סקיפל
סקיפל (באנגלית: Skiffle) הוא סגנון מוזיקלי המשלב השפעות מן הבלוז, הג'אז ומוזיקת פולק אמריקאית. הסגנון נוצר בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20, אך פרח בממלכה המאוחדת של שנות ה-50 של המאה ה-20, בעיקר בתיווכו של לוני דונגן. סגנון זה הצמיח את הרוק הבריטי, הבלוז הבריטי והפולק הבריטי. אמנים בריטים רבים התחילו בתור אמני סקיפל, בהם להקת הביטלס, ג'ו קוקר, רורי גלאגר, ואן מוריסון, אלכסיס קורנר, מיק ג'אגר, ג'ימי פייג', ריצ'י בלקמור, דייוויד גילמור, גרהם נאש, קליף ריצ'רד ועוד.
שורשי הסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסגנון צמח על ידי להקות שנקראו Jug Bands ("להקות-כד"), שניגנו בלוז וג'אז בדרום ארצות הברית בשנות העשרים. כלי הנגינה שאפיינו להקות אלה היו כלים מאולתרים ובראשם ה"ג'אג" (כד, או בקבוק המשמש ככלי נשיפה), קרש כביסה, גיגיות כביסה, כינור שתיבת התהודה שלו עשויה מתיבת עץ לסיגרים, מסור מוזיקלי, קאזו עשוי ממסרק עטוף נייר אריזה ועוד. לכלי נגינה אלה התווספו לעיתים גם גיטרה אקוסטית, בנג'ו או קונטרבס.
בעגה של מערב אנגליה משמעות המילה "סקיפל" היא לעורר מהומה. בניו אורלינס שימשה המילה ככינוי למסיבה מחתרתית (עקב חוקי היובש) בה נוגנה מוזיקה עממית ווירטואוזית.
מוזיקת סקיפל הוקלטה לראשונה בשיקגו, לשם עברו אפרו-אמריקאים רבים מן הדרום בשנות ה-20. והלהקה הרשמית הראשונה שהשתמשה בשם הסוגה הייתה Jimmy O'Bryant and his Chicago Skifflers ב-1925 והיא שימשה גם את מא רייני לתיאור סוגת המוזיקה שלה (על אף שכיום מכונה סגנון זה בלוז). בשנות הארבעים נעלם השימוש במונח בארצות הברית.
החייאת הסגנון בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 1945 ל-1948 פעלה בבריטניה להקת ג'אז שנשאה את השם Bill Bailey Skiffle Group. ב-1954 יזם לוני דונגן, שהיה חבר בלהקת ג'אז-דיקסילנד ג'אז לונדונית, "הפסקת סקיפל" במסגרת תוכנית ההופעה של הלהקה. במסגרת ה"הפסקה" נטלו הנגנים כלי נגינה כג'אג, קרש כביסה וגיטרה ספרדית וניגנו קטעי פולק אמריקאי מאת וודי גאת'רי ולדבלי[1]. הלהקה הקליטה קטע של לדבלי, Rock Island Line, בנגינת סקיפל כבי-סייד של סינגל שלה שראה אור בחברת דקה והוא הפך ללהיט ב-1956. בהמשך הקליטה הלהקה בשם Lonnie Donegan Skiffle Group תקליט שלם בסגנון, An Englishman Sings American Folk Songs, שהפך לתקליט זהב בבריטניה.
להקות רבות החלו לחקות את הסגנון. השימוש בכלי נגינה זולים ומאולתרים קסם לצעירים בני מעמד הפועלים ולהקות סקיפל קמו בכל רחבי בריטניה. בין 1957 ל-1958 שידר ה-BBC תוכנית מוזיקלית לנוער בשם Six-Five Special שהציגה להקות סקיפל רבות של נוער מרחבי הממלכה. רוב הלהקות ניגנו גרסאות כיסוי ללהיטי רוקנרול ורוקבילי מוקדמים (למשל מאת קרל פרקינס, באדי הולי, ג'רי לי לואיס, ליטל ריצ'רד), גוספל ומוזיקת נשמה (ריי צ'ארלס למשל), בלוז (כגון מאדי ווטרס וג'ון לי הוקר) וג'אז (כגון פאטס דומינו).
הסגנון רווח במועדונים, בארים ובתי קפה והתכנסויות חד-פעמיות באתרים שונים בלונדון. אחד הנגנים החשובים בסצנה היה אלכסיס קורנר, שפתח גם את מועדון London Blues and Barrelhouse Club ונתן דגש על בלוז. בהרכב הבית של המועדון ניגנו, בין השאר, לונג ג'ון ברדלי, צ'ארלי ווטס (מהאבנים המתגלגלות), ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר (מקרים) והתארחו לנגן יחד עמה נגנים צעירים ונלהבים, בהם מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס (מהאבנים המתגלגלות), ג'ון מאייל, ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט (לד זפלין, היארדבירדס), אריק קלפטון, אריק ברדון (סולן The Animals"), רוד סטיוארט ועוד[2][3].
בליברפול נוסדה ב-1956 להקת סקיפל בשם The Quarrymen, בהשפעה ישירה של לוני דונגן. הלהקה מנתה את ג'ון לנון, אריק גריפית'ס, פיט שאטון ולאחר מכן הצטרפו אליה גם פול מקרטני וג'ורג' האריסון. להיטה הגדול היה גרסת כיסוי לשיר "Be-Bop-A-Lula".
ב-1958 דעך "שיגעון הסקיפל" בבריטניה. מכל ההרכבים הרבים שפעלו בתחום, רק דונגן הצליח להכניס קטעים סקיפל למצעד הפזמונים הבריטי. המוזיקאים השונים התגבשו סביב שלושה סגנונות מרכזיים, רוקנרול, בלוז ופולק. הבשלת סגנונות אלה הביאה להצלחת המוזיקה שנוצרה בבריטניה ול"פלישה הבריטית" לארצות הברית בשנות השישים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Billy Bragg On Skiffle, The Movement That Brought Guitar To British Radio, 19 ביולי 2017
- The Beatles were so great because of something called ‘skiffle’, באתר ניו יורק פוסט, 10 באוגוסט 2017
- Skiffle: The Most Influential Music You’ve Never Heard of, 1 בספטמבר 2017
- Skiffle: The musical revolution that time forgot, באתר BBC, 26 בפברואר 2018
- הגדרה ממילון הסלנג של מקמילן
- סקיפל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
