סיפורת מאוירת
סיפורת מאוירת (באנגלית: Illustrated fiction) היא ספרות, שבה תמונות וטקסט משולבים יחד כדי לספר סיפור. הסיפורת המאוירת יכולה ללבוש צורות שונות, כולל סיפורת שנכתבה למבוגרים או לילדים, סיפורת מגזינים, קומיקס, רומנים, סיפורים קצרים, משלים, מעשיות, מחזות, ספרי תמונות וכדומה.[1]
סיפורת מאוירת במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד דיוקנאות או מפות מזדמנות, הסיפורת מהמאה ה-18 לא הייתה מאוירת בדרך כלל, מכיוון שהמוציאים לאור לא הזמינו איורים לרומנים החדשים. ברומן קורות טום ג'ונס, מתייחס המחבר הנרי פילדינג לציורים של ויליאם הוגארת' על מנת להסביר כיצד נראות חלק מדמויותיו.[2]
איורים הוזמנו לספרים שכבר הצליחו. גרסאות מאוירות אלו פורסמו בדרך כלל במהדורות מוגבלות ונמכרו תחילה רק למנויים קיימים. הנרי פוסלי יצר כריכה יחידה למהדורה הרביעית של הספר "הרפתקאותיו של פרגרין פיקל - The Adventures of Peregrine Pickle" של טוביאס סמולט. תומאס סטוטארד סיפק מספר איורים למהדורה השנייה של הספר הכומר מוויקפילד (אנ') שפורסמה 30 שנה לאחר שפורסמה המהדורה הראשונה שלו ב-1766.[2]
לקראת סוף המאה ה-18, טכניקות חדשות הוכנסו לעולם הדפוס שאפשרו להדפיס תמונות בזול. קלאסיקות מאוירות הפכו לזמינות במחירים זולים, מאידך האיורים סייעו לקוראים שלהן לזכור היטב את הסיפורים. ג'ון ראסקין התרגש מאיורים של רובינסון קרוזו שספינתו מתרסקת בסלעים והוא מצליח להמלט מההריסות של הספינה שלו. צ'ארלס דיקנס זכר את האיורים בספרים רבים, יותר מאשר את התוכן (הפרוזה) עצמו.[2]
סיפורת מאוירת במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-19, האיורים שנוספו לסיפורת הגדילו את המכירות של הספרים שפורסמו בעבר. ב-1836, פרסום ספרו של צ'ארלס דיקנס "רשומות מועדון הפיקוויקים" בפורמט מאויר חולל מהפכה בפרסום הסיפורת החדשה.[2] הפופולריות של האיורים המקוריים ברומנים של דיקנס הייתה חסרת תקדים, ועזרה לפופולריות השימוש באיורים בסיפורת רצינית.[3] מהפכה זו נמשכה עד שנת 1870, כאשר גם מחברים אחרים ופרסומים מודפסים כגון בעיתונות ניסו לחקות את הצלחתו של דיקנס. האיורים הפכו נפוצים באותה תקופה. הוצאה לאור, של סיפורת חדשה עם איורים שפורסמו באופן סדרתי, היוותה פחות סיכון מסחרי מאשר הסיפורת המסורתית הבלתי מאוירת. האיורים משכו קוראים והגדילו את ההכנסות מהפרסומים. האיורים שימשו כפרסומת בחלונות הראווה של מוכרי הספרים.[2]
במהלך המאה ה-19, השימוש בטכניקות פוטו-מכניות הורידו עוד יותר את עלות ההפקה של האיורים. גם איורים צבעוניים וגם איורים בשחור-לבן שימשו יותר ויותר בפרסומים יומיים, שבועיים וחודשיים. המוציאים לאור מכרו הרבה מאוד ספרים בכריכות קשות וסדרות עיתונים.[3]
הרומנים של דיקנס התאימו היטב לתיאור על ידי איורים. דיקנס האמין שהציורים שהמחישו את סיפוריו הם בעלי ערך,[3] אף על פי שכמה מבקרים דחקו בו לא להשתמש בהם. רוב יצירותיו העיקריות פורסמו במקור עם איורים. הוא היה מעורב באופן אינטנסיבי ביצירת רוב 900 האיורים המקוריים של ספריו. האיורים בספריו של דיקנס אוירו על ידי 18 אמנים,[4] כולל ג'ורג' קרויקשנק ורוברט סימור (אנ').[5]
רוב היצירות המרכזיות של הסופרים ויליאם איינסוורת' (אנ'), צ'ארלס לוור (אנ'), ויליאם מייקפיס תאקרי ואנתוני טרולופ פורסמו בתחילה בחלקים כולל האיורים שבהם בכתבי עת חודשיים מאוירים. מאוחר יותר, הסופרים העדיפו לפרסם את הסיפורת שלהם בכתבי עת מאוירים. תומאס הארדי עשה זאת לעיתים קרובות. ג'ורג' מרדית' עשה זאת פעמיים, וג'ורג' אליוט פעם אחת.[6][3]
ציירים רבים החלו את הקריירה שלהם באיור סיפורת. איור הייתה עבודה קשה ובעלת שכר נמוך. האבלט נייט בראון היה אחד האמנים הבודדים המוכשרים ביותר שעסק באיור במשרה מלאה. רוב האמנים, כגון מרקוס סטון (אנ') ולוק פילדס (אנ'), השתמשו באיור כאבן דרך לקריירות הציור שלהם. אמנים אחרים כמו ג'ורג' קטרמול ודניאל מקליז השלימו את הכנסתם בציור איורים.[5]
הפופולריות של הספרות המאוירת החלה לרדת בסוף המאה ה-19, מכיוון שהאיורים איבדו את החידוש שבהם ולא הבטיחו יותר שרומנים יימכר היטב.[3] שיפורים טכנולוגיים בדפוס הציפו את השוק ברומנים מאוירים באיכות גבוהה ובמחירים סבירים. אמנים חשובים שיצירותיהם הוערכו כנדרשות וחשובות, כולל ג'ון אוורט מילאיס, דנטה גבריאל רוזטי, אדוארד ברן-ג'ונס (אנ') ופרדריק לייטון התחילו לאייר ספרים. האיורים קראו תיגר על הפרוזה הכתובה ברומנים, דבר שלכאורה רמז על כישלון הפרוזה.[7] הפרוזה תפסה לעיתים קרובות את המקום השני ביחס לאיורים.[8]
סיפורת מאוירת במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-30 שלה, כמות הספרות המאוירת שהוצאות הספרים פרסמו ירדה. עד שנות ה-30, איורים כמעט ולא אוירו ברומנים למבוגרים.[9] סיפורת רצינית מאוירת לא הייתה פופולרית בכל המאה. הירידה בפרסום סדרות, העלייה בעלויות העבודה והתחרות מצד הקולנוע, הטלוויזיה וצילום העיתונות תרמו לירידה. גם הקוראים פחות דרשו את האיורים.[3] היסטוריונים של הספרות המאוירת המערבית מסכימים בעיקר שהסרט החליף את הספר המאויר.[10] סקירה אודות העיבוד הקולנועי של הסרט " יריד ההבלים - ואניטי פייר " משנת 1915 גרסה כי " האיורים המופיעים בגרסה הקולנועית מציגים סט איורים עדיפים על איורי העט המופיעים של במהדורת הדלוקס של הרומן".[11]
ספרות מודרנית לעיתים קרובות לא התאימה לאיורים, למשל הרומנים המופנמים של א.מ. פורסטר ווירג'יניה וולף. השתמשו באיורים על כריכות הספרים כדי למשוך קונים, אך לא נעשה בהם שימוש בתוך הרומן. בדומה לתקופה שלפני 1836, איורים לא הוזמנו עבור ספרים חדשים, אלא הוזמנו עבור קלאסיקות מבוססות, בדרך כלל למהדורות חשובות מוגבלות. הרומנים הרציניים לא היו מאוירים, והסיפורת המאוירת נקשרה בדרך כלל לסיפורת בסדרות שהתפרסמו במגזינים פופולריים אך לא חשובים מבחינה אינטלקטואלית. ילדים וקוראי קומיקס הפכו לקוראי הספרות היחידים שהסיפורת שלהם הייתה מאוירת בדרך כלל.[3]
מספר סופרים ומחברים, דאגו שהאיורים יפרשו לא נכון את הפרוזה שלהם.[3] הנרי ג'יימס לא אהב את האיורים וטען שאין צורך באיורים מכיוון שהפרוזה שלו מספיק ציורית. הוא חשב שהאיורים והפרוזה מתחרים זה בזה.[8] הוא הרשה לאייר את ספרי המסעות שלו, אבל לא את הסיפורת הבוגרת שלו. הצילומים של הצלם אלווין לנגדון קובורן (אנ') שימשו במהדורה הניו יורקית של יצירותיו של הנרי ג'יימס, רק בכריכות או בגב הספרים וכללו את כותרות הספרים וזאת רק לאחר שהוא נרגע מהעובדה שהצילומים לא מתחרים או מתייחסים לפרוזה שבהם. בדומה ל הנרי ג'יימס, תומאס הארדי בטל יותר ויותר איורים מהמהדורות של הרומנים שלו, למעט מפות שצייר וצילומים שבכריכות קדמיות.[3]
אף אחת מהמהדורות הראשונות או הסטנדרטיות של הרומנים של ג'יימס ג'ויס לא אוירה במהלך חייו, למעט מהדורה של הספר יוליסס שיצאה לאור על ידי ההוצאה Limited Editions Club בשנת 1935, שכללה רישומים ותחריטים מאת אנרי מאטיס. בעלה של פרל באק, זוכת פרסי נובל ופוליצר לספרות, ריצ'רד וולש, כעורך של כתב העת "אסיה" (אנ'), כלל איורים בעבודותיה של באק שפורסמו בכתב העת בצורה סדרתית או מלאה. עם זאת, כעורך ומאוחר יותר כנשיא ההוצאה לאור ג'ון דיי (אנ'), הוא לא כלל איורים בכריכות הקשות של המהדורות שיצאו לאור אחר מכן. כשהנובלה של ארנסט המינגוויי "הזקן והים" פורסמה לראשונה במגזין "לייף" ב-1952, היא אוירה בציורים בגוון כחול של נואל סיקלס (אנ'). איורים אלה לא נכללו בפרסום הראשון של הנובלה.[3]
באמצע המאה ה-20, לכתבי הקומיקס המספרים את הסיפורים באמצעות דימויים ויזואליים כולל תיאור הפעולות (האקשן) הייתה השפעה רבה על ילדים וצעירים.[1] לספרי קומיקס היה פוטנציאל סיפור ייחודי.[12]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איורים של טריסטרם שנדי - מחלקת האוספים המיוחדים של ספריית אוניברסיטת גלאזגו. (באנגלית)
- Gaudy Pictures For New Novels, מאמר בניו יורק טיימס משנת 1909. (באנגלית)
- קלמסקוט צ'וסר. (באנגלית)
- Ron Charles, Illustrated novels have a vibrant history. A rich new era may be upon us., The Washington Post, 1 בנובמבר 2020 (באנגלית)
- 7 Illustrated Novels for Adults - Electric Literature, Electric Literature, 4 בפברואר 2020 (באנגלית)
- Sam Sacks, Bring Back the Illustrated Book!, The New Yorker, 5 בינואר 2013 (באנגלית)
- Guardian staff reporter, What became of illustrations in fiction?, The Guardian, 2 בנובמבר 2011 (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Sillars, Stuart, 1995, Visualisation in Popular Fiction, 1860-1960, Routledge, מסת"ב 0-415-11914-6.
- ^ 1 2 3 4 5 Cohen, Jane R., 1980, Charles Dickens and His Original Illustrators, Ohio State University Press, מסת"ב 0-8142-0284-5, page 4.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Cohen 1980, page 229-233.
- ^ Cohen 1980, page 3.
- ^ 1 2 Cohen 1980, page 6.
- ^ Cohen 1980, page 5.
- ^ Elliott, Kamilla, 2003, Rethinking the Novel/Film Debate, Cambridge University Press, מסת"ב 0-521-81844-3, page 47.
- ^ 1 2 Elliott 2003, page 48.
- ^ Elliott 2003, page 49.
- ^ Stam, Robert, and Raengo, Alessandra, 2004, A Companion to Literature and Film, Blackwell Publishing, מסת"ב 0-631-23053-X, page 10.
- ^ Elliott 2003, page 51.
- ^ Harvey, Robert C., 1996, The Art of the Comic Book: An Aesthetic History University Press of Mississippi, מסת"ב 0-87805-758-7.