סיליקט (בית חרושת)
 | |
| בית החרושת סיליקט, 1926 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית חרושת  |
| מיקום |
תל אביב-יפו |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1922 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1922 |
| תאריך פירוק |
1936 |
| קואורדינטות | 32°04′37″N 34°46′19″E / 32.076916666667°N 34.771916666667°E |
|
(למפת תל אביב רגילה)   סיליקט  | |
  | |
בית החרושת לייצור אבני סיליקט פעל בתל אביב בשנים 1922–1936 והיה המפעל התעשייתי הראשון הגדול ביותר בעיר המתפתחת.
קבוצת יזמים בראשות מהנדס החשמל והמכונות יוסף זיידנר והמהנדס יונה קרמנצקי יסדו את "חברת הסיליקט הארץ-ישראלית".
השטח עבור המפעל כלל 50 דונמים של חולות, שבהם ניתן זיכיון לכריית חול עבור ייצור הלבנים. בית החרושת הוקם בצפון תל אביב באזור שהיה אז שומם. בחורף 1920-1921 החלה בניית בית החרושת תחת פיקוחו הטכני של יוסף זיידנר. הבנייה החלה לפני מאורעות תרפ"א 1921 והושלמה אחריהן. בזמן העבודה העמידה ההנהלה זקיפים על גבעות החול מסביב כדי לוודא שלא יותקפו העובדים בידי פורעים ערבים. לאחר ארבע-עשר חודשים הסתיימה בנייה ובאביב 1922 החל ייצור הלבנים. מבני בית החרושת ושטח החולות שהיה שייך לו הוקפו בגדר תיל.
בשנים 1930-1923 ניהל את בית החרושת המהנדס ישראל בנימין רוזוב. המהנדס עמנואל טובים שימש כמנהל כללי והמהנדס יצחק בבלי שימש כמנהל הטכני.
לבנת הסיליקט (חול-סיד) הייתה קשה ביותר ועמידה בכל תנאי מזג האוויר בהשוואה ללבנים שסותתו מכורכר, מהן נבנו הבתים הראשונים של תל אביב. הפטנט ליצירת אבני סיליקט נרשם בגרמניה ב-1886 ועיקרו היה ערבוב מרכיבים המכילים סיליקט (כמו חול) עם סיד. תחת חימום עם קיטור נוצר חומר מוצק שנוצק בתבניות ללבני סיליקט. לבנת הסיליקט הייתה הטובה והזולה ביותר בשוק והשימוש בה הביא למהפכה שלמה באופן הבנייה בארץ-ישראל.
זמן קצר לאחר השלמת בית החרושת החלה להבנות מדרום לה שכונת נורדיה. ובשנת 1923 החלה להבנות שכונת תל נורדאו ממערב לה. הנהלת סיליקט אף תרמה 25,000 לבנים לבניית מעון לתינוקות בשכונת נורדיה. שתי השכונות סבלו תוך זמן קצר מכריית החול של"סיליקט". בשנת 1925 אף סיכנה הכרייה קבוצת בתים ברחוב שלום עליכם. כתוצאה מכך החל סכסוך בין בעלי הבתים להנהלת סיליקט. לבסוף מימנה ההנהלה הקמת קירות תומכים להגנת הבתים ברחוב זה וברחוב חובבי-ציון.
תוצרת בית החרושת הובלה בדרך מדרום-מערב לבניין, דרך שער ברזל שנבנה בקצה סמטה (לימים רחוב טבריה). מן השער המשיך דרומה רחוב הסיליקט, שנקרא משנת 1929 רחוב בוגרשוב. עם תחילת הייצור ניסתה ההנהלה לחבר את המפעל במסילת ברזל לתחנת תל אביב על מנת להקל על הבאת חומרי גלם ושיווק הלבנים, אולם למרות הבטחות משלטונות המנדט לא בוצע דבר. עקב כך הייתה הפצת תוצרת המפעל מוגבלת לסביבות תל אביב בשנים הראשונות, כיוון שלבני הסיליקט הובלו אל אתרי הבנייה בעיר על גבי עגלות רתומות לבהמות.
בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 פסקה העלייה וכתוצאה מכך נפסקה הבנייה וייצור הלבנים הופסק גם הוא.
בשנת 1930 עבר בית החרושת לידי שותפות החוכרים טובים את מגנט. לאחר מכן סיפק כ-90% מכל חומרי הבניין בתל אביב (בתפוקה של 90 אלף לבנים ליום).
עקב גידול העיר והתפתחות הבנייה צפונה וניצול כל אזור הכרייה נאלץ בית החרושת להיסגר ב-1936. ייצור אבני הסיליקט עבר לראשון לציון ונחלת יהודה (מפעל "דורוסיליקט"), שם היו אז שטחי חול גדולים. על שטח הכרייה נבנו בתים ורחובות. על השטח האחרון נבנה לאחר קום המדינה קולנוע חן.
עיריית תל אביב רכשה את בניין בית החרושת. בבנין נערכו אימוני ההגנה והיה בו סליק. זה היה מקום מושבו הראשון של בית הספר המקצועי שבח שעבר למקומו הנוכחי בהר התקווה ב-1949.
הבניין נהרס ב-1968 ועל שטחו נבנו "בית כלל" ו"חניון הכיכר". עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על קיר "בית כלל" ברחוב דרויאנוב 5.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופ' רם גופנא, בית החרושת סיליקט / בית כלל וחניון הכיכר, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"