סילו (מריו לואיס רודריגס קובוס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סילו (מריו לואיס רודריגס קובוס)
Silo
לידה 6 בינואר 1938
מנדוסה, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בספטמבר 2010 (בגיל 72)
מנדוסה, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Mario Luis Rodríguez Cobos עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, הוגה דעות
שפות היצירה ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.silo.net
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מריו לואיס רודריגס קובוס[1]ספרדית: Mario Luis Rodriguez Cobos; ‏ 6 בינואר 193816 בספטמבר 2010) שנודע בשם העט סילו (Silo) היה סופר ארגנטינאי ומייסדה של התנועה ההומניסטית. מרצה פעיל, כתב ספרים, סיפורים, כתבות ומחקרים בנושאים מגוונים כגון פוליטיקה, חברה, פסיכולוגיה, רוחניות ועוד. אף על פי שהוא הגדיר את עצמו כסופר, רבים מתייחסים אליו כאל הוגה דעות ומנהיג רוחני וחברתי.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילו היה בן שלישי ואחרון למשפחת מעמד ביניים ממקור ספרדי אשר מקום מושבה במנדוסה, ארגנטינה. אביו היה רפאל רודריגס (יינן), אמו מריה לואיסה קובוס (ממוצא וואסקי, מורה למוזיקה) ואחיו ראקל וגיליארמו. את לימודיו היסודיים והתיכוניים עשה עם "האחים המריסטים" (כנסייה קתולית) עם ציונים מצוינים. תוך כדי לימודיו רכש מיומנות בהתעמלות אומנותית והתמחה ב"התעמלות על חמור", אשר בשיאה הביאה אותו לתואר אלוף אזורי. בנוסף היה פעיל בארגוני נוער שונים, עם פעילות חברתית ואינטלקטואלית ענפה. למד שפות, כגון צרפתית ואיטלקית, ופילוסופיה. הוא פרסם מאמרים שונים בכתבי עת תרבותיים. לאחר עזיבתו את לימודי המשפטים באוניברסיטה של קורדובה הוא נסע רכוב על אופנוע במשך חצי שנה באמריקה הלטינית (ארגנטינה, צילה, פרו, אקוודור וקולומביה). עם שובו לארגנטינה למד מדעים פוליטיים וחברתיים באוניברסיטה של קוז'ו (Universidad Nacional de Cuyo) בה גם החל בהקמתן של קבוצות מחקר על האדם ובעיותיו הקיומיות והחברתיות.

בגיל 24 שהה באירופה ועם שובו עסק בעבודות שונות. בשנת 1967 – בעקבות "ארגון מחדש אל עבר אמיתות חשובות יותר", כפי שנכתב בעיתונות של אותה תקופה[2], סילו החל להציג את עמדותיו, תוך כדי הקמה של קבוצות מחקר בארגנטינה וצ'ילה. בשנת 1969, יחד עם חברים מאותן קבוצות, אורגנה עצרת פומבית, אשר תחילה נאסרה על ידי הדיקטטורה הצבאית, אף על פי שמאוחר יותר אושר קיומה בהרי האנדים, הרחק מכל מקום ישוב. ב-4 במאי 1969, סילו (בן 31) נשא דרשה בפני כמאתיים איש אשר התכנסו בפונטה דה ווקאס, מנדוסה (Punta de Vacas, Mendoza), בלב הרי האנדים סמוך להר אקונקגווה. זו הייתה ההצגה הפומבית הראשונה של רעיונותיו, שעם הזמן יהוו את הבסיס לתנועה ההומניסטית. באותה דרשה, אשר כונתה "דרשת ריפוי הסבל"[3], הוצגה עמדתו לגבי נושאים כמו הכאב והסבל, תכלית החיים, האלימות, התשוקה וההנאה. במקום בו נשא את אותה דרשה נמצא היום "הפארק ההיסטורי"[4] ראשון מבין "פארקים ללימוד והגות" רבים הקשורים אל הגותו.

סילו נישא לאנה לואיסה קרמאשי, אותה עוד הכיר בצעירותו. מאוחר יותר ייוולדו להם שני בנים, אלחאנדרו ופדריקו, איתם יבלה את כל חייו בסמוך לעיר הולדתו.

בשנת 1972 ראה אור הספר "המבט הפנימי". הקבוצות ההתחלתיות נפוצו אל עבר ארצות אחרות, בחלקו עקבות הגליית כמה מחבריהם על ידי הדיקטטורות הצבאיות של אותה תקופה. בתחילת שנות ה-70 סילו מקים את זרם החשיבה הידוע כיום כ"הומניזם החדש" או "הומניזם אוניברסליסטי"[5], ומקים את "התנועה ההומניסטית" כהתארגנות המיועדת ליישם בפועל את אותה דרך חשיבה. ניתן לומר שאותה חשיבה מכילה את כל הקיום האנושי, לא רק ברמה החברתית אלא גם ברמה האישית.

החל משנות ה-80 ובהכוונתו של סילו, התנועה ההומניסטית מתחילה תקופה של התפשטות בעולם עם הקמתם של תתי-ארגונים וחזיתות פעולה: "המפלגה ההומניסטית", עם נוכחות בכ30 ארצות; "הקהילה לפיתוח אנושי" (התארגנות תרבותית); "התכנסות התרבויות" (התארגנות אזרחית); "עולם ללא מלחמות וללא אלימות" (התארגנות נגד התחמשות ומלחמות) ו"המרכז העולמי ללימודים הומניסטיים" (מכון מחקר).

בשנת 1981 סילו מוזמן להציג את משנתו באירועים פומביים המאורגנים על ידי ממשיכיו בכמה ערים באירופה ואסיה. כך, הוא מבקר ונושא דברים במדריד, רומא, ברלין, מומביי וקולומבו, פריז, סן פרנסיסקו ומקסיקו. הוא מציג בהחלטיות רבה את עמדת אי-האלימות, אשר באה לידי ביטוי בהתגברות על הסבל, היחסים האנושיים והוויתור על חיפוש אשמים. נושאים אלה לוקטו בקובץ "סילו מדבר".

בשנת 1993, האקדמיה למדעים של רוסיה מעניקה לו תואר דוקטור כבוד. בטקס ההענקה, ב-6 באוקטובר של אותה שנה, סילו הציג את רעיונותיו בנושא "התנאים הקדם-דיאלוגיים". הוא מסיים את דבריו במילים אלו: ”לא יהיה דיאלוג אמיתי על נושאי העומק של התרבות הנוכחית עד אשר יתחילו, מבחינה חברתית, להפסיק להאמין לכל כך הרבה אשליות המוזנות על ידי מקסמי השווא של השיטה הנוכחית. עד אז, השיח ימשיך להיות רדוד וללא קשר אל המניעים העמוקים של החברה. כאשר האקדמיה (למדעים של רוסיה) הציגה בפני את הכרתה, הבנתי שבאזורים מסוימים משהו חדש התחיל לזוז, משהו שהחל בשיח ביו מומחים יתפשט מאוחר יותר אל כיכר העיר”.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2002 סילו מודיע על פרישתו מהתנועה ההומניסטית, לאחר 32 שנות פעילות. הוא מעביר את הכוונת התנועה לידי מועצה המורכבת מהמתאמים הכלליים של אותה תנועה. באוגוסט 2007 מנתה אותה מועצה כ-400 משתתפים.

באמצע 2002 סילו מתחיל בהפצת "המסר של סילו", המורכב מספר, התנסות ודרך. במקביל הוא מתחיל ביוזמה להקים פארקים ללימוד והגות. מאז ועד היום הוקמו כשלושים פארקים, בארגנטינה, צ'ילה, איטליה, ברזיל, הונגריה, צרפת, הודו, קולומביה, בוליביה, פרגוואי, ארצות הברית, ספרד, גרמניה, פורטוגל, פרו, אקוודור, צ'כיה, מקסיקו וקוסטה ריקה. המימון להקמתם של הפארקים הוא על בסיס תרומות אישיות בלבד.

במהלך שנות ה-2000 סילו שב להציג את הגותו בפונטה דה ווקאס, סביב נושאים כגון "ההתפייסות כהתנסות רוחנית עמוקה" ו"גישה אל העומק והקודש שבאדם". הוא נענה להזמנות להציג את המסר שלו, החל מחוגי בית צנועים ועד לאירועים רבי משתתפים, כמו באירועי חנוכת הפארקים בלה רחה, בואנוס איירס (La Reja, Buenos Aires, Argentina), מננטיאלס, סנטיאגו דה צ'ילה (Los Manantiales, Santiago de Chile, Chile), קרקרניה, רוסריו (Carcarañá, Rosario, Argentina), טולדו (Toledo, España) ואטיליאנו, רומא (Attigliano, Roma, Italia).

אחת מהופעותיו הפומביות האחרונות הייתה בברלין, גרמניה, ב-11 בנובמבר 2009. סילו מוזמן לנאום בכנס העולמי ה10 של פרסי נובל לשלום, לרגל המעבר בעיר של "הצעדה העולמית לשלום ואי-אלימות", יוזמה של התנועה ההומניסטית. בהרצאתו באירוע זה, תחת הכותרת "משמעות השלום ואי אלימות בתקופה הנוכחית", סילו קורא לפירוק עולמי מנשק גרעיני, כצורך הדחוף ביותר של התקופה.

סילו בילה את שנותיו אחרונות בכפר סמוך למנדוסה, עיר הולדתו. הוא הלך לעולמו בביתו ב-16 בספטמבר 2010, מוקף בבני משפחתו, בעקבות סיבוך של מחלת כליות ממנה סבל בשנתו האחרונה.

דמותו של סילו מעוררת חלוקת, כיוון שממשיכי דרכו רואים בו מדריך רוחני אך מבקריו מתארים אותו כמנהיג משיחי. אשר אליו, הוא התייחס אל עצמו כאל סופר וחסיד של מה שכינה כ"דתיות פנימית".

הגותו של סילו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג ההתכוונות של התודעה, אשר שב אליו פרנץ ברנטנו (Franz Brentano) החל מהסכולסטיקה של ימי הביניים ופותח על ידי אדמונד הוסרל (Edmund Husserl) ב"רעיונות אודות פנומנולוגיה טהורה פילוסופיה פנומנולוגית", מקבל חשיבות מרכזית בהגותו של סילו. הוא עושה את הבחנה הבאה בין תחושה, פרספציה ודימוי:

אנחנו מבינים את החישה כרישום שמתקבל עם גילויו של גירוי הנובע מן הסביבה החיצונית או הפנימית ואשר משנה את טונוס העבודה של חוש מסוים. [...] אנחנו מבינים את הפרספציה כהַבְנָיָה של חישות על ידי התודעה בהקשר של חוש אחד או כמה. [...] אנחנו מעדיפים לתפוס את הדימוי כייצוג-מחדש (re-presentación) מובנה של חישות או פרספציות הנובעות או אשר נבעו מהסביבה הפנימית או החיצונית. הדימוי, אם כן, איננו "העתק" אלא סינתזה, כוונה, ועל כן הוא איננו פאסיביות של התודעה. [...] בעבודה זו אנו מתכוונים להציג את הדימוי כאופן פעיל של היות התודעה בעולם, כאופן הויה אשר איננו יכול להיות עצמאי מהמרחביות וכאופן אשר התפקידים הרבים אותם הוא ממלא תלויים במיקומו באותו מרחב. [...] לכל פרספציה ישנו ייצוג תואם שללא יוצא מכלל משנה את נתוני "המציאות". במילים אחרות: ההבניה פרספציה-דימוי היא התנהגות של התודעה בעולם, אשר תכליתה היא שינוי אותו עולם. [...] אופן זה של היות התודעה בעולם הוא בעיקרון אופן פעולה בפרספקטיבה אשר הייחוס המרחבי שלו הוא הגוף עצמו, כבר לא רק תוך-הגוף. אבל עם היותו של הגוף האובייקט של העולם, הוא גם אובייקט של הנוף ועל כן מושא לשינוי. הגוף הופך לפרוטזה של ההתכוונות האנושית. אם הדימויים מאפשרים לזהות ולפעול, בהתאם להבניית הנוף על ידי בודדים ועמים, ובהתאם לצרכיהם (או מה שיחשיבו כצרכיהם), כך הם ייטו לשנות את העולם.

סילו, פסיכולוגיה של הדימוי, תרומות לחשיבה

כמו כן, סילו דוחה את רעיונות התת-מודע או הלא-נודע כמיתוסים תקופתיים אשר התשתית המדעית שלהם אינה מנוסחת כהלכה. הוא מתמקד בחקר הנוכחות-מישנה, האימפולסים, רמות העבודה של התודעה, מרכזי התשובה ועוד, כחלק מהפסיכיזם והתפקוד של התודעה.

הגותו של סילו חדשנית בהגדרת מרחב הייצוג:

כל החושים מחוללים ייצוג האופייני להם, ואותו ייצוג ניתן במרחב מנטלי. המרחב הזה מתווה סביבה אשר בה מתמקמים הייצוגים הנובעים מהמקורות החושיים השונים. מרחב זה איננו אלא סך הייצוגים הפנימיים של תוך-הגוף עצמו. באופן שהמרחב המנטלי הוא מעין מסך אשר מציג את האימפולסים לתוך-הגוף. כך קורה שכול תופעה של פרספציה אשר מגיעה אל מנגנון התיאום מתמקמת במקום מסוים של מסך הייצוג. בין אם מדובר בצליל, בריח או באובייקט שמגיע דרך חוש הראייה, בכל המקרים זה יתמקם באיזשהו מקום של מרחב הייצוג. המרחב הזה איננו דו ממדי אלא שהוא בעל עומק, נפח, והוא משכפל, בקירוב, את הגוף עצמו

סילו, פסיכולוגיה II, הערות בפסיכולוגיה

בתפיסתו את האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילו נבדל מהרעיונות האקדמיים השגורים בתפיסתו את האדם, תפיסה אשר הביאה אותו להקמתה של התנועה ההומניסטית. למעשה, ראייתו את האדם מוטמעת כבר בהגדרה עצמה של התנועה ההומניסטית כקבוצת האנשים הלומדים וחוקרים את צרכיו של האדם ומכינים את התנאים על מנת להתקדם מתחום ההתניה אל תחום חופש, זאת אומרת, על מנת להתגבר על הכאב והסבל האישי והחברתי.

האדם הוא הישות ההיסטורית אשר אופן פעולתו החברתית משנה את הטבע של עצמו. אם אני מקבל את המשפט הקודם, יהיה עליי לקבל שאותה ישות יכולה במתכוון לשנות את המבנה הגופני שלה. ואכן כך קורה. זה התחיל בשימוש בכלים אשר בהצבתם לפנים כ"פרוטזות" חיצוניות אפשרו לאדם להאריך את זרועו, לשכלל את חושיו ולהגדיל את כוחו ואיכות עבודתו. הוא לא ניכון באופן טבעי לסביבה מימית או אווירית אך פיתח אמצעים בשביל לנוע בהן, אפילו אל מעבר לכדור הארץ. כיום, בנוסף, הוא חודר אל תוך גופו ומשנה את איבריו; משפיע על כימיית המוח; מפרה במבחנה ומשנה את הגנים של עצמו. אם ברעיון ה"טבע" רצו להדגיש את הקביעות, אזי רעיון שכזה איננו מתאים יותר כיום, אפילו בהתייחסות אל גוף האדם עצמו. ובאשר ל"מוסר טבעי", "זכויות טבעיות" או "מוסדות טבעיים" אנחנו טוענים שנהפוך הוא, בתחום זה הכול הוא היסטורי-חברתי ודבר לא קיים שם "מטבעו".

סילו, מכתב רביעי, מכתבים אל ידידיי

בתחום הרוחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילו מסביר את עמדתו לגבי הרוחניות כך:

לכל אדם צריכה לעמוד הזכות המלאה להאמין או לא להאמין באלמותיות ובקודש. המסר מעניק חשיבות מרכזית לנושא האלמותיות והקודש מכיוון שבהתאם לעמדה של אדם אל מול אלה, כך יהיה הכיוון של חייו. כמו כן הוא מתייחס לקשיים שבבחינה פתוחה של האמונות המהותיות בהתנגשות עם צנזורה וצנזורה עצמית אשר חוסמות את החשיבה החופשית ותודעה זכה.

בהקשר של פרשנות חופשית, עבור אחדים האלמותיות מתייחסת אל המעשים שנעשו במהלך החיים אבל אשר נמשכים בעולם למרות המוות הגופני. עבור אחרים, זהו הזיכרון שנשמר אצל האנשים היקרים, או אפילו בחברות, זה שמבטיח את הקיום לאחר המוות הפיזי. ועבור אחרים נוספים, האלמותיות נתפסת כקיום אישי ברמה אחרת של קיום. בהמשך לפרשנות החופשית, אחדים מרגישים את הקודש כרגש העמוק ביותר. עבורם, בניהם ואנשים יקרים אחרים מהווים את הקודש ויש להם ערך אשר בשום פנים ואופן אין לפגוע בו. ישנם כאלה הרואים את הקודש שבאדם ובזכויותיו האוניברסליות. אחרים, חווים את האלוהות כמהות הקודש.

את העמדות השונות בנושא האלמותיות והקודש צריך לא רק לקבל בסובלנות אלא לכבד לעומקן

סילו, המסר של סילו

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1979: המבט הפנימי
  • 1981: הנוף הפנימי
  • 1989: להאניש את העולם (כולל את המבט הפנימי, הנוף הפנימי והנוף האנושי)
  • 1989: התנסויות מודרכות
  • 1991: תרומות לחשיבה
  • 1991: מיתוסי שורש אוניברסליים
  • 1993: מכתבים אל ידידיי
  • 1993: היום של האריה המכונף
  • 1996: מילון ההומניזם החדש
  • 1996: סילו מדבר
  • 1998: כל כתבי סילו – כרך I
  • 2002: כל כתבי סילו – כרך II
  • 2006: הערות בפסיכולוגיה
  • 2008: המסר של סילו

ביקורת ותחומי השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השישים, מגזרים בשמאל הצ'יליאני האשימו את סילו בפשיזם ובהקמתה של תנועה ריאקציונרית. ממש באותו זמן, הכנסייה הקתולית האשימה אותו באיום על ערכי המשפחה והמוסר הנוצרי. שתי העמדות מתועדות בעיתונות הצ'יליאנית של אותה תקופה. על פי חברי התנועה הסילואיסטית, מדובר בתגובה להשפעה הגוברת שהייתה לסילו אצל הצעירים, כי למעשה הוא הציע את הקמתו של שמאל חדש, הומניסטי ולא מרקסיסטי.

מתנגדיו ניסו להציגו, לעיתים קרובות, כמנהיג משיחי או של כת. כך, במהלך חייו הציבוריים שולבו אלה אשר למדו, הפנימו והפיצו את משנתו, עם אלה אשר דאגו לשים אותו במעצר, לאסור עליו לשאת את דבריו ולהכפיש אותו באמצעי התקשורת. ועל אף כל אלה, תמיד צלחה דרכו להגיע אל האנשים הפשוטים אליהם הפנה את דבריו.

מוסדות מסוימים – כגון האספה המחוקקת של קוסטה ריקה – ציינו את תרומתו בימים שלאחר מותו.

השפעתו של סילו משתקפת בכתבות שהתפרסמו לאחר מותו באמצעי תקשורת רבים. כך, העיתון הספרדי "אל פאיס" מתייחס אליו כאל "מקימה של פילוסופיה שהצליחה לאגד כמיליון ממשיכים במעל למאה ארצות" ו "דמות יוצאת דופן במערב, אשר לא הייתה כזו אילו נולד במזרח. דגל בשינוי סימולטאני, רוחני וחברתי, למען הקמתה של אומה אנושית אוניברסלית".

חודשיים לאחר לכתו הוצג לראשונה הסרט התיעודי "החכם מהאנדים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סילו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אף על פי שבארגנטינה לא נהוג להשתמש בשם המשפחה מצד האם, עורכי ספריו נהגו להכליל בסקירות הביוגרפיות את שמו המלא, מריו לואיס רודריגס קובוס.
  2. ^ "", 10.4.69, עמוד 18
  3. ^ קישור אל דרשת ריפוי הסבל
  4. ^ Parques de Estudio y Reflexión - Punta de Vacas
  5. ^ ההגדרה של ההומניזם האוניברסליסטי פותחה על ידי סלווטורה פולדה (Salvatore Puledda) בפרק "פרשנויות של ההומניזם", עם מבוא מאת מיכאל גורבצוב ומתוך הספר "הומניסט בן זמננו", עמ' 56-59.