סוף סוף רומן
 | |
| עטיפת הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
יעל ישראל  |
| שפת המקור |
עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה |
חרגול הוצאה לאור |
| תאריך הוצאה |
2000 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001999225 |
  | |
הרומן סוף סוף רומן הוא ספרה השלישי של הסופרת יעל ישראל. הוא נכתב בין שנת 1991 ל-1997, וראה אור בהוצאת חרגול בשנת 2000. ב-2002 היה מועמד לפרס גפן לספרות מדע בדיונית ופנטזיה. בשנת 2006 היה מן הרומנים הראשונים שעלו לרשת בקובץ דיגיטלי, להורדה בחינם לגולשים.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תל אביב הולכת ומתרוקנת מתושביה. הניצולים המעטים אינם מורשים לקרוא או לכתוב. פקחי הנייר עוברים מבית לבית, ומחרימים ספרים, יומנים, לוחות שנה, אפילו מכתבי אהבה ישנים – כל דבר שעשוי מנייר. בשוק השחור סוחרים לא רק בתחליפי חלב וביצים ובספרים משומשים, אלא גם בזיכרונות אסורים ובבקבוקוני ריח.
הסיבה להחרמת כל סוג של נייר, כולל את כל הספרים הקיימים, היא שאת הגופות קוברים בארונות בשל חשש מהדבקה, ולשם כך יש לייצר אינספור ארונות מקרטון עבה. את המתים בארונותיהם קוברים בתל אביב בכיכר מלכי ישראל.
בעיר הרפאים הזאת, בבדידות איומה, חיה מאיה, אלמנה צעירה שאיבדה את כל משפחתה במגיפות. היא לא מוותרת, ויוצאת למסע ארוך בעקבות הכתיבה, התקווה, החיים והאהבה. המסע מוביל אותה תחילה אל קולט, ניצולת שואה שמבקשת להחזיר אליה את מכתבי האהבה הישנים שכתב לה אהובה בשנות המלחמה, ואחר כך אל רומן, פקח נייר חתרני, הזומם להפיל את המשטר הבירוקרטי האפל. יחד זוממים השניים להקים רשת מחתרתית בת שני אנשים: מחתרת שתיאבק על הזכות לאהוב, להתחתן, ואפילו להביא לעולם חיים חדשים.
הפרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברומן דיסטופי זה נבחנת מדינת ישראל בתקופה פוסט אפוקליפטית דמיונית, אחרי ששלל מגיפות מוזרות פקדו את הארץ. בתל אביב הכמעט מרוקנת מתושבים חיים מעט ניצולים, הניזונים מתחליפי מזון המחולקים להם על ידי הרשויות. אבל נדמה שבעוד שהתושבים הולכים ונעלמים, הבירוקרטיה רק הולכת ומסתעפת והבירוקרטים רק הולכים ומתרבים.
בעולם בירוקרטי זה אסור להחזיק בספרים ובניירת, אך דווקא בשל כך מנסה הדוברת לתעד בכתיבה את חייה ואת חייהם של הניצולים המעטים שנותרו בסביבה, בהן קולט ניצולת השואה, שסיפורה האפוקליפטי כמו משיק לחייה של הדוברת הצעירה, שאיבדה את כל משפחתה בחורבן הישראלי הפוסט אפוקליפטי. כך הופך התיעוד האישי של הדוברת למעין תיעוד לאומי של צומתי דרך בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-20, מהשואה דרך מלחמות ישראל.
המציאות ברומן פנטסטי זה אינה נבחנת על ידי פרמטרים ריאליסטיים, אלא דרך פריזמה מעוותת משהו, שמתייחסת לכל דבר במציאות הישראלית כאל אתוס גרוטסקי משהו. כך למשל, הדוברת שמתעדת את חייה של קולט הזקנה, מוציאה מתחת לקולמוסה כמה גרסאות כיסוי של חיי קולט בתקופת השואה, כל אחת מעוותת ולא מספקת יותר מקודמתה. אחר כך היא עושה את אותו הדבר לביוגרפיה האמיתית (או הבדיונית) של פקח הנייר רומן, ששירת באחת ממלחמות ישראל, שלא במקרה מזכירה במשהו את מלחמת יום כיפור.
מסקנת הרומן היא שכל ניסיון כתיבה על האתוסים הציוניים הגדולים, הנשחקים עד דק בספרות הישראלית, נידונים לכישלון מראש, משום שאין שום דרך מקיפה ואותנטית לכתוב עליהם. התיעוד הספרותי של האתוסים הציוניים נשאר בגדר אילוסטרציה בלבד.
ברובד הארס פואטי של הרומן נבחנת מלאכת הכתיבה עצמה. מאיה, הגיבורה והדוברת, מחליטה שכדי לא לאבד את קיומה השברירי בעולם ההולך ונעלם, עליה לתעד את חייה וחיי שכניה המעטים באמצעות הכתיבה. תחילה, היא עוזרת לשכנתה הזקנה קולט לנסח מכתב תביעה לרשות הנייר לצורך החזרת מכתבי האהבה מתקופת השואה, אבל אז הכתיבה הופכת מתיעוד לפרוזה: גרסאות שונות של חיי האנשים שהיא כותבת עליהם. היא מתחילה כמתעדת, והופכת לסופרת.