ניקולא אדם רטיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניקולא אדם רטיף
Nicolas Edme Restif de La Bretonne
לידה 23 באוקטובר 1734
Sacy, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בפברואר 1806 (בגיל 71)
former 11th arrondissement of Paris, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נִיקוֹלָא אֶדְם רֶטִיף (דֶה לַה בּרטוֹן)צרפתית: Nicolas Edme Restif de La Bretonne; 23 באוקטובר 17343 בפברואר 1806) היה סופר צרפתי. המונח רטיפיזם לפטיש של נעליים נקרא על שמו (רומן מוקדם, שכותרתו "כף הרגל של פנשט", עוקב אחר גיבורה יפהפייה והרגל הקטנה והיפה שלה, שבפניה היפות מכניסה אותה ואת הנעל/ים שלה לצרות רבות). האיש גם נחשב כמי שטבע את המונח "פורנוגרף" בספר בעל אותו השם, "הפורנוגרף".

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רטיף, שנולד כבן של איכר בסאסי (במחוז יון של ימינו), התחנך על ידי היאנסניסיטים בבית החולים ביסטר (אנ'), ועם גירושם של יאנסניסטים התקבל על ידי אחד מאחיו, שהיה כוהן. בשל שערורייה שבה היה מעורב, הוא למד כשולייה למדפיס באוסר, ולאחר שהשלים את עונשו, נסע לפריז. כאן הוא עבד כמדפיס, ובשנת 1760 התחתן עם אן או אגנס לבג, קרובת משפחה של אדונו לשעבר באוסר. עד מהרה הוא אימץ את הנצרות הפרוטסטנטית.

חמש או שש שנים לאחר נישואיו החל רטיף לכתוב ספרים, ומאותו זמן ועד מותו הפיק כמות גדולה מאוד של ספרים, בהיקף של כמאתיים כרכים, רבים מהם הודפסו במו ידיו, כמעט בכל נושא אפשרי. רטיף סבל בשלב זה או אחר מעוני. הוא התבסס על פרקי חייו שלו עבור ספריו, אשר, "למרות רגשותיהם הדהויים, מכילים תמונות אמת של החברה הצרפתית ערב המהפכה".[1] הוא תואר גם כריאליסט חברתי וגם כפנטזיונר מיני בכתביו.

המהדורות המקוריות של אלה, ולמעשה של כל ספריו, עוררו סקרנות ביבליוגרפית בשל נדירותן, האיורים היפים והמסקרנים שרבים מהם מכילים, והמערכת הטיפוגרפית המוזרה שבה רובם מודפסים.

מה שהניע אותו בטירוף היה להציג את "מנהגי אומה". הוא פעל כמומחה האמיתי היחיד לעם. נוכלים, גנבים, אנסים, זונות, חבלנים, מהמרים, אנשים בודדים: רטיף חיפש את כולם. אבל הוא גם תיאר את אירועי זמנו, כמו השרפה באופרה של פריז או טבח של אלג'יראי על סיפון דוברה. הוא תיאר את הסטודנטים לרפואה גונבים את הגופות; הזרמים ברחובות פריז אחרי הגשם, הריח, הכלבים הרבים. הוא רשם הכל.

הטקסטים הבודדים הם באיכות מגוונת מאוד. הם נעים בין סיפורים משעממים לכאורה על תככים מטופשים לתצפיות שנונות ביותר ותיאורים תוססים של חייהם של אנשים רגילים בפריז ובאזור הכפרי. עם אופיים הכמעט דוקומנטרי, אלה מייצגים מקור חברתי-היסטורי רב ערך לתקופה שלפני המהפכה הצרפתית. ניתן להכיר בטנור רפובליקאי ב-L'amante du mérite וקריאה לשוויון זכויות לאנשים ללא קשר למינם או למעמדם.

סיפוריו מהמהומה של המהפכה הצרפתית שובי לב. ב-14 ביולי 1789 הוא נסע לבסטיליה בעצמו. האכזריות וההוצאות להורג שהיה עד להם בתקופה שלאחר מכן החריפו אותו יותר ויותר. בעקבות שלטון הטרור של רובספייר, השתנתה ההתלהבות הראשונית של רטיף מהמהפכה. הוא הפך מז'ירונדי מתון לתומך במונטניארדים. עד כמה התפנית הייתה טקטית עדיין לא ברור; התיאורים שלו סותרים מדי. כנראה כדי להימנע מהצנזורה ממנה חשש הסופר הפורה רטיף ובעיקר משום שחשש לחייו מאז מעצרו של חבר, שינה גישה. לאחר מכן הוא שינה חלקים מהכרוניקה שלו, ולאחר מותו של ז'אן-פול מארה הוא אפילו כתב וידוי אמונה פוליטי עבור המונטניארדים.

המהפכה, זו אולי המסקנה הכי כנה שלו, הייתה נכונה, אבל האנשים הלא נכונים עשו אותה. הוא הפך יותר ויותר מודאג מהשאלה מדוע אנשים מאבדים את האנושיות שלהם כל כך בקלות. הוא עדיין החשיב את האריסטוקרטיה לדקדנטית, את הבורגנות לא פחות, הוא בז לאנשי הדת ופחד מהפרולטריון. בסביבות 1796, רטיף הציע את המילה "קומוניזם" כדי להציל את הקהילה שהתפוצצה בגלל רשעות האדם. הוא הראשון שהשתמש במונח קומוניזם. הרבה ממה שכתב נותר מעורפל גם היום. הדחף שלו הוא איכשהו נאיבי, אפילו ריאקציוני, וכמו הרבה דברים אצלו, הוא מלא בסתירות.

אובדן הערך של האסינייאטים במהלך המהפכה אילץ אותו להתפרנס מכתיבה, ולהרוויח מחופש העיתונות החדש. בשנת 1795 הוא קיבל מענק של 2000 פרנק מאמנת תרמידור. למרות הצהרותיו על המעצמה החדשה, מכריו האריסטוקרטיים והמוניטין שלו גרמו לו להיכשל בבושת פנים. רגע לפני מותו נתן לו נפוליאון בונפרטה מקום במשרד המשטרה; הוא מת בפריז לפני שנכנס לתפקיד.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה כותבת עליו כך:

רטיף דה לה ברטון ללא ספק תופס מקום בולט בספרות הצרפתית. הוא היה שחצן מאין כמותו, בעל מוסר רופף ביותר, ואולי לא לגמרי שפוי. ספריו נכתבו בחיפזון, והנושא והשפה שלהם הופכים אותם לבלתי ראויים למדי לעיון כללי.

הוא והמרקיז דה סאד שנאו זה את זה, בזמן שהוא זכה להערכה על ידי בנז'מן קונסטן ופרידריך שילר. ז'אן פרנסואה דה לה הארפ (אנ') כינה אותו " הוולטר של החדרניות". הוא התגלה מחדש על ידי הסוריאליסטים בתחילת המאה ה-20.

הוא ידוע גם בזכות התמיכה שלו בקומוניזם, ואכן המונח הופיע לראשונה (1785) בביקורת ספרו על ויקטור דיפה (אנ') שתיאר את עצמו כ"קומוניסט" עם "פרויקט למען קהילה פילוסופית".

לסופר מריו ורגס יוסה יש פרק על רטיף ברומן שלו "המחברות של דון ריגוברטו".

הסופרת הצרפתייה קתרין ריואה הפכה את רטיף דה לה ברטון לדמות מרכזית ברומן שלה מ-1982 La Nuit de Varenne. ("לילה בווארן") הוא צולם לסרט באותה שנה, הפקה צרפתית-איטלקית בשם La Nuit de Varennes (שם צרפתי, באנגלית, That Night in Varennes). ז'אן-לואי בארו גילם את רטיף. בסרט היו גם מרצ'לו מסטרויאני בתור קזנובה והארווי קייטל בתור תומאס פיין.

רטיף היה "פורנוגרף" במובן המודרני של המילה, בהיותו כותב של תיאורים גרפיים של מין. עם זאת, הוא היה גם "פורנוגרף" במובן היווני הקדום של המילה, כפי שכתב על חיי היום-יום של זונות, ודאג לרווחתן. הייתה זו ההגדרה האחרונה שהוא קיבל כשימוש החוקי במילה.[2]

מבחר מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של "התגלית הדרומית מאת אדם מעופף"
  • Le Pied de Fanchette ("כף רגלה של פנשט"), רומן (1769), סיפורה של ילדה יתומה צרפתייה יפה שנרדפת על ידי פטישיסטים של נעליים.
  • Le Pornographe ("הפורנוגרף", 1769), תוכנית להסדרת זנות שאומרים כי בוצעה בפועל על ידי יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בעוד שלא מעט רמזים אומצו על ידי מדינות אירופאיות.
  • Le Paysan perverti ("האיכר הפרוורטי", 1775), רומן ארוטי בעל מטרה מוסרית, שהיה להיט גדול, שגרם לו לכתוב את La Paysanne Pervertie ("נערת האיכרים הפרוורטית", 1784).
  • La Vie de mon père ("חיי אבי", 1779)
  • La Découverte Australe par un Homme-Volant ("התגלית הדרומית מאת אדם מעופף", 1781), יצירה של פרוטו-מדע בדיוני הידועה לשמצה בהמצאותיה הנבואיות.
  • Les Contemporaines ("בנות זמננו", 42 כרכים, 1780–1785), אוסף עצום של סיפורים קצרים.
  • Ingenue Saxancour, רומן (1785), תיאור בדיוני של אלימות במשפחה והתעללות מינית המקביל מאוד לחוויות של אגנס, בתו של רטיף במהלך נישואיה
  • Les Nuits de Paris ("לילות פריז", תחילת 1786: דיווח הכולל את טבח ספטמבר של 1792)
  • Anti-Justine ("אנטי-ז'וסטין", 1793), תשובה למהדורות המוקדמות יותר של ז'וסטין של המרקיז דה סאד.
  • האוטוביוגרפיה יוצאת הדופן של מסייה ניקולא (16 כרכים, 1794–1797), שבה בגיל שישים הוא רשם את זכרונותיו, רעיונותיו בנושאים אתים וחברתיים, שנאותיו, ומעל לכל אהבותיו הרבות, הן האמיתיות והן אלו שחשק בהן. רטיף מספר בו את התחלות ההתעוררויות המיניות שלו בין השנים 1738 ו-1744, כאשר הוא זוכר שחווה את הגירויים המיניים המהנים ביותר בילדות המוקדמת מאוד. עם זאת, שני הכרכים האחרונים הם למעשה יצירה נפרדת והרבה פחות מעניינת לדעתם של עורכי האנציקלופדיה בריטניקה משנת 1911.
  • Les Posthumes ("לאחר המוות", 1802) דוגמה לאופרת חלל מוקדמת ותרגיל בשפת חייזרים (אנ').[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניקולא אדם רטיף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ estif, Nicolas Edme, 1911 Encyclopædia Britannica
  2. ^ Kendrick, Walter (1987). The Secret Museum: Pornography in Modern Culture (First ed.). Berkeley and Los Angeles: University of California Press. pp. 19–20. ISBN 0-520-20729-7.
  3. ^ Rob Latham, Science Fiction Criticism: An Anthology of Essential Writings, p. 133
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל