ניל הצבעים

ניל הצבעים
	ניל הצבעים
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים קדומים
סדרה:	קטניתאים
משפחה:	קטניות
תת־משפחה:	פרפרניים
סוג:	ניל
מין:	ניל הצבעים
שם מדעי
	Indigofera tinctoria; ‏ליניאוס

ניל הצבעים (שם מדעי: Indigofera tinctoria) הוא מין של צמח בעל פרחים ממשפחת הקטניות. הצמח ידוע יותר בשם אינדיגו, והיה המקור הראשון לצבע האינדיגו. הצמח מגודל למטרות הפקת הצבע באסיה ובאפריקה זה מאות שנים, ומוצאו המקורי אינו ידוע.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניל הצבעים הוא שיח בגובה מטר עד שניים, שעשוי להיות חד-שנתי או רב-שנתי בהתאם לאקלים בו הוא צומח. לצמח עלים אליפטיים המסודרים בצורת נוצה, עם עלה בקצה. הפרחים פרפרניים בגוון ורוד.

הפקת צבע האינדיגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי הצמח נקטפים ומותססים במים, עד שהגליקוזיד המצוי בהם, אינדיקן, הופך לאינדיגוטין. לאחר מכן התוצר מעורבב עם בסיס חזק כגון נתרן הידרוקסידי והופך למוצק. את גושי הצבע דוחסים לקעריות ומשם הם עוברים לפס הייצור.

מרד האינדיגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטיפת פרח האינדיגו מהצמח, חייבה מלאכה ידנית קשה וסיזיפית, שחייבה כוח אדם רב וזול, על מנת שהגידול ישתלם. בארצות הברית עד מלחמת האזרחים, גודל הצמח במטעים, באמצעות עבודת עבדים, בדומה לקטיף הכותנה. באזורים אחרים בעולם, בעיקר בקולוניות בריטיות ביבשת אסיה, נעשתה קטיפת הפרח באמצעות עובדים קשי יום בשכר זעום.

מלחמת העצמאות האמריקאית הפחיתה משמעותית את כמות האינדיגו המיובא מאמריקה ופגעה בבעלות הבריטית עליו. לכן, החל מ-1777 פעלו משתלות ניל בריטיות באזורים רבים בהודו ובבנגל. ככל שעלה ערך האינדיגו כצבע בדים כך התפשטו שדות הניל. האיכרים המקומיים שתלו ניל במקום גידולי מזון, ועבדו עבור בעלי המשתלות. את יבול הניל מכרו האיכרים לבעלי המשתלות תמורת 2.5% מערך השוק של היבול. כל איכר לקח הלוואה, ובגלל ההכנסות הזעומות שקיבל, לא יכול היה להחזיר אותה והיא אף הועברה ליורשיו. בעלי המשתלות היו מוגנים על ידי חוק, ויכלו להרוס את בתי האיכרים אם אלו התקוממו. בשנת 1833 נחקק חוק שהתיר לבעלי המשתלות "יד חופשית" בכל הנוגע לניהול משק הניל.

בשנת 1859 הכריזו האיכרים בבנגל על מרד בפני האימפריה הבריטית, וסירבו לשתול ולטפח את מטעי הניל. המרד היה לא-אלים, אך דוכא ביד קשה ומספר איכרים נטבחו על ידי הבריטים, כעונש על "פשעם". עם זאת, המרד זכה לתמיכה עממית והתפשט ברחבי הודו. בעקבות החשיפה בעיתונות, ידעו הלקוחות באירופה כי "אף תיבת אינדיגו לא הגיעה לאירופה ללא שפיכות דמים"^[1] - דבר שתרם לשינוי דעת הקהל לטובת האיכרים. הצלחתו היחסית של המרד הלא-אלים השפיעה רבות על ההתנהגות העתידית של ההודים מול הבריטים - במיוחד על הפילוסופיה של גנדי.