נדין קופרטי-צור

נדין קופרטי-צור
	אין תמונה חופשית
לידה	1958 (בת 66 בערך); פריז, צרפת
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת פריז מערב נאנטר לה דפאנס (ינואר 2014); אוניברסיטת תל אביב (יוני 1986); אוניברסיטת תל אביב (יוני 1983) ;
מעסיק	אוניברסיטת תל אביב, סורבון

נדין קופרטי-צור (בצרפתית Nadine Kuperty-Tsur, נולדה ב-1958) היא היסטוריונית ישראלית החוקרת את ההיסטוריה התרבותית של צרפת בעת החדשה המוקדמת (המאות ה-16 וה-17), פרופסור חבר בחוג לצרפתית באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדין קופרטי-צור נולדה בפריז להורים שעברו את השואה כילדים מוסתרים בצרפת. אביה, יוסף מרדכי קופרטי, יליד פריז, נצר למשפחת חזנים מלובלין, נעשה מעצב אופנה ואיש עסקים ואמה, הלן לבית קליין-פרידמן, ממוצא אוסטרו-הונגרי, שאמה נספתה באושוויץ, הייתה מורה לאנגלית. אחיה, אלן קופרטי, אנליסט פיננסי, חי בפריז. נדין קופרטי-צור נשואה לירון צור, פרופ' להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ולה שני ילדים מנישואיה הראשונים, אורן ואלונה מנדל.

נדין קופרטי-צור התחנכה בפריז עלתה לישראל ב-1978, ולמדה באוניברסיטת תל אביב בחוגים להיסטוריה כללית ולצרפתית. את תזת הדוקטור כתבה בהנחיית פרופ' ז'אן סאר (CÉARD) באוניברסיטת פריז 10, על "ביטוי העצמי ברנסאנס. הכתיבה האישית ולידתו של ז'אנר ספרי הזיכרונות ברנסאנס בצרפת." התזה התפרסמה תחת הכותרת "Se dire à la Renaissance" ב-1997, בהוצאת Vrin בפריז והפכה לספר קלאסי לחקר האוטוביוגרפיה.

ב-1995 התמנתה למרצה בחוג לצרפתית של אוניברסיטת תל אביב, כיהנה כראש החוג בשנים 2005–2009 והתמנתה לפרופסור חבר ב-2009. היא יזמה את חברותה של אוניברסיטת תל אביב ב-Agence Universitaire de la Francophonie ‏(2005). שימשה כפרופסור אורח באוניברסיטת שטרסבורג, באוניברסיטת קאן (Caen), באוניברסיטת נאנט (Nantes), באוניברסיטת פריז 4 - סורבון בצרפת, באוניברסיטת פדובה באיטליה, באוניברסיטת פנסילבניה, באוניברסיטת מישיגן, NYU וקולומביה בארצות הברית והרצתה במסגרת ה-LANSDOWNE LECTURES באוניברסיטאות ונקובר וויקטוריה שבקנדה. היא אשת הקשר בישראל של כתבי העת הצרפתיים "Revue d’Histoire de Littérature française"‏ (RHLF) ו-"Albineana".

החל משנת 2005 מכהנת כיו"ר ועדת המקצוע צרפתית במשרד החינוך וב-2014 ויזמה את פתיחת לימודי תעודת ההוראה בצרפתית בחוג לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. היא זכתה, בין השאר, בקרן רוטשילד, בקרן הלאומית למדע, במלגת משרד החוץ, משרד המדע ובקרן IMERA באוניברסיטת אקס-מרסיי.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדין קופרטי-צור חקרה ספרי זיכרונות (ממוארים) משלהי המאה ה-15 ועד המאה ה-17 בצרפת והראתה שהממוארים הם חיבורים פולמוסיים החותרים לרהביליטציה של מחברם תוך כדי שימוש בסנגוריה ובאפולוגיה. ^[1]

דו"חות קרב, משא ומתן ושליחויות דיפלומטיות וכן פרשנויות היסטוריות ופוליטיות המהווים את גוף הסיפור בממואר, משמשים כהוכחה להישגיו של הכותב ולכתב תביעה נגד השלטון המסרב לתת לו גמול הולם. חוקרי הספרות נהגו לזנוח את ספרי הזיכרונות בשל אופיים ההיסטורי; ואילו היסטוריונים ראו בכתיבה האישית ובדגש על המבט הסובייקטיבי גורם מסלף את האמת ההיסטורית. אצל קופרטי-צור התפתחות המבט הסובייקטיבי והמבע האישי הופכת להיות מושא המחקר והם שתורמים לחקר ההיסטוריה התרבותית והמנטלית. האירועים ההיסטוריים המדווחים בממוארים אכן יכולים להיות מוצגים באופן מעוות אך חשובים מהם הם האופן בו הכותב מציג את עצמו, הקטגוריות בהן הוא משתמש כדי לגולל את סיפור חייו וטקטיקות הכתיבה שהוא נוקט כדי ששמו ירשם בתודעה הלאומית לעד, למרות הפולמוסים שחייו ומעשיו עוררו.

קופרטי-צור מראה שייצוג האני הוא המפתח להבנת הממואר כסוגה ספרותית והוא שמסביר את שגשוגה עד עצם היום הזה גם מחוץ לגבולות צרפת. הממוארים אינם מוכתבים על ידי הממסד אלא נכתבים ביוזמת כותביהם הנמצאים בדרך כלל בעמדת הגנה מול הממסד. ^[2] בסוגה זו, הפרו לוחמים מן האצולה את האיסור הדתי המונע בעדם לדבר על עצמם ולשבח את מעשי הגבורה שלהם. הסיפור של הפרט האקטיבי, המדווח על פעילותו החברתית ועל תהילתו הצבאית או המדינית, מהווה חלק בלתי נפרד מהתגבשות הזהות האזרחית המודרנית. ייצוג האני רב ההדר הוא ביטוי מובהק של התקופה. הוא שנותן דרור לכתיבה חדשה של ההיסטוריה, כתיבה משוחררת מן האילוצים של הרטוריקה המסורתית והתקפים בהיסטוריוגרפיה הרשמית. לפי מסקנותיה של קופרטי-צור, הממוארים מהווים דוגמה ראשונה להיסטוריה דיסידנטית במערב.

בהמשך דרכה, חקרה קופרטי–צור אספקטים שונים של סוגת הממוארים כגון תרומתה להתחלות של מדעי המדינה. ^[3] רבים ממחברי הממוארים הם פקידי המדינה (civil servant) והשתתפות בחיי הממשל הולידה אצלם הרהורים על תיקונים ושיפורים שהובילו להצעת שיטות אדמיניסטרטיביות ופוליטיות חליפיות. מכיוון שחלק ניכר של הממוארים נכתבו על רקע מלחמות הדת בצרפת, רבים ממאמריה עוסקים גם בעדויות הפרוטסטנטיות על המלחמות. אגב כך הגיעה קופרטי-צור לחקור את הכתיבה הנשית הפרוטסטנטית במאות ה-16 וה-17. ^[4]

בספרה Écriture(s) de soi et argumentation, קבצה וערכה מאמרים העוסקים בצד התאורטי של רטוריקת הכתיבה העצמית. בספר שערכה לכבוד פרופ' רות עמוסי La critique au tournant du siècle, בקשה מהשורה הראשונה של חוקרי הספרות הצרפתית להציג תמונת מצב על תורת הספרות וכיווניה העקרים במפנה המאה.

היא כתבה הקדמות ושימשה עורכת מדעית לתרגומים לעברית של יצירות המופת של הרנסאנס הצרפתי כגון : גרגנטואה ופנטגרואל לפרנסואה רבלה, ההפטמרון למרגריט דה נאוואר, המסות למישל דה מונטן, כמו כן כתבה אחרית דבר לווידויים של ז'אן-ז'אק רוסו וללא מחר, לויואן דנון, יצירות קלאסיות מהמאה ה-18.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Nadine Kuperty-Tsur, Se dire à la Renaissance, Paris, Librairie philosophique Vrin, 1997, 223 p.
Écriture(s) de soi et argumentation, Introduction and edition by Nadine Kuperty-Tsur, Presses Universitaires de Caen, Caen, 2000, 220 pages.
Charlotte Duplessis-Mornay, Mémoires, éd. et introduction Nadine Kuperty-Tsur, Paris, Champion, 2010, 452 pages.
La Critique au tournant du siècle, Mélanges offerts à Ruth Amossy, Nadine Kuperty-Tsur, dir., Peeters, 2010.
L’Expression de la dissidence à la Renaissance

.Mathilde Bernard et Nadine Kuperty-Tsur, dirs, dossiers du Grihl, en ligne mai 2013,

מבוא לגרגנטואה ופנטגרואל לפרנסואה רבלה, תרגם עידו בסוק, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2003.
מבוא לההפטמרון של מרגריט דה נאוואר, תרגם עידו בסוק, הוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
מבוא למסות של מישל דה מונטן, תרגמה אביבה ברק, הוצאת שוקן, 2007.
אחרית דבר לווידויים של ז'אן-ז'אק רוסו, תרגום : עירית עקרבי, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ס, עמ' 610-604.
אחרית דבר לללא מחר, לויואן דנון, תרגם ראובן מירן, נהר ספרים, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת הפרסומים המלאה של קופרטי-צור
נדין קופרטי-צור, איך הבינו בימי הביניים את הכוח של אהבה, באתר הארץ, 22 בינואר 2015
נדין קופרטי-צור ועילי ראונר, אני נושא על מצפוני את המועקה הזאת, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2012
נדין קופרטי-צור, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Nadine Kuperty-Tsur, Se Dire à la Renaissance, Paris, Vrin, 1997.
^ Marc FUMAROLI : « Les Mémoires du XVIIe siècle au carrefour des genres en prose », XVIIe siècle, 1971, n°94-95.
^ Nadine Kuperty-Tsur, « La notion de serviteur de l’Etat entre éthos et pratique à la fin du XVIe siècle » in Cité des hommes, cité de Dieu, Travaux d’Humanisme et Renaissance, Jean Céard, Michel Magnien, M.-C. Gomez-Giraud, François Rouget, (dirs.), Droz, Genève, 2003, p. 63-74.
^ Nadine Kuperty-Tsur, « Hardie et adente : pérennité de l’éthos dans les écrits de Jeanne d’Albret » in Dialogues intérieurs : les écrits des mémorialistes dans leurs Mémoires, Myriam Tsimbidy et Frédéric Charbonneau, (dirs.), Paris, Classiques Garnier, 2014.

[1] Nadine Kuperty-Tsur, Se Dire à la Renaissance, Paris, Vrin, 1997.

[2] Marc FUMAROLI : « Les Mémoires du XVIIe siècle au carrefour des genres en prose », XVIIe siècle, 1971, n°94-95.

[3] Nadine Kuperty-Tsur, « La notion de serviteur de l’Etat entre éthos et pratique à la fin du XVIe siècle » in Cité des hommes, cité de Dieu, Travaux d’Humanisme et Renaissance, Jean Céard, Michel Magnien, M.-C. Gomez-Giraud, François Rouget, (dirs.), Droz, Genève, 2003, p. 63-74.

[4] Nadine Kuperty-Tsur, « Hardie et adente : pérennité de l’éthos dans les écrits de Jeanne d’Albret » in Dialogues intérieurs : les écrits des mémorialistes dans leurs Mémoires, Myriam Tsimbidy et Frédéric Charbonneau, (dirs.), Paris, Classiques Garnier, 2014.

[1]

[2]

[3]

[4]