מתתיהו קלהורה
| מקום קבורה | בית הקברות היהודי העתיק בקרקוב |
|---|---|
| פטירה |
13 בדצמבר 1663 י"ד בכסלו ה'תכ"ד פיוטרקוב,  האיחוד הפולני-ליטאי |
| מקום מגורים |
קרקוב, האיחוד הפולני-ליטאי |
| ידוע בשל | הוצאתו להורג עקב האשמה בביזוי הנצרות |
| מקצוע | רוקחות |
| צאצאים | בנו יחיאל מיכל קלהורה |
  | |
מתתיהו קלהורה (כונה גם: מתתיהו אפטייקר) היה רופא ורוקח יהודי בקרקוב, מבני משפחת קלהורה. הוצא להורג באשמת ביזוי הנצרות בי"ד בכסלו ה'תכ"ד (1663), בפיוטרקוב טריבונלסקי.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד לדוד בן משה קלהורה, בנו של רבי ישראל שמואל קליהרי, כאבותיו היה גם הוא רוקח ורופא מבוקש בקרקוב.
במסגרת תפקידו שימש כרופא גם בכמה מנזרים בסביבת קרקוב. בחורף תכ"ד הואשם מתתיהו בביזוי ישו ואמו מרים הקדושה, לאחר שהתווכח עם נזיר דומיניקני ממכריו בשם "סירוציוס הבללי" ששימש כמטיף בכנסייה על שם אדלברט מפראג (וויטייך הקדוש) (אנ'). הנזיר האשים את מתתיהו שהשאיר באחת הכנסיות פתק שהכיל גידופים כלפי ישו הנוצרי ואמונתו[1].
בין עדי הקטגוריה היה יהודי מומר בשם הירונים רובינקובסקי מקרקוב, שהתגורר בעבר עם מתתיהו בבית אחד, שהעיד שהוא כותב הפתק. במשפט זה שנערך בטירת ואוול בקרקוב, נידון מתתיהו למיתה בעינויים קשים.
לאחר שמשפחתו הגישה ערעור, נקבע מועד למשפט חוזר ב-26 בדצמבר 1663 (כ"ו בחשוון ה'תכ"ד) בפיוטרקוב. למשפט השני נקראו עדים נוספים: אברהם שתדלן ורבי השיל מקראקא. בינתיים נפטר רבי השיל בכ' בתשרי ה'תכ"ד עקב הפרשה[2], ולמשפט החוזר הופיעו על דוכן העדים רובינקובסקי ואברהם שתדלן בלבד. שמו של השופט היה סולינסקי (פול').
מתתיהו נידון למיתת שריפה בעינויים קשים לפני מותו, והעונש הוצא לפועל בפיוטרקוב בי"ד בכסלו ה'תכ"ד (13 בדצמבר 1663); פיו ולשונו נחתכו, עורו הופשט מעליו בחייו, ולבסוף הוא הועלה על המוקד. את אפרו ירו מקנה תותח. ומה שנשאר מגופתו נקבר בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב שעל יד בית הכנסת הרמ"א.
בזמן המשפט אירעו בקרקוב התנפלויות אנטישמיות על היהודים, בהן נהרגו יהודים רבים ורכוש רב נבזז. תופעות אלו נמשכו גם אחר ביצוע פסק הדין[1].
מותו נחקק בזיכרון הקולקטיבי של קהילת קראקא, ולזכרו חיבר רבי ברכיה בירך הדרשן מקרקוב תפילת אל מלא רחמים;
"את נשמת הקדוש והטהור ר' מתתיהו בן החבר ר' דוד שמסר נפשו ונשמתו על קדוש השם המיוחד לקרבן ניחֹח ואשו, בקדושה ובטהרה, כפתו ידו על העמוד לשריפה י"ד לירח כסליו במנינה וספירה, וצעק צעקה גדולה ומרה, ה' הוא אלקים באימה וביראה ובשפה ברורה, חתכו פיו ולשונו ושרפו כלו כליל והגדילה המדורה, ככבשן אש רשפי שלהבת-יה, ראוי להזכירו אצל חנני' מישאל ועזריה, חתכו ממנו רצועות בחיים חיותו ונתחו אותו לנתחים כהנה וכהנה הוסיפו ליסרה, צברו אפרו והכניסו אותו בכלי היורים, ויורו המורים, והיתה לאבק ולרוח סערה, העל אלה תתאפק ד' ותחשה אדון כל היצירה, על שמך הגדול המחלל לעיני העמים, ועל דם חסידך הנשפך בידי זדים ארורה, שכר חציך, מדם אויבך ודמם תשפוך כדם פרים וחית היערה, כו'"
— חיים דב פרידברג, לוחות זכרון, פרנקפורט דמיין תרס"ד, עמ' 68, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
המאורע מוזכר גם בספר "שם יעקב" שהודפס כחמישים שנה לאחר מכן, בו נכתב: ”כמו שאירע בימינו ובזמננו שחיטת נפש הקדוש והטהור מוהר"ר מתתיהו מקראקא שפשטו עורו מראשו ועד כף רגלו[3]”.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלכסנדר גוטרמן, יהודים ספרדיים על אדמת פולין, יד בן צבי.
- רבי חיים נתן דמביצר, כלילת יופי, חלק א', קרקוב תרמ"ח, עמ' כ"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 צבי קארל, ערים ואמהות בישראל, חלק ב', ירושלים תש"ח, עמ' 310, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ מאיר בלבן, שלשלת היחס של משפחת אורנשטיין - ברודא, ורשה תרצ"א, עמ' 16, באתר אוצר החכמה.
- ^ יעקב בן יחזקאל סג"ל, שם יעקב, פרנקפורט דאודר תע"ו, דף נ"ב עמ' ב', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).