משתמש:Yakir4507/טיוטה
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
יוסף לוונהרץ (אנגלית: Josef Lowenherz נולד ב-1884 בפיבובשצ'יזנה (פולנית) (piwowszczyzna, מחוז סוקל [sokal], היום באוקראינה בגליציה - 1960 ניו יורק ארצות הברית) היה יודנראט הקהילה היהודית בוינה במלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
ב-1913 נשא לאישה את סופי שנפלד (schonfeld) ומ-1914 חי עימה בוינה, שבה עבד כעורך דין. לוונהרץ הציוני היה חבר באספת הנציגים מ-1924 ולזמן מה שימש סגן יושב ראש הקהילה היהודית בוינה. ב-1935 מונה יושב ראש הקהילה הזמני וב-1937 נעשה המינוי הקבוע.[1]
ראש היודנראט בוינה
ב 12 במרץ 1938 סופחה אוסטריה לרייך הגרמני. במאי 1938 הוטל על אדולף אייכמן ארגונה מחדש של הקהילה וניהולה, ולשם כך מונתה לצידו מועצה של שמונה חברים, אך הללו היגרו לאחר מכן.
על כל הארגונים היהודיים באוסטריה חלה חובת דיווח למשרדי הגסטאפו, הרפראט לענייני היהודים. הדוחות הועברו לאייכמן באמצעות וילהלם הטל, לכל הדוחות בחתימת ד"ר לוונהרץ צורף דוח מהמשרד הארצישראלי. מנכ"ל הקהילה עמד בראש ועדה מייעצת שהחברים בה היו שמונה ראשי המחלקות. את דעתם של ראשי המחלקות היה יכול לקבל או לדחות. מכתביו של ילוונהרץ עולה כי הוא ריכז סמכויות בענייני הגירה וסעד, נוסף על ענייני הכשרה מקצועית. אך לצד זה בניהול העבודה התחלק עם יועציו ועוזריו ושיתף אותם בהכרעות חשובות.[2]
באוגוסט 1938 הוקם בווינה המשרד המרכזי להגירה יהודית בניהולו של אדולף אייכמן. המשרד היה כפוף למפקד משטרת הביטחון פרנץ שטהלאקר. היזם של מרכז זה היה ד"ר לוונהרץ, שסבר שתלות בגורם יחיד בעל השפעה רבה, כלומר באייכמן, עדיפה על פני מסלול הייסורים הקודם. במסלול זה המועמד להגירה היה תלוי בשרירות לבם של חמישה משרדים שונים, ביניהם העירייה והמשטרה. המועמדים להגירה היו חשופים גם לסכנות הרחוב בעומדם בתורים ארוכים, לפני שערי המשרדים, לאורך הימים והלילות. המשרד המרכזי להגירה שימש דוגמה למשרדים.[3] כפי שחזה יוסף לוונהרץ, אייכמן הפעיל אלימות, שהופנתה בעיקר נגד הציבור העשיר והמנהיגים, אך הוא הסכים לעזור גם לסוכנים ולמשרדי נסיעות להשיג אשרת כניסה לארצות שונות בכל דרך שהיא, הליך שכלל תמורת תשלומי שוחד ניכרים לפקידים בקונסוליות הזרות . לפיכך, זמן קצר לאחר שנאסרה פעילות הארגון הקהילתי באוסטריה. בעקבות סיפוחה לגרמניה, התיר אייכמן לחדשה, שכן כל כוונתו היתה לייעל את ההגירה היהודית. באוגוסט 1938 נעתר אייכמן לבקשתם של ראשי הקהילה, ד"ר יוסף לבנהרץ וד"ר אורנשטיין, לרכז את ההליך הבירוקרטי המסורבל של קבלת היתרי יציאה, והקים לצורך זה את המרכז להגירת היהודים ( Zentralstelle fur Jüdische Auswanderung). באמצעותו של גוף אחד, הס"ס, רוכזו אפוא במכנה אחר כל המחלקות שהיו מעורבות בהסדר ההגירה: מקבלת דרכון, דרך ביקורת על תשלומי מס, העברת רכוש לבעלות אַרית, תשלומי אגרות, קבלת אישור יציאה סופי וכרטיס הנסיעה . בישיבת מיניסטריון התעופה בראשותו של הרמן גרינג , לאחר מאורעות ליל הבדולח, כאשר רצה ריינהרד היידריך להציע פריצת דרך לפתרון שאלת היהודים בגרמניה, הוא הציג את הדגם של אייכמן באוסטריה כדוגמה הראויה לחיקוי בתחום השלטון הנאצי כולו. ואמנם בינואר 1939 הוקם גם בברלין המרכז להגירת יהודים.
לפי אהוד אבריאל, איש החלוץ, ב 20 באוקטובר 1939 יצא לוונהרץ יחד עם ברטולד שטרופר, שמונה בידי אייכמן ,לארגן את ההגירה היהודית, בכדי לבקר את המגורשים מוינה ללובלין שגורשו במשלוח הראשון. הם חזרו מזועזים ממראה עיניים ולוונהרץ סיפר לאבריאל על תוכנית הגירוש הנרחבת של הנאצים. אבריאל טוען שהוא הצליח להשיג מלוונהרץ הבטחה להשתתף במימון עלייתם של החלוצים שנותרו באוסטריה אל מחוץ לגבולות המדינה.[4] ביומנו מיום 16 באוקטובר התייחס אבריאל לתוכנית הגירוש ללובלין, ששמע עליה מפי לבנהרץ.
" לא אנוח ולא אשקוט עד שהם יצאו, כוונתו היתה לחלוצים, שהיה אמור להעלותם לפי תוכניות המוסד, שהתגבשו עוד בקונגרס. בנוסף, באותו היום הצליח להשיג מלבנהרץ הבטחה להשתתף במימון עלייתם.
ב־ 20 באוקטובר החלו לרשום לעלייה את החלוצים ושאר האנשים, וקצב העבודה במשרד הארצישראלי גבר והלך. אבריאל נעזר בשירותי משרדו של שטורפר, בימים שהוא היה בלובלין, והשיג אשרות מעבר סלובקיות תמורת תשלום שוחד לקונסול הסלובקי בווינה. בין 24 ל־ 26 בנובמבר 1939 יצאו העולים מוינה לברטיסלבה , שם המתינו להודעה על בואה של אוניית־ים לסולינה , כדי שספינה של חברת הדנובה הגרמנית תוכל לקחתם במורד הנהר, שכן בכך התנתה החברה הגרמנית את העברת העולים.
באוגוסט 1938 הקים אייכמן את השלכה המרכזית להגירה יהודית שגירשה בתוך כשנה וחצי 150000 יהודים בקירוב.את הקהילה היהודית המשתוקת הפך אייכמן לזרוע מבצעת של הגסטפו שאורגנה כך שתוכל להשיג את המטרה שהציב לעצמו:גירושם של כל יהודי וינה במהירות האפשרית.יוסף לוונהרץ המנהל האדמיניסטרטיווי של הקהילה, מונה לראש הקהילה, למנהלה האחד והיחיד,ומפקידים אחדים של ארגונים שפורקו בינתיים מונו לסייע לו, כולם נבחרו מבין יהודים "לא מתבוללים".[5]
באוקטובר 1939 גורשו 3000 יהודים כמעט לניסקו. רבינוביצי גורס שהייתה זו "חזר ה הכללית" לקראת גירושם של היהודים כולם מאוסטריה ומגרמניה. בגירוש לינסקן, שהיה אלים יותר מגירושם של היהודים ממוצא פולני מגרמניה ב1939,כבר ניכרו עיקרי השיטה שעמדה לשמש להבא בפעולות הגירוש, הן בפרטים ארגוניים רבים והן בעירוב הקהילה היהודית בתהליך. לוונהרץ הטיל אייכמן לבחור 1000 עד 1200 גברים יהודים צעירים חסרי אמצעים, כשרים להגירה, כדי ליישבם כביכול באזור התיישבות היהודית האוטונמית שמדרום ללובלין.היה עליו להכין רשימה שמית שלהם, למלא מסמך רשמי כלשהו ולצייר את השמלוח הזה, וגם את המשלוחים הבאים, בכלי עבודה.
מאחר שהאישים שנבחרו לבצע את התכנית עדיין פעלו בתמימות ומסרו רק שמות של אנשים שהסכימו מרצונם להצטרף למשלוח, קבעה לשכתו של אייכמן את שאר השמות, ובסופו של דבר יצאו מווינה משלוחים אחרים ובכולם יחד כ-3000 נפש.ברגע האחרון הצליח לוונהרץ לחלץ מבין המגורשים את מורמלשטיין,שגם שמו היה כלול ברשימה שחוברה בלשכתו של אייכמן.[6]
בפברואר 1942 נסעו לוונהרץ ומורמלשטיין לברלין, לפי פקודות הממשל,ושם נודע להם, וגם לפקידים הגרמנים, כי כל היהודים המתגוררים בתחום הנמצא באחריותם מיועדים לגירוש. גם הפעם, כבפעמים רבות בעבר, מחה לוונהרץ נגד הגזרה הקשה מנשוא וטען שבווינה חיים אלפי יהודים המוגדרים "יהודים מוגנים". אבל המשלוחים ללובלין, סוביבור, מינסק, איזביצה וטרזיינשטט יצאו לדרך.[7]
הרשימות שעל פיהן הורתה לשכתו של אייכמן "לבחור" את האנשים המיועדים לגירוש באו ברובן ממוסדות הקהילה היהודית.[8]
כשהתברר כי בעזרת הרשימות לבדן אי אפשר לאתר וללכוד את כל היהודים המיועדים למשלוח, הוטל על לוונהרץ להקים "יחידה לבחירות יהודים" הוא סירב. ואז הקים אלואיס ברונר הידוע לשמצה יחידה של 400 עד 500 איש,שעבדה על פי הנחיותהם של מלשנים יהודים והשתמשה בשיטות אכזריות במיוחד. כעבור ימים מעטים נכנע לוונהרץ והסכים לשתף פעולה.[9]
לפי רבינוביצי שניסה לבדוק בין השאר את השאלה מתי יכלו פעילי הקהילה היהודית בווינה להבין שמתנהלת השמדה המונית. מסקנתו היא שעד 1944-1943 עדיין שררו אי ידיעה או ידיעה חלקית בלבד,בעיקר מפני שהתקשורת בין הארגונים היהודיים הייתה נתונה להשגחה וביקורת.[10]
ההגירה והתנועה היהודית
לוונהרץ הציוני היה חבר אספת הנציגים מ-1924 ולזמן מה שימש סגן יושב ראש הקהילה היהודית.
ב-1937 נעשה המינוי הקבוע. במאי 1938 הטיל עליו אדולף אייכמן את ארגונה מחדש של הקהילה ואת ניהולה, ולשם כך מונתה לצידו מועצה של שמונה חברים, אך הללו היגרו לאחר מכן. לוונהרץ עמד בראש הקהילה היהודית בווינה עד 1945
מינואר 1943 בתפקיד "ראש מועצת הזקנים של היהודים בווינה". במאי 1945 נעצר בידי הצבא האדום והואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים. הוא היה עצור שלושה חודשים והועבר לצ'כוסלובקיה.
לאחר המלחמה
במאי 1945 נעצר לוונהרץ על ידי חיילי הצבא האדום בשל שיתוף פעולה עם המפלגה הנאצית. לאחר מכן, נכלא בצ'כוסלובקיה למשך שלושה חודשים. [10] חקירה ראשונית שנפתחה נגדו בפראג בוטלה והטענות בוטלו. לאחר מכן התייצב בפני בית דין יהודי בלונדון, אשר זיכה אותו מכל האשמות בדבר שיתוף פעולה. [1][11] לוונהרץ עבר דרך שוויץ עם אשתו סופי לילדיו בארה"ב והתגורר בעיר ניו יורק. בדצמבר 1960, לקראת משפט אייכמן בירושלים, ביקש ממנו שגריר ישראל למסור עדות בכתב למשפט. לוונהרץ, שסבל מחוויות התקופה הנאצית, מת מהתקף לב רק שלושה ימים לאחר מכן.[11][12]
- ^ 493-494, De Gruyter Mouton, 1989-12-31, עמ' 493–494
- ^ Leah Bornstein-Makovetsky, The Public and Economic Activities of the Hִatim Family of Istanbul: A Chapter in the History of the Jewish Leadership in Istanbul and Jerusalem in the 19th Century, Moreshet Israel 19, 2021, עמ' 97–127 doi: 10.26351/mi/19-1/5
- ^ THE NOUNS דמות AND צלם, BRILL, 2003-01-01, עמ' 117–176
- ^ בן־ששון, רבקה, לא אחד, לא שניים, לא שלושה: שבעת המינים באומנות היהודית, Moreshet Israel, 2019, עמ' 237–255 doi: 10.26351/mi/17/9
- ^ אזרד, דניאל, לגלות מחדש את הבלוק של סרדה, Architext, 2019, עמ' 44–61 doi: 10.26351/architext/7/4
- ^ אזרד, דניאל, לגלות מחדש את הבלוק של סרדה, Architext, 2019, עמ' 44–61 doi: 10.26351/architext/7/4
- ^ אזרד, דניאל, לגלות מחדש את הבלוק של סרדה, Architext, 2019, עמ' 44–61 doi: 10.26351/architext/7/4
- ^ אזרד, דניאל, לגלות מחדש את הבלוק של סרדה, Architext, 2019, עמ' 44–61 doi: 10.26351/architext/7/4
- ^ אזרד, דניאל, לגלות מחדש את הבלוק של סרדה, Architext, 2019, עמ' 44–61 doi: 10.26351/architext/7/4
- ^ אזרד, דניאל, לגלות מחדש את הבלוק של סרדה, Architext, 2019, עמ' 44–61 doi: 10.26351/architext/7/4
- ^ 493-494, De Gruyter Mouton, 1989-12-31, עמ' 493–494
- ^ תן לי לראות את פניך, Hebrew Union College Press, 2014-12-31, עמ' 47–47