משתמש:Talmoryair/ארגז חול
שתי העבודות עוסקות בשאיפה לתשוקה למימושה ולפער הבלתי ניתן לגישור שבין חומר לרוח. העבודה "נימפאה (כלה)" היא תבליט שבסיסו טקסט ביוונית עתיקה - הטייות של שם העצם "כלה" (ביוונית: נימפאה). הטקסט מעוצב תוך שימוש בשבלונה של אותיות עבריות, ומהווה נסיון ל"תרגום" בין שתי התרבויות. ה"כלה" מתייחסת גם לעבודתו של מרסל דושאן - "הזכוכית הגדולה".
המיצב "סונטת קרוייצר II" מכיל רמקול המשמיע גרסה חלקית של הסונטה הידועה של בטהובן לכינור ופסנתר. פס הקול מכיל את נגינת הפסנתר בלבד, כביטוי לתחושה של אבדן וכמיהה אל אחר חסר. השאיפה לאיחוד איננה אופציה של שלמות הרמונית, כי אם - כמו בנובלה של טולסטוי בשם זה - היא ביטוי לחוסר ההבנה ולמוות המתלווה אליה.
סונטת קרוייצר II
2017
מיצב; חומר, זיגוג, קטע מסונטת קרוייצר מאת בטהובן (פסנתר: ערן צוויג), חצובה, מחשב
נימפה (כלה) 2015 חומר, זיגוג, מסגרת עץ וזכוכית
דואר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלסבת כהן[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלסבת כהן גולדשטיין היא מעצבת ואמנית קרמיקה ישראלית, ילידת גרמניה
אלסבת עלתה לארץ ישראל בשנת 1937. היא למדה קדרות אצל הדוויג גרוסמן בירושלים. בין השנים 1952-? שימשה כהן כמעצבת הראשית של חברת "לפיד". העבודות שיצרה בחברה זו נושאות חותמת ובה דימוי של שמש וגלים.
24 שנים ואחר כך הקימה את מחלקת הקרמיקה בבצלאל.
- מיון רגיל:כהן, אלסבת
- קטגוריה:אמני קרמיקה ישראלים
- קטגוריה:מעצבים ישראלים
אלסבת כהן (גולדשטיין) עלתה לארץ מווסטפליה שבגרמניה בשנת 1937. ב- 1941, והיא בת 20, נסעה מבית הוריה שבנהריה לירושלים ללמוד אצל הדוויג גרוסמן. שנתיים עבדה ולמדה בירושלים ואז שבה לנהריה כדי לייסד בית מלאכה (חותמתו ייצגה אז שילוב של צורות שמש וגלים). כאן יצרה כלים נטולי גלאזורה, נוסח גרוסמן, אף כי נמנעה מסימני המעגלים המפורסמים של מורתה. זמן קצר עבדה במחיצת חנה צונץ-חרג ב"קונסט-קראמיק" שבחיפה, אך את מרבית זמנה עד ל- 1948 חילקה זמנה בין בית המלאכה שלה לבין עזרה להוריה בבית-מלון בנהריה.
ב- 1949, בעקבות פטירת בעלה הראשון, נסעה אלסבת כהן ללונדון ועבדה שם בבית מלאכה לקראמיקה. עם שובה ארצה ב- 1951, עבדה זמן מה במעבדות ב"טכניון", במכון לחומרי קראמיקה, ומכאן "אימץ" אותה פסח פרידמן ל"לפיד" בינואר 1952. כאן עסקה ביצירת כלים ליד ד"ר רוזנטל, הכימאית של "לפיד". אלסבת כהן נשארה כאן 24 שנים.
כשהגיעה אלסבת כהן ל"לפיד" מצאה מפעל המייצר אך ורק קערות מטבח ואסלות. לרשותה עמדו שני תנורים זמניים, ללא אבניים ועם חומר האסלות כחומר יציקה בלעדי. לכל היותר, יצקו כאן אי אלה אגרטלים בצמוד לקטלוג רוסי כלשהו. כיון שב"נעמן" כבר עבד וולפגנג מאייר-מיכאל ועיצב ספלים לקיבוצים וכלי בית למיניהם, התייעצה עמו אלסבת כהן בטרם תתחיל עבודתה ב"לפיד". ד"ר רוזנטל סיפקה לה מינימום גלאזורות באפור וירוק, וכמאן החלו הניסיונות, כגון באנגובות – צבעי החימר. אבניים הגיעו אף הן.
ב- 1954, בהשראת קראמיקות ארצישראליות קדומות שראתה במוזיאון "הארץ", יצרה אלסבת כהן (בעבודת יד על אבניים) סדרת אגרטלים קטנים מעוטרים בשורת ציפורים וצמחים בגווני חום ולבן (אנגובות). זוהי הסדרה שהעמידה את "לפיד" על המפה כמוסד המייצר כלי בית. יותר ויותר, החלה אלסבת כהן לעצב גם את צורות הכלים, בעיקר אגרטלים וקערות (חלקן יצוקות, חלקן עבודות יד באבניים): צורות מודרניות מוארכות של האגרטלים עם עיטורים מופשטים-קוויים פשוטים ביותר. פעמיים (1957, 1963) נשלחה אלסבת כהן מטעם "לפיד" לגרמניה לצורך התמחות בגבס (לקראת התעשייה ההמונית של כלי בית). השנים הארוכות ב"לפיד" היו שנים של התפתחות טכנית וצורנית בכיוון עיצוב תעשייתי (לאמור: תבניות פשוטות, אפשרות ליצור המוני). לעומת תעשיית החרסינה של "נעמן", היה "לפיד" בית מלאכה לכלי קראמיקה אמנותיים, המאופיינים בצורות מודרניסטיות (שבנוסח שנות ה- 50, בעיקר). בשנות ה- 60, באה ל"לפיד" מוד פרידלנד (ילידת רומניה, למדה בבוקרשט ציור ופיסול, השתלמה ב"בוזאר" שבפאריס ובאקדמיה לאמנות בווינה ויצרה קראמיקה במושבת האמנים בצפת).
במשך שנתיים-שלוש בשנות ה- 60 לימדה אלסבת כהן קראמיקה בבית ספר ויצ"ו בנחלת-יצחק שליד תל-אביב, ולמעשה, ייסדה פה את המחלקה לקראמיקה. אחריה המשיכה ללמד כאן פאולה אהרונסון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם המגזין: 1280C גליון מספר: #18