משתמש:TM-School/מודל תקשורת מקדמת
תקשורת מקדמת (באנגלית: Transformative Media) היא גישה לפיתוח כישורים באמצעות הפקת סרטים אישיים. המודל שבבסיס הגישה פותח על ידי רן ישפה בשנת 2000.
הסרטים מופקים עבור יחידים וקבוצות להתבוננות עצמית, לשם קידום וטיפוח מסוגלות עצמית. זהו מודל ההתערבות הראשון שעסק בעשייה קולנועית לקידום אוכלוסיות, והיחיד שקיבל הכרה ממשרד החינוך.
המודל מיושם על מגוון אוכלוסיות: תלמידים, נוער בסיכון, אנשים עם צרכים מיוחדים, פגועי נפש ובמסגרות שונות כמו ארגוני עובדים, מורים ועוד, וכן מיושם כתוכנית לפיתוח מקצועי לצוותי חינוך והוראה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודל תקשורת מקדמת קם בשנת 2000 ביוזמתו של רן ישפה, בוגר לימודי קולנוע וטלוויזיה במכללת "הדסה" בירושלים, שכנער מצא במצלמת הווידאו כלי לביטוי אישי. את יישום המודל הוא החל בשנת 2000 בבית הספר לחינוך מיוחד "בן יהודה" בירושלים, ומשם המשיך למוסדות חינוך נוספים ברחבי הארץ, עד להקמת "ראיה" – בית הספר הראשון לתקשורת מקדמת שייסד רן ישפה.
בשנת 2003, בסיועה של ד"ר רות הרתאן מרצה לחינוך ותקשורת, הקימו יחד מסלול הכשרה מקצועי להנחיית קבוצות ב'תקשורת מקדמת' בו המשתתפים רכשו כלים לעבודה עם בני נוער ואוכלוסיות מוחלשות באמצעות המודל.
בשנת 2011 נכנסה ההכשרה כחלק מהמרכז להכשרות ופיתוח מקצועי, בלמ"ת, במכללת סמינר הקיבוצים בראשותו של רן ישפה ובליוויה האקדמי של ד"ר רות הרתאן.
נכון לשנת 2015, בוגרי תוכנית ההכשרה עבדו עם כ-10,000 בני נוער במוסדות חינוך וטיפול ברחבי הארץ. בין המוסדות בהם יושם המודל עד כה: בית הספר גיורא יוספטל במגדל העמק, בית הספר מפתן חזון במג'אר, בית הספר ניצנים לחינוך מיוחד בירושלים, בית הספר רמות ובית הספר אורט מלטון בבת ים, רשת אמי"ת, מכון ברנקו וייס, בית הספר החקלאי כדורי, כפר הנוער נווה עמיאל, עמותת אנוש, פנימיית תל יצחק, תיכון קשת בירושלים, המרכז לבריאות הנפש גהה, המרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל, קידום נוער פתח תקוה, כפר הנוער מנוף ועוד.
יישום המודל[עריכת קוד מקור | עריכה]
במודל תקשורת מקדמת, המשתתפים מפיקים "סיפורי וידאו" מתוך חייהם, המאפשרים להם להתבונן בעצמם, במציאות בה הם חיים ובבחירות האופייניות להם. בעקבות הסצנות שמייצרים, הם מקיימים דיאלוג עם המנחה המוסמך ל'תקשורת מקדמת', במטרה לחשוב על אלטרנטיבות נוספות להתמודדות ולצלמן. ההתנסות בצילום החלופות והדיון המתמשך מאפשרים למשתתפים לגלות את יכולות הבחירה וההזדמנויות להתפתחות.
הנחות היסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדגש במודל תקשורת מקדמת הוא בתהליך המשמעותי אותו חווה החניך דרך השפה הקולנועית. חברי הקבוצה, יחד עם המנחה, לומדים לנסח את חייהם כסיפור אודיו ויזואלי וכך להכיר אותם ולהבין אותם, לשיטתם.
סיפורי הווידאו מעלים על פני השטח מכלול של רגשות מוכרים לצד מודחקים, מאוויים לא ממומשים, דפוסי חשיבה והתנהגות מעכבים ומסרסים. הסיפור בווידאו, שהוא בבואה של עולם פנימי וחיצוני של היחיד, מאפשר ליוצר להתוודע למשולש ההנעה: מחשבה-רגש-התנהגות, המעצב במידה רבה את חייו. בנוסף לכך, הוא מאפשר ליחיד לקבל על עצמו תפקיד אקטיבי של מחולל שינוי בחייו, כמי שיוצר לעצמו סיפור חיים חדש, מקדם ומעצים.
בחינתו ושינויו של הסיפור בעקבות השיח המתמשך, מחזק את הערך העצמי, את החוסן ואת תחושת המסוגלות העצמית של הנער. לצד זה, העבודה הקבוצתית, המבוססת על הצורך בשיתוף פעולה על מנת לייצר סרט, מחזקת את המחוברות החברתית של המשתתפים, את התחושה שהם חלק מקבוצה, מגוף יוצר, שבו לכל חלק יש תפקיד ומשמעות.
מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מתן אפשרות לביטוי צרכים ופורקן מאוויים והרגשות לשם העצמה.
- התבוננות על "עצמי" במראה חיצונית להעלאת מודעות עצמית.
- חיזוק תחושת ה"מסוגלות עצמית" והערך העצמי.
- גילוי חוזקות והעצמה שלהן במהלך היצירה.
- פיתוח עבודת צוות ומחוברות חברתית של המשתתפים.
- העלאת המוטיבציה ההישגית (לימודית וחברתית).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
נמרוד אלוני, דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998.
יוסי הראל-פיש, "חוסן נעורים: הטמעת אסטרטגיה יעילה למניעת התנהגויות סיכון ולקידום רווחתם של ילדים ובני נוער", ריקי צימר וחגית בוני-נח (עורכות), מניעת השימוש בסמים ובאלכוהול, הוצאת מוסד ביאליק, 2014.
ראובן פוירשטיין, האדם כישות משתנה - על תורת הלמידה המתווכת. הוצאת משרד הביטחון, 1998.
שפרה שגיא, "מניעת שימוש בחומרים פסיכואקטיביים בקרב ילדים ונוער: לאן מכוונת אותנו הגישה הסלוטוגנית"? כתב עת ישראלי לחינוך וקידום הבריאות, 4, 2011.
Albert Bandura , Self-efficacy: The exercise of control'', New York: Freeman, 1997
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
[[קטגוריה:טיפול באמצעות אמנויות]]