משתמש:Silver Horns/ארגז חול1

פלישתו של נפוליון לרוסיה ב1812 הייתה לאבן דרך במלחמות נפוליון. בעקבות הפלישה הצטמצמו צבאות צרפת ובעלות בריתה עד לכדי שני אחוזים מגודלם בטרם הפלישה. את תפקידה הכביר ששיחקה מלחמה זו בהיסטריה ובתרבות של העם הרוסי ניתן לראות ב"מלחמה ושלום" מאת טולסטוי ובקווי הדמיון אשר מתח המשטר הסובייטי בינה לבין הפלישה הגרמנית ב 1941-1945.

המינוח

עד ל1941 מלחמה זו נודע ברוסיה כהמלחמה הלאומית (או הפטריוטית), לאחר מכן הונהג ברוסיה לכנותה כהמלחמה הלאומית של 1812 וזאת בכדי להבדיל בינה לבין המלחמה הלאומית הגדולה, מונח אותו יחסו הסובייטים לחזיתם (המזרחית) במלחמת העולם השנייה.

יתרה על כך בשפה הרוסית, נהוג לכנותה לעתים כ"המלחמה של 1812", דבר המשאיר פתח לטעויות מכיוון שבאנגלית מושג זה, מבלי להשתמע לשתי פנים, מתייחס למלחמה אשר התחוללה באותה תקופה בין ברטינה לארה"ב.

הפלישה

הצדדים היריבים

ביוני 1812, "הצבא הגדול" של נפוליון (Grande Armée) המונה 691,500 אנשים, הצבא הגדול ביותר אשר ידע אדמת אירופה עד ליום זה, חצה את נהר הנמאן ופנה לכיוון מוסקבה.

חלוקתו של הצבא הגדול התבצע באופן הבאה : הכוח המרכזי, המונה 250,000 חיילים בפיקודו האישי של נפוליון. שני ארמיות נוספות בפיקודם של , בנו המאומץ של נפוליון - הנסיך יבגי (Eugène de Beauharnais) (80,000 חיילים) ואחיו הצעיר של נפוליון - ג'רום (Jérôme Bonaparte) (70,000 חיילים). גיס בפיקודו של ג'קויס מקדונלד ) Jacques Macdonald( (32,500 חיילים) וגיס אוסטרי בפיקודו של קרל שוורצנברג )Karl ( Schwarzenberg (34,000 חיילים) ארמיית עתודה המונה 225,00 חיילים.

נוסף על זאות 80,000 חיילי המשמר הלאומי גויסו לשרות צבאי מלא בכדי להגן על גבולות האימפריה עם הדוכסות הגדולה וורשה (Grand Duchy of Warsaw). בהתחשב בכוחות אלה, הגיעה מספר החיילים שריכזה האימפריה הצרפתית על גבולותיה של רוסיה ל 771,500. יש לאומר כי ריכוז כוחות בסדר גודל זה היווה מעמסה עצומה על מכונת המלחמה הצרפתית בהיחשב בעבודה שבאותה עט, מעלה מ 300,000 חיילים צרפתיים לחמו בספרד ו 200,000 חיילים נוספים היו מוצבים בגרמניה ואיטליה. 450,000 חיילים צרפתיים היוו את שלדה של צבא הפלישה הגדול והשאר הורכב מצבאות בעלות בריתה. נוסף על הגיס האוסטרי כלל צבאו של נפוליון 95,000 פולנים, 90,000 גרמנים (24,000 בברים, 20,000 סקסונים, 20,000 פרוסים, 17,000 ווסטפלים ומספר אלפים מנסיכויות ריין קטנות יותר), 25,000 איטלקים, 12,000 שוויצרים, 4,800 ספרדים, 3,500 קרואטים ו2,000 פורטוגלים. נוסף על כך נכלל כוח משלוח בלגי והולנדי. למעשה לכל אחד מהלאומים אשר הרכיבו את האימפריה של נפוליון היה ייצוג בצבאו הגדול.

באשר לגודלו של הצבא הרוסי ערב המלחמה, מחד יש הנוקטים במספר של 350,000 חיילם ומאידך יש הנוטים ליחס לצבא הרסי 710,000 חיילם סדירים ערב המלחמה. קיים יסוד להניח כי המספר 400,000 הוא המדויק ביותר. כך או אחרת מן המוסכמות הוא כי גודלו היה קטן מזה של הצרפתי. 280,000 חיילים רוסים התפרסו על הגבול הפולני (בהחנות לפלישה לבת חסותה הצרפתית, הדוכסות הגדולה של וורשה). הצבא הרוסי התחלק לשלוש ארמיות עיקריות :

הארמיה המערבית הראשונה בפיקודו של מיכאיל ברקליי-דה-טוללי (Mikhail Barclay deTolly) המונה 159,800 חיילים. הארמיה המערבית השנייה בפיקודו של פיוטר בגרטיון (Pyotr Bagration) המונה 62,000 חיילים. הארמיה המזרחית בפיקודו של טורמסוב המונה 58,200 חיילים. שתי ארמיות נוספות, המונות 65,000 ו47,000 חיילים היוו עתודה. בהיותינו מונחים על ידי מספרים אלה נסיק כי גודלו של הצבא הרוסי אשר ניצב מול נפוליון מייד עם חצייתו את נהר הנמן נעמד על 392,000 חיילים. בנוסף על זאות הצליחה הדיפלומטיה הרוסית להביאה לשלום עם שוודיה והאימפריה האוטמנית ובכך להשקיט את הגבולות עמן, דבר שאפשר לרתום יותר מ100,000 חיילים מחזיתות אלו להגנה על הגבול המערבי. מאמצים נוספים שהשקיעו הרוסים להגדלת צבאם נשו פרי ובספטמבר 1812 נעמד גודלו של הצבא הרוסי על 920,000 חיילים לא כולל יחידות קוזקים בלטי סדירות אשר על פי ההארכות תרמו כ 75,000 חיילם למספר הכולל.

המסע למוסקבה

הפלישה החלה ב23 ליוני, 1812. זמן קצר ליפני כן שלח נפוליון הצעת פיוס אחרונה לסנט פטרבורג וכשזו נותרה חסרת תשובה, הוראה לצבאו להתקדם אל תוך שיטחה של פולין הרוסית. ברשאית הוא כמעט ולא ניתקל בכל התנגדות משמעותית והתעמק במהרה בשטח האויב. ההתנגדות הרוסית הייתה ספונטאנית ונקודתית בלבד וברקלאי, המפקד העליון סירב להלחם חרף שכנועיו של בגרטיון, כיוון שהבין היטב כי לא יעלה בידו להביס את הצבא הצרפתי בקרב פנים מול פנים. פעמים מספר ניסה ברקלאי לייצב קו הגנה, אך כל פעם הוקדם בידי הצרפתים בטרם סיים את כל ההכנות הנדרשות ונאלץ לסגת. נסיגה זו מוצגת לעטים ובאופן מוטעה כדוגמא לאסטרטגיית האדמה השרופה – הלכה למעשה הנסיגה הרוסית אינה היוותה חלק מתוכנית אב כל שהיא שתכליתה הייתה למשוך את הצרפתים אל מעמקי רוסיה כשהחורף הרוסי והשיבושים באספקה יסיעו להביס אותם. בלא התייחס לתוצאות של אסטרטגיה זו, הפיקוד הרוסי דחה על הסף אפשרות למערכה מכרעת בתנאים מטיבים לאור עוצמתה ומהירותה של ההתקדמות הצרפתית.

הלחץ הפוליטי על ברקלאי וראיית האסטרטגיה שבה נקט כבילתי סבירה בעני העם הובילו להדחתו מהפיקוד העליון והחלפתו על ידי קוטוזוב הפופולרי. למרות הרטוריקה וההתרברבות של קוטוזוב הוא דבק במדיניות קודמו, כאשר הבין כי מערכה מכרעת נגד הצרפתים טומנת בחובה תוצאה הרת אסון לצבאו. בסופו של דבר עלה בידו של קוטוזוב לבסס קו הגנה בבורודינו לאחר הקרב על סמולנסק (16-18 לאוגוסט) שהסתיים בנסיגה רוסית, אך ללא הביאה להכרעה. המערכה של בורודינו שב7 בספטמבר נהייתה ליום קרב העקוב מדם בהיסטוריה האנושית והסתיימה בניצחון צרפתי. למחרת היום מנה הצבא הרוסי כמחצית מגודלו בטרם הקרב והולץ לסגת, כשהדרך למוסקבה חשופה. מתוך כך האורה קוטוזוב על פינויה של העיר.

עד לרגע זה הצליחה רוסיה לגייס כוחות תגבורת לצבאה ולהביאו ל904,000 חיילים כאשר 100,000 בקרבה ישירה למוסקבה - שרידי צבאו של קוטוזוב ששוקמו בחלקם והורגנו מחדש אחרי בורודינו. יכולת זאת של הרוסים לתגבר את כוחותיהם באופן שותף הקנתה להם יתרון מכריע אשר בסופו של דבר הביאה לידי ניצחונם המוחץ במלחמה.

נפילת מוסקבה

נפוליון ניכנס למוסקבה השוממת, כאשר כל מחסניה רוקנו מבוא מועד על ידי המושל רסטופצ'ין. בהסתמכותו על כללי המלחמה הקלאסיים, העריך נפוליון שלאחר נפילת הבירה (למרות שסנט פטרבורג הוכרזה כבירתה הרשמית של רוסיה בתחלת המאה ה18 למוסקבה היה מעמד מיוחד של ה"בירה השנייה") יקיר הצר אלכסנדר הראשון בתבוסתו ויוראה לצבאו להיכנע, אך לא כך היה הדבר. במוסקבה פרצו שרפות ענק שהתפשטו במהרה, בתיה אשר בחלקם הניכר היו עשויים עץ נשרפו קליל והותירו את הצרפתים ללא קורת גג. נפוליון עצמו כמעט ונשרף באחת השריפות כשהארמון בו שהה עלה בלהבות. נהוג לחשוב שהשרפות היו מעשי ידם של הרוסים (sabotage).

לאחר תבוסתו שב וציין נפוליון כי לו היה מקדים בשבועיים לעזוב את מוסקבה היה מסוגל להשמיד את צבאו המשתקם של קוטוזוב לייד טרוטינו. דבר אשר מעבר לכל ספק היה משאיר את רוסיה חסרת ישע מפניו של נפוליון, כיוון שהיה מתיר אותה ללא הכוח המגן המאוחד הגדול ביותר שלה באותה עט שמסוגל היה לעמוד מול נפוליון. אך האם זה היה גורם לאלכסנדר להיכנע? זאת לעולם אינו ניידע.

אחת התהיות שמאלה חקר מלחמה זו היא מדוע בחר נפוליון להתקדם לעברה של מוסקבה ולא סנט פטרבורג הבירה? זוהי אכן תעלומה היסטורית כיוון שעל פניו היתרון הצבאי והמדיני בהתקדמות אל אבר פטרבורג הינו מובן וברור. נפילתה של פטרבורג בה רוכזו רוב מוסדות השלטון של האימפריה הייתה גורמת לרוסיה נזק כבד ומקשה מאוד על המשך המלחמה. חשוב לציין כי ב1810 התרחשה מלחמה בין רוסיה לשוודיה שבמהלכה נחלה שוודיה תבוסה קשה ונאלצה לבתר על שיטחה של פינלנד לטובת רוסיה. עקב כך העדיפה שוודיה לשמור על ניטרליות במהלך הפלישה הצרפתית מחשש לתגובה הרוסית אך יתכן מאוד כי התקדמותו של נפוליון צפונה בשילוב עם ניתקו של הצי הבלטי מבסיסיו ומשפנותיו הייתה יכולה להוביל לשינוי במעמדה של שוודיה כלפי הרוסים ולשנות את מאזן הכוחות. אם כן נשאלת השאלה, מדוע בכל זאת בחר נפוליון להתקדם אל אבר מוסקבה? אחד ההסברים האפשריים לכך נאוץ בעברה ההיסטוריה של רוסיה ומצבה הפוליטי. בתחילת המאה ה18 העביר הצר פיטר הגדול את הבירה ממוסקבה העתיקה וההיסטורית לסנט פטרבורג המערבית אשר יסד זה עטה, עם כך יעבדה מוסקבה את מעמדה כמרכז קבלת ההחלטות באימפריה. רבים מאצילי מוסקבה לא מצאו את מקומם באימפריה המתחדשת ונותרו ללא השפעה פוליטית שומרי טינה כלפי פטר וחידושיו. יתכן כי נפוליון סבר כי ימצא בני ברית באצולת מוסקבה אשר ימי זוהרה וגדולתה טרם נשכחו ויקים במוסקבה ממשלת מריונטות בחסות צרפתית כפי שנהג במדינות אחרות שכבש. הלכה למעסה נחל נפוליון כשלון במיזמו זה ואינו נמצא אציל מוסקבאי אחד אשר מוכן היה לשתף פעולה עמו. בהסתמך על תוצאה זו ניתן לומר בבירור ככיבוש מוסקבה היה צד מיותר מבחינה פוליטי ואף הרסני מבחינה צבאית.

הנסיגה

יושב על גחליה של העיר החרוכה וההרוסה, חסר כל תקווה לכניעת הרוסים וניצב בפני תמרוני הצבא הרוסי המאלצים אותו לעזוב את מוסקבה, מתחיל נפוליון את נסיגתו הארוכה. בקרב מלוירוסלבץ (Battle of Maloyaroslavets), אילץ קוטוזוב את הצרפתים להשתמש באותה דרך סמולנסק החרוכה בה התקדמו מזרחה מספר חודשים לפני; כשהוא חוסם את אגפם הדרומי ומונע שימוש בדרכי נסיגה אחרות, קוטוזוב מיישם שימוש נרחב בפרטיזנים (מלחמת גרילה partisan) ומכה ללא הרף בנקודות התורפה של הצרפתים – שירות ההספקה בדרכים הארוכות. חיל הפרשים הרוסי בשיתוף עם קוזקים רכובים, תקף והתיש יחידות צרפתית מבודדות. מציאת ההספקה נהייתה למשימה בלתי אפשרית כמעט ורבים מהחיילים הצרפתיים החלו לערוק. החורף הרוסי אשר החל בנובמבר 1812, הערים קשיים נוספים על הצבא הצרפתי כשחיילים וסוסים החלו למות מרעב, כוויות קור ומשאות מפרחים. חציית נהר הברזינה טמנה בחובה מפלה חדשה לצרפתים, כשקוטוזוב החליט לפתוח במתקפה, חלקו של הצבא הצרפתי שלא הספיק לחצות את הנהר הושמד, נפל בשבי ותבע במי ברזינה. בשבועות שלאחר קרב ברזינה הלך צבאו הנסוג של נפוליון והצטמצם וב-14 לדצמבר 1812 גורש מגבולות רוסיה. רק 22,000 מחייליו של נפוליון שרדו את הפלישה לרוסיה. אבדותיו של הצבא הרוסי בקרבות מלחמה זו השתוו לאלה של הצרפתים, אך האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית היו גבוהות בהרבה – אזרחים רוסים רבים שלרוע מזלם המלחמה הגיעה לביתם קיפחו את חייהם. במלחמה נהרגו 300,000 צרפתים, 70,000 פולנים, 50,000 איטלקים, 80,000 גרמנים, וכ-450,000 רוסים. נוסף על האבדות בנפש איבד הצבא הצרפתי 200,000 סוסים ויותר מ-1,000 כלים ארטילריים שונים.

הקשר ההיסטורי

לניצחון הרוסי ב1812 חשיבות רבה נודעת גם מפני שגדע את שאיפותיו של נפוליון להסיג עליונית כלל אירופית וגם מפני שהיווה אבן מפנה במלחמות נפוליון שהוביל בסופו של דבר למפלתו. עבור רוסיה המוסג "מלחמה לאומית" יסד מודל לחוסן והזדהות לאומית והשליח רבות על אופייה של הפטריוטיזם הרוסי במאה ה19. השפעה נוספת של התוררות לאומית היתה ביצירת דחף עז לשינויים והתחדשות בקרב העם הרוסי אשר בא לידי ביטויי בשורה של מהפכות אשר הסתיימו בסופו של דבר בנפילת המשטר הצרי ב1917.

נפוליון לא הובס סופית ברוסיה. ב1813 הוא הצליח לגייס צבא המונה 400,000 צרפתים ו250,000 בעלי ברית ביכדי להעבק על השליטה בגרמניה. בקרב העמים אשר התחולל בין ה16 ל19 באוקטובר, 1813 הובס נפוליון ונסוג לצרפת בה נחל מפלה סופית במהלך המערכה על צרפת אשר ניהל ב1814. התבוסה ברוסיה שידרה בבירור לכל עמי אירופה כי אין נפוליון הוא בלתי מנוצח והייתה לדחף שדחק בתנועת השחרור הלאומית בגרמניה למרוד בשלטונו של נפוליון.