משתמש:Rami Neudorfer/חינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מערכת החינוך בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספקטים מרכזיים של מערכת החינוך בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לשאלות הקיום הפיזי היומיומי - הישארות בחיים, עבודות הכפייה, אספקת המזון ומניעת מחלות ומגפות, העסיקה מאד שאלת החינוך ותעסוקת הילדים את תושבי הגטו.

לפני מלחמת העולם השניה, הייתה גאוותה של הקהילה היהודית בקובנה על מערכת החינוך המפוארת בעיר: עד 1940 היו בעיר גני ילדים רבים, 43 בתי ספר יסודיים, וחמש גימנסיות, בהן התנהל החינוך ברובו בשפות עברית ויידיש. הכיבוש הסובייטי אסר את החינוך והלימוד בשפה העברית, ובתי הספר היהודיים עברו ללמד ביידיש. כמעט כל הילדים היהודיים בקובנה למדו, ורמת האנלפבתיות היתה נמוכה ביותר.

בין התוצאות הטראגיות שנגרמו בעקבות הפלישה הגרמנית לליטא, כבר מהיום הראשון לכיבוש, הייתה העובדה שהילדים איבדו באופן פתאומי את מקום הלימודים שלהם. בעת פרוץ המלחמה בסוף יוני 1941 נמצאו כמעט כל הילדים בחופשת הקיץ, אולם רבים מאד מהמורים והמנהלים נרצחו באקציות ההמוניות, וברור היה שלא ניתן יהיה לפתוח את בתי הספר ששכנו כולם מחוץ לתחום הגטו המיועד.[1]

ברור שבאותם ימים נוראים שבהם היהודים חששו לחייהם איש לא חשב על כך שהילדים לא לומדים. ראשי היהודים היו כולם עסוקים בשאלות החיים החשובות ביותר.

לסוגיית החינוך היו מספר אספקטים:

- שמירה פיזית על הילדים, במיוחד הילדים הקטנים. סוגיה זו הלכה והחריפה ככל שנדרשו הנשים לשעות רבות יותר של עבודות כפיה.

- מתן חינוך ראשוני לילדים הקטנים שהגיעו לגיל בית הספר.

- ניסיון להמשיך את החינוך לילדי בית הספר שנותקו ממערכות החינוך עקב ההגליה לגטו.

- רצון להגן על הילדים הגדולים יותר ובני הנוער מפני הגדרתם כ"בלתי נחוצים" על ידי השלטון הגרמני, והקניית חינוך מקצועי לצורך הכשרתם כעובדי כפייה מיומנים

מוסדות החינוך ה"עיוניים" בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למן היום הראשון להקמת הגטו לא חדלו אנשי החינוך לחשוב על ארגון בתי ספר. ב17 באוגוסט 1941, יומיים אחרי הקמת הגטו פנו שני מורים, ישראל קפלן וזליג יונה קפלן לאלטסטנראט בבקשה לבחון פתיחת בית ספר בגטו, אך קיבלו תשובה שלילית. המועצה, כך נאמר להם, עוסקת בעניינים קיומיים, ולא רק זאת, המורים הוזהרו שלא לרשום תלמידים, שכן מפקד של ילדים עלול להפוך לרשימות חיסול.[2] כשנרשמו כל בעלי המקצוע בסוף אוגוסט 1941, נערכו רשימות מורים שרצו לעבוד בבתי ספר עבריים בגטו.[3]

בית הספר ליד בית הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר הראשון שהוקם בגטו שירת את ילדי בית הילדים - בית היתומים שהוקם בגטו. בגיטו היו הרבה ילדים ללא הורים או ילדים ללא כל השגחה, ביניהם יתומים שהוריהם נרצחו. מספר ילדים גלמודים, בעיקר כאלה שנמצאו בבתי ילדים ובבתי יתומים לפני המלחמה, קובצו בבנין בית ספר עברי לשעבר בגטו הקטן, ברחוב פנאריו, שם הוקם בית הילדים של הגטו. מנהלי בית הילדים היו לואיס אפשטיין, פליט מחבל מֶַמֶל (כיום קלאפיידה), רופאת הילדים ד"ר רוזה זיסין גולאך, וגדליה וילנצ'וק, מנהלו הותיק של בית היתומים בקובנה לפני המלחמה. הילדים היו בני גילים שונים ובאו מרקע שונה, היו ביניהם חולים, לקויים בשכלם ובעלי נטיה לברוח, להתגנב אל העיר ולשוטט ברחובות.[4] הנהלת בית הילדים חשה אפוא צורך לפתוח בית ספר לילדים החוסים במוסד. בית הספר הוקם על ידי ישראל קפלן ושותפו בו שתי מחנכות לשעבר מבית היתומים, צביה וישקין ומרים קוקלה, וכן זליג-יונה אלטמן, מורה ומנהל ותיק. תנאי ההוראה והחינוך בבית הספר הקטן הזה היו קשים מאד. התלמידים והמורים היו רעבים, המקום היה צר ולא היתה פינה ללמד את הילדים, וחסרו ספרים, מחברות ומכשירי כתיבה. למרות זאת החל בית הספר בפעולתו, גובשה תוכנית לימודים זמנית, והילדים החלו להיכנס לעול הלימודים.

בית הספר לא האריך ימים. בשבת, ה4 באקטובר, בוצעה אקציה בגטו הקטן. כל 180 הילדים הוצאו מבית הילדים ונשלחו אל מותם בפורט התשיעי. למחנכות צביה וישקין ומרים קוקלה היתה אפשרות לעבור "לצד הטוב" כי היו צעירות ומוכשרות לעבודת כפיה, אך בנאנותן לתפקידן לא נטשו את הילדים והלכו עמם לדרכם האחרונה.[5]

קבוצות לימוד פרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברור, שבתקופת הדמים של אקציות החיסול במשך שלושה וחצי החודשים הראשונים לקיום הגטו לא יכלו רוב תושבי הגטו לחשוב אפילו על חינוך ילדיהם, אולם לא מעט הורים ניסו בכל זאת לדאוג לכך שהילדים יקבלו אפשרות כלשהי ללימודים. הפעילות בחודשים האלה הייתה בעיקר פעילות פרטית. היו מבוגרים שיצרו קשר עם מורה שנתן קצת שיעורים פרטיים לילדים, ומורים מהגימנסיות ובתי-הספר העממיים ובמוסדות חינוך אחרים ביידיש ובעברית שכינסו את התלמידים בקבוצות קטנות ולמדו איתם.[6] בין המורים הללו היו משה נוביכוביץ', אחד המייסדים של "המזרחי" בליטא, דוד לוין, משה דיסקאנט, זליג יונה אלטמן ואחרים.[7]

הקמת משרד בתי הספר והתארגנות להקמתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שהוזכר כבר קודם לכן, בשלב הראשון שוחררו מחובת העבודה אותן אמהות שהיה להם ילד מתחת לגיל 8 ויותר מאוחר רק מתחת לגיל 4. היו איפא הרבה מאוד משפחות שכל המבוגרים היו חייבים בעבודת כפיה. הילדים הגדולים נשארו לבד בבית, כשהם לוקחים על עצמם את עבודות הבית ואת ההשגחה על אחיהם ואחיותיהם הקטנים, אם היו כאלה. כדי לעודד את תושבי הגטו לרשום את ילדיהם ללימודים הכריזה מועצת הזקנים על חינוך חובה. במקביל החל רישום של התלמידים בגיל בית הספר (מגיל 7 - 8 עד 12 - 13). [8]

זמן מה לאחר האקציה הגדולה, כאשר היהודים התחילו להתאושש קמעה מההריגות ההמוניות, החליטה מועצת הזקנים לייסד ביחד עם מוסדות הגטו האחרים להקים גוף שיתעסק בעניינים חינוכיים. לצרכים אלה נוסד ב25 בנובמבר 1941 משרד בתי הספר - שול אַמט. בראשו הועמד ד"ר חיים נחמן שפירא, חבר מועצת הזקנים, חוקר ספרות עברית ומנהיג ציוני חשוב בקובנה שלפני המלחמה. סגנו, בתקופה הראשונה, היה דוד איצ'יקוביץ', שהיה מזכיר אגודת הרבנים בליטא, ועורך בטאון תנועת הנוער החרדית תפארת בחורים, ומזכירת המשרד היתה חנה הורביץ-סניג, פילוסופית ומשוררת, ומורה בבית הספר הדתי לבנות "יבנה".[9]

הוקמה ועדה שתפקידה היה לעבד תוכנית לימודים. בשל מחסור בחומרי לימוד וציוד, החליטה הוועדה לצמצם את לימודי המקצועות החילוניים ולהתרכז בלימוד תנ"ך והיסטוריה יהודית. שפת ההוראה, כך הוחלט, תהיה יידיש, אולם לעברית יינתן מקום נכבד. לא יילמדו שפות זרות.[10] בהמשך ניגש ד"ר שפירא לבחירת סגל המורים. מתוך למעלה מ70 מתנדבים נבחרו הטובים ביותר ובראשן זליג אלטמן, שהיה מנהל בית היתומים בקובנה לפני המלחמה. הבניין היחיד שבא בחשבון להקמת בית הספר היה בניין ברחוב רמיגלוס 4, ששכן בו קודם לכן בית ספר ליטאי ושימש כמקום דיור זמני (רזרבט) לחסרי קורת גג בגטו. הבניין היה במצב קשה בגלל ההרס והקניבליזציה שביצעו בו הדיירים. סגל המורים עסק בהתאמת בית הספר לייעודו: חציית האולמות לחדרים על ידי קרשים שנלקחו מגדרות, הכנת לוחות על ידי צביעת הקירות בלכה שחורה, וייצור שולחנות וספסלים יש מאין. משרד בתי הספר הצליח להשיג הקצאה מסוימת לעצי הסקה לבניין.[11] במקביל, עסק משרד בתי הספר היתה ליתר דיוק הייתה רישום כל הילדים בגיל של בית ספר עממי,בגילים 7 - 8 עד 13 - 14. אחרי האקציות ההמוניות בגטו, ובייחוד האקציה הגדולה, שבה לבדה נרצחו 4300 ילדים, היה מספרם של ילדים בגיל בית ספר קטן יחסית, מכיוון שנרצחו בהן הרבה מאד משפחות עם ילדים קטנים.[12] התלמידים שנבחרו ללמוד בבית הספר עברו בבתים ואספו ספרים. הוועד להעברה לגטו ומחסן הספרים של המפונים נתנו ספרים ומכשירי כתיבה לבית הספר.[13]

חודשי לימודים ספורים בבתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר משרד בתי-הספר סיים את ההכנות, הוקמו שני בתי ספר , בית הספר הראשון הוקם ב5 בדצמבר 1941 ברחוב רמיגאלוס 4. רק תלמידים מעטים פקדו את בית הספר בימיו הראשונים, בגלל שמועות שבלודז' ובערים אחרות בפולין הקיפו הגרמנים בתי ספר יהודיים ורצחו את התלמידים והמורים. ביום א' , 21 בדצמבר, נר שמיני של חנוכה, נערכה בבית הספר חגיגת חנוכה צנועה. הנער לוי ווינשטיין קרא את פרק ההפטרה של שבת נחמו "נחמו נחמו עמי..." (ישעיהו מ') - נבואת הנחמה והתקווה לגאולה הידועה. ממלא מקום יושב ראש ועד זקני העדה, לייב גרפונקל נאם בעברית וסיים במילים: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל..." אולם התקיים במיקומו הראשון רק ימים ספורים. ב11 בינואר נצטוו היהודים לפנות את הבניינים הסמוכים לגדר במסגרת פינוי אזור הרחובות דמוקרטו ווינוז'ינסקייה, והרחובות הסמוכים, כהכנה להגעת יהודי גרמניה, וביניהם מבנה בית הספר.[14]. המורים והתלמידים הצליחו אמנם להציל את הריהוט והציוד, אולם לא הצליחו למצוא מיקום חדש לבית הספר. נסיונות ללמד בבתים הצפופים נכשלו.[15]

ב23 בינואר 42 נרצח מנהל בית הספר , זליג אלטמן, ביריה דרך החלון.[16] ב30 בינואר, לאחר שבוטלה גזירת הגירוש, יכלו התושבים לחזור למיקומו, אולם המורים, כנראה בגלל רצח אלטמן, סירבו לחזור אליו בגלל היותו צמוד לגדר. אי לכך, מסרה המועצה למשרד בניין בן שתי קומות ברחוב דמוקרטו 22. בבניין היו שמונה דירות בנות חדר ומטבח, והיה צורך בשיפוצים מקיפים כדי להתאימו לייעודו. בראשית פברואר הוגלו שניים מהמורים לריגה, ביחד עם שומר המבנה, דבר שגרם למצב רוח ירוד ולהתארכות השיפוצים. ואז נוספה לצרות גם אקציית הספרים, שבה מסר משרד בתי הספר את כל הספרים שהיו ברשותו. בית הספר נפתח מחדש רק ב21 במרץ. למנהל בית הספר מונה מורה ותיק, שלמה זופוביץ' בשל המחסור בספרים נאלצו המורים לכתוב הכל על הלוח, והתלמידים נאלצו אף הם לכתוב הרבה יותר במחברות, שכמעט אזלו. ב23 במרץ הבריח עובד המשרד, גרבר, 2000 מחברות מהעיר לגטו.[17]

במקביל נפתח רשמית בראשית ינואר בית ספר שני, בניהול הירש צבי קירש, מורה ותיק מבית הספר העממי לבנות "יבנה". בית הספר השני שכן באזור הגטו הישן באחד מבנייני ישיבת "כנסת ישראל" ברחוב הישיבה 16. בית הספר השני היה קטן מאד - לבית הספר הוקצה רק חדר צדדי אחד, והיה צורך בעבודות שיפוץ נרחבות על מנת להתאימו לייעודו, כך שיוכלו ללמוד בו שלוש כיתות בשלוש משמרות, ונפתח רשמית ב25 במאי 1942.[18] בכל אחד מבתי הספר למדו מספר מאות תלמידים.

בסוף מרץ 1942 היו בבית הספר הראשון 14 מורים, בבית הספר השני , 10 מורים, ובקבוצות ל"מבוגרים" - 3 בית הספר למבוגרים, כנראה לילדים בגיל חטיבת ביניים , נפתח ב5 בינואר ברחוב רמיגלוס, אך כעבור שבוע נסגר, ונפתח מחדש עם בית הספר הראשון ב21 ביוני. מנהל בית הספר למבוגרים היה ד"ר זילבר, וסגנו קיזל. [19].

ב5 באפריל הורו הגרמנים לצמצם את מספר התקנים (אטטים בלשון התקופה) בבית הספר. מספר המורים בכל בתי הספר צומצם ל12. שפירא קיבל רשות לעקוף את הבעיה על ידי העסקת מורים מבוגרים או חולים, שמחמת מצבם לא יכלו לעבוד בשדה התעופה.

בבתי הספר של הגטו כללו מי שלמדו קודם לכן בזרמים שונים, כגון, ציונים עבריים, יידישיסטים חילוניים, ציונים דתיים, וחרדים. אמנם, במשך התקופה הסובייטית בליטא בוטלו כל זרמי בתי הספר וליהודים נפתח רק סוג אחד של בתי ספר סובייטיים קומוניסטים, שלימדו בשפת היידיש. אולם השנה היחידה של החינוך הסובייטי לא הצליחה לבטל את ההשפעה רבת השנים של הזרמים השונים של בתי הספר על התלמידים ואת ההשקפות של הוריהם. המורים בבתי הספר היו צריכים אפוא לקחת על עצמם את המשימה ליצור כור היתוך של התלמידים מהזרמים השונים בקולקטיב בית ספרי חדש.

היות ובתי הספר של הגטו היו צריכים להעסיק גם את אותם ילדים שכבר סיימו את ארבע שנות בית הספר העממי, כללה תוכנית הלימודים הן את ארבע שנים של בית הספר העממי והן אץ ארבע השנים הראשונות של בית ספר תיכון (מיטל שול). שפת הלימוד הייתה בעיקר עברית. הילדים היותר מבוגרים למדו גם ספרות יידיש. בתוכנית הלימודים הוקצה גם מקום ללימוד הדת היהודית. הכיוון אידיאולוגי של בתי הספר היה ציוני עברי.[20]

היה קשה מאד לספק לבתי הספר ספרי לימוד, מחברות ומכשירי כתיבה. מה שהיה לתלמידים היה ציוד שהם עצמם השיגו. כדי להתגבר על הבעיות והמחסור התקיימו הלימודים בשתי משמרות: לפני הצהריים ואחרי הצהריים.

למרות התנאים הקשים בגטו נעשתה העשייה החינוכית בעלת משמעות רבה מכיוון שהמורים הצליחו להחזיק את בתי הספר ברמה פדגוגית גבוהה. מצד שני, העובדה שהמורים עברדו ללא תמורה, גרמה לכף ש6 מורים עזבו את העבודה , כדי לעבוד במקומות עבודה בהם יקבלו מזון משופר או יוכלו לסחור בשוק השחור. המספר הקטן של חגיגות שהתרחשו בתקופה קצרה שבה התקיימו בתי הספר, השאירו רושם עז בקרב תושבי הגטו.[21] אחרי החגיגה גדלה הפופולריות של בתי הספר, ובתי הספר פתחו שתי כיתות אלף מקבילות.[22]

באביב 1942 הוקמה בבית הספר הראשון גינת ירק גדולה. התלמידים קיבלו זרעים ושתילים במחלקת הגננות, חרשו ועדרו בעזרת פועלים מגני הירק של הגטו. באותו זמן, כאשר נוסד באביב 1942 ארגון הנוער שעסק בשמירה על גני הירק - "א.ש.ל", מצאו בו רוב תלמידי בתי הספר משמעות חברתית ברוח ציונית.[23]

חוויות ילדות כפי שהן משתקפות בבתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותו של בית הספר לילדי הגטו היתה לא רק בהקניית ידיעות בשפה העברית , ביידיש ובמקצועות אחרים, אלא בייחוד בכך שהחזיר להם את הרגשת הילדות ותחושת ייעוד ומשמעות.[24] "בבית הספר שכחו הילדים במידת מה את צרות הגטו, את דאגות ההורים, והיו שמחים ועליזים... הילדים, בכללם בני הכיתות הנמוכות, כאילו הרגישו את האחריות הגדולה המוטלת עליהם והתנהגו מצויין. בילדים התעורר גם רצון לעזרה הדדית: התלמידים הטובים עזרו לחלשי בהכנת שיעורים, ומה שהיה חשוב יותר, בחורף הראשון בגטו - הילדים השבעים חילקו את לחמם עם הילדים הרעבים.[25]

סוניה מספרת גם על משחקי הילדים בבית הספר[26]. משחקי הילדים חיקו את החוויות הקשות מחוץ לבית הספר. כך למשל, גילמו הילדים בריגדות של יהודים שחוזרות מהעבודה וה"גרמנים" בודקים את חבילותיהם ומחרימים את "מצרכי המזון" שקנו בעיר. בדוגמה מזעזעת במיוחד, מספרת סגל על ילדה אחת, לבושה סינור לבן ומטפחת לבנה על ראשה - היא אחות רחמניה. היא מלווה על ידי ילדה שניה המשחקת תפקיד מיילדת. שתיהן ניגשות אל כל אחת מהילדות שמסביבן והן מזהירות אותן שעליהן להפסיק את ההריון, כי יצאה פקודה של הגרמנים להפסיק את ההריונות.[27]

חוויה מרכזית בחיי ילדי בתי הספר והגנים היו החגיגות שנערכו בחגים. ראה הרחבה בפרק חגים בגטו

גני הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ לבתי-הספר העממיים הוקמו גם באותה תקופה מספר גני ילדים, שבהם בילו ילדים מתחת לגיל בית הספר כמה שעות ביום. גם בגני הילדים שבהם למדו מספר רב של ילדים קטנים, התקיימו לימודים ברמה גבוהה.

את גן הילדים החשוב ביותר בגטו ייסדה המחנכת ד"ר ד"ר סוניה ורשבסקי-סגל שהיתה טרם המלחמה מורה לעברית, (שלימדה בהברה ספרדית), בגמנסיה שוואבה בקובנה.[28]. הגן נוסד עוד ביום הראשון להקמת הגטו, והמשיך לפעול באופן בלתי לגאלי גם אחרי הפקודה הגרמנית לסגור את בתי הספר.כך מתאר תורי ביומנו את המתרחש בגן הילדים:[29]

"בחדרה הקטן מתאספים יום-יום ילדים והיא מלמדת אותם אלף בית, "שלום" בעברית, שירים עבריים. היא משרישה בליבותיהם אהבה לעמם, וגעגועים למולדתם, ארץ-ישראל. וכל זאת - על ידי משחקים, שירים וסיפורים מן העבר. היא אינה מזניחה כל הזדמנות - בעיקר - חגים דתיים ולאומיים - כדי לעשות הכרה בין הילדים ובין תולדות העם היהודי ומסורתו הדתית לאומית.

סגל מספרת על משחקי הילדים בגן: אלה היו חיקויים לאירועי היום יום בחיי המבוגרים בגטו. כך למשל, ילדים בני שלוש-ארבע משחקים בחצר; אחד מהם רואה מרחוק שוטר יהודי, ממהר אל חבריו ומכריז בפחד: "ילדים, הבה נסתתר, מחפשים גברים לעבודה"; ומנגד: ילדות משחקות בחצר; הגדולות שבהן ממלאות תפקידים של אמהות. והנה נכנס שוטר (לא לגמרי ברור מהתיאורים אם היו אלה שוטרים אמיתיים או דמיוניים) לקחת נשים לעבודה. ילדה קטנה ניגשת אל השוטר, מצביעה על שלוש הילדות הגדולות ומכריזה: "אלה השלוש כולן האמהות שלי, אל תיגע בהן.

בתי ספר יידישיסטיים מחתרתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורה הידוע מהגימנסיה למסחר בקובנה ('קאמערץ גימנאסיום'), שמואל רוזנטל, שהשתייך לאסכולה הפרובליסטית, הקים וניהל במשך זמן מסוים בית ספר פרטי למחצה, שבו למדו באופן בלתי חוקי כמה עשרות ילדים מחוגי השמאל בגטו.[30] בבית הספר הזה הייתה שפת הלימוד יידיש ורוח הלימודים פרולטרית רדיקלית. בבית הספר הזה התנהלו מעת לעת דיונים סודיים בשאלות פוליטיות וחברתיות שונות שנגעו לאנשים שהשתייכו לפריפריה של קהילת תושבי הגטו. בבית הספר לימדה המורה הידיעה פאניה צרפת. במקביל לבית הספר פעל גן ילדים בהנהלת אשתו של רוזנטל, רוניה שמואלוב-רוזנטל.

בהמשך ניהל רוזנטל בית ספר בסוף 1942 בלתי לגלי של הארגון המחתרתי האנטי-פשיסטי. בבית הספר הזה לימדו גם אשתו רוניה, פניה צרפת, המורֶה אזרחוביץ' וחברי מחתרת בוגרי גמנסיה וביניהם פעשע קרנובסקי-מוסל, לאה סקורקוביץ'-שֶר, זלדה שפירא, סוניה נובוזלסקע, ונערה מחוננת בשם מאניה ברנבלט.[31] בית הספר שכן במקום שהיה רפת, ברחוב קרישצ’יוקאיצ’יו 101. המורים קיבלו מחברי המחתרת תוספת מזון ופריטי לבוש. תוכנית הלימודים הייתה שונה לחלוטין מזו של בתי בספר של הגטו: שפת הלימוד הייתה יידיש ולמדו בו ליטאית, חשבון , גיאוגרפיה, היסטוריה, ציור, וסריגה. כמו בבית הספר היידישיסטי הראשון, נערכו בו דיונים פוליטיים וניתנה הסברה על המצב בחזיתות. בשיעורי הספרות מלמדו יצירות שלום עליכם ופרץ, אך גם יצירות של יוצרים קומוניסטים כמו המשוררת הליטאית סלומיאה נריס, לב קסיל, והסופר המהפכני ניקולאי אוסטרובסקי. בבית הספר המחתרתי למדו כ40 - 50 תלמידים.

בבית הספר התקיים ארגון ילדים שסייע למחתרת האנטי-פשיסטית. הילדים חולקו לתאים בני 5 - ילדים שבראש כל אחד עמד מבוגר. הילדים תפרו מעילי הסוואה לבנים, סרגו כפפות ותרמילים ליוצאים ליערות הפרטיזנים, ואף הכינו רימוני יד פרימיטיביים מבקבוקים (כנראה בקבוקי מולוטוב). בסיוע אנשי המחתרת יצאו ילדי הארגון לעיר ורכשו בבתי המרקחת תרופות ותחבושות.[32] מפקד המחתרת, חיים ילין, היה מעורב באופן אינטנסיבי בענייני בית הספר וארגון הילדים.

"חדרים" בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בימים הראשונים לקיום הגטו נפתחו בו "חדרים" מסורתיים לטובת האוכלוסיה החרדית. אחד מהם נוסד על ידי ר' משה נוביחוביץ', תלמיד חכם ומראשי "המזרחי" בליטא, וחד שני, גדול יותר, על ידי ר' דוד לוין, עסקן ידוע וגבאי בתלמוד תורה לפני המלחמה. שני עסקנים אלה נרצחו באקציה הגדולה, והחדרים נסגרו. המשך נוסד חדר חדש על ידי א. ברון והרב מרדכי צוקרמן, חדר של ארגון תפארת בחורים רחוב הישיבה 13.

ב2 ביוני 1942 צורפו גם שני מוסדות חינוך חרדיים, שפעלו עד אז ללא פיקוח, למחלקת בתי הספר של הגטו: ה"חדר" של הגטו והישיבה הקטנה "אוהל משה".[33]

בחודשי הלימוד התקיימה בגטו גם יוזמה חינוכית פרטית. יהודי הגטו "היחסנים ובעלי האמצעים", שלא רצו שילדיהם ילמדו באותה מוסדות כמו "כל ישראל", שלחו את ילדיהם ללמוד אצל מורה פרטי. במיוחד בלט הדבר אצל הורים לילדים בכיתות הנמוכות.[34]

עוד על מוסדות החינוך הדתיים בפרק חיי הדת בגטו

צו איסור הלימודים ולימודים בחשאי לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 באוגוסט 1942 פורסמה הפקודה של שלטונות הכיבוש לסגור את בתי הספר.נאסר גם מתן שיעורים, קיום תפילות וטקסים דתיים.[35] ו באופן בלתי צפוי חוסל אפוא בתי-הספר שהתקיימו בסך-הכל 7-8 חודשים.

בד בבד עם סגירת בתי הספר נסגר גם משרד בתי הספר. למרות שהמשרד הזה שיחק כמו שנראה מיד תפקיד חשוב בענייני תרבות אחרים, הייתה פעילותו העיקרית בעניין בתי הספר.

כדי שהתלמידים הצעירים בגיל בית ספר יוכלו בצורה כלשהי בכל זאת להמשיך את הלימודים, אורגנו בקבוצות קטנות של תלמידים, כ8 - 10 ילדים, שבהן מורה מאחד מבתי הספר שנסגרו לימד מספר שעות ביום, בתי הספר הבלתי חוקיים האלה התקיימו בחשאי במספר דירות ותמיד היה צריך לשמור עליהם כדי שהעניין לא יוודע לשלטונות. כחדרי הלימודים שמשו דירות חדר בהן גרו משפחות שלמות שיצאו לעבודה. על הארון היו קובעים במסמרים חתיכת לינולאום במקום לוח, ועל הדלת היו תולים קולב לבגדי הילדים. אחרי הלימודים היו מעמידים את הכסא ואת השולחנות על ספה, והיו מתכוננים להצגה או ארוע תרבותי, שנערכו מזמן לזמן באולם גדול (בעיקר באולם הישיבה)[36]. היו חוגי לימוד בעברית או ביידיש, לפי העדפת ההורים. ביום רגיל היו שלושה ארבעה שיעורים, שביניהם היתה הפסקה של רבע שעה. הילדים ניצלו את ההפסקות למשחק, ואילו המורים היו עוברים ממקום לימוד אחד למשנהו. משפחות הילדים שילמו למורה שכר לימוד - כיכר לחם אחת לשבוע.[37].

בית הספר המקצועי בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל להקמת בתי הספר ה"עיוניים" בגטו, פעלה מועצת הזקנים להקמת בית ספר מקצועי בגטו - פאך שול,לנערים מבוגרים יותר שבהם יוכלו ללמוד מקצוע מבוקש ולעבוד בו. הרעיון להקמת בתי הספר הועלה על ידי יעקב אולייסקי שהיה לפני המלחמה מנהל רשת בתי הספר מקצועיים "אורט" בליטא.[38]

בסוף 1941 נשארו בגטו כ600 בני נוער בגיל 11 - 14, בנים ובנות שהועסקו רובם ככולם בעבודה פיזית מפרכת בשדה התעופה. אולייסקי נימק את הצורך בהקמת בית הספר בנימוקים הבאים:

א. עבודת הכפיה הבלתי מקצועית בשדה התעופה מביאה את בני הנוער לידי התנוונות גופנית ורוחנית

ב. לימוד מקצוע יאפשר לקבל את בני הנוער הגדולים לבתי המלאכה הגדולים, להוציאם מעבודת הפרך ההרסנית ולהפוך אותם ליותר רצויים בעיני הגרמנים.

ג. בהסוואה של לימוד מקצוע יוכנס הנוער לאווירה פדגוגית וניתן יהיה להעניק לו גם חינוך כללי ועברי ותכנים תרבותיים.

ד. הכנסת בני נוער מיומנים לבתי המלאכה הגדולים תהווה נימוק מסייע לפניה אל שלטונות הכיבוש שירשו לפתוח בית ספר כזה.

בגטו נמצאו מדריכים, מהנדסים, מורים ובעלי מלאכה מיומנים, חלקם מבית ספר אורט הקובנאי לשעבר, שהיוו את הבסיס לסגל בית הספר. בסגל המורים היו המהנדסים לאזאר פרנקל, יעקב רבינוביץ' ליברמן שכנובסקי ומנדל סדובסקי, והמדריכים איסר פלדמן , יצחק נחום שפירא, עו"ד ד"ר שמעון גרינהויז,יצחק אפלבוים ואחרים.[39] את הבנות הדריכו בוגרות בית הספר של אורט במגמת התפירה.

לאחר שנמצאו כוחות הוראה, נותרו שתי בעיות קשות: מחסור בכלי מלאכה ובחומרים הדרושים, ומציאת מבנה לבית הספר. ב11 ינואר 1942 הורו הגרמנים על פינוי רחוב וונאזשינסקאיה והרחובות הסמוכים כהכנה להגעת יהודים מגרמניה ואוסטריה, אולם אלה לא הגיעו.[40] . בשטח המפונה הוקמו המבנים הראשונים לבית הספר המקצועי. השגת כלי המלאכה בוצעה על ידי המדריכים המיועדים של בתי המלאכה בשיתוף התלמידים.כלי מלאכה ומכשירים נגנבו או הוברחו מבתי מלאכה בעיר, או שופצו בזהירות רבה מכלי עבודה שבורים שנמצאו בשטח הגטו.[41] הנער אלי גוץ, שנרשם למגמת המסגרות, מספר כך:

"התאכזבנו שלא היה בית ספר אמיתי, אבל הלכנו לעבוד בחיפוש גרוטאות בגטו. להפתעתנו, מהר מאוד מצאנו אוצר. הגטו היה באזור העתיק ביותר בעיר. לפני המלחמה שכנו בו בתי מלאכה ומקומות ייצור קטנים מכל הסוגים. עכשיו, כשאנשים הצטופפו בכל חדר פנוי, הם זרקו כל מה שמילא את החדרים לפני כן. כלים ובסיסי קידוח, גרוטאות מתכת, מיטות ישנות ומנועים ישנים פשוט הושלכו בחללים שניתן לזחול אליהם מתחת לרצפות. סרקנו את חללי הזחילה האפלים ורצנו חזרה למר פלדמן בניצחון כשמצאנו משהו."[42]

רוב בני הנוער המבוגרים יותר החלו ללמוד בבית הספר המקצועי. הוא נפתח במרץ 1942, ועל פי דיווח אחר, ביוני 1942, אולם הוא נסגר בהוראת הגרמנים ביחד עם בתי הספר האחרים, ב26 באוגוסט.[43] הקורסים הראשונים היו: לבנים: נגרות, מסגרות, פחחות,ולנערות ניתן קורס תפירה. ב25 במאי החלו קורסים לבנאים.[44]

אחר סגירת בתי הספר בגטו השתדלה מועצת הזקנים לקבל מהגרמנים היתר לפתיחה מחדש של הפאך-שול. תורי מדווח על הכוונה לפתוח את בתי הספר ביומנו מיום 13 בספטמבר 1942. על פי אולייסקי, הפתיחה מחחדש התאפשרה עקב החלפתו של הממונה על הגטו היינץ פון קפן בפריץ מילר. ב18 בספטמבר אישרו הגרמנים את פתיחתו מחדש של בית הספר בפיקוחו של גוסטב הרמן, מנהל משרד העבודה הגרמני והוא חידש את פעילותו בחודש נובמבר.[45] בפועל המשיך אולייסקי לנהל את בית הספר שהמשיך להתקיים עד לחיסול הגטו, אולם הגרמנים היו מגישים דרישות לבעלי מקצועות נדרשים.

בבית הספר המקצועי יכלו נערים במשך זמן קצר ללמוד את הכישורים הנדרשים במקצועות שלהם ואחר כך שולבו כשוליות בעיקר בבתי המלאכה הגדולים ובבריגדות העירוניות שבהן עבדו בעלי מקצוע יהודיים. חלק מבוגרי בית-הספר הצעירים התקבלו לעבודה בבתי המלאכה הגדולים של הגטו. רבים מהנערים והנערות חשו תחושת גאווה על ההישגים שלהם בעבודת כפיים מיומנת. כך למשל מספר אלי גוץ:"אהבתי את תחושת הכוח לעצב [מתכת] ואת צורתה, והעונג שההצלחה הסבה לי נשאר עמי לשארית חיי... לאחר שישה חודשים בהם למדנו את הכישורים המכניים של עיצוב מתכת, התחלנו ללמוד מנעולנות, והעולם המופלא של מבנה המנעול נפתח בפנינו... עבודתנו הוצגה בתערוכה וקצינים נאציים באו לבחון אותה. חשתי גאווה רבה, כשקצין הצביע על מנעול התלייה הנוצץ שבניתי במו ידי, אבל מאד התאכזבתי כשאמר שהוא רוצה בו ולקח אותו לעצמו. למרבה העלבון גם נאלצתי לייצר עבורו מפתח חליפי.[46]

אחרי סגירת בתי הספר הרגילים, הפך בית הספר המקצועי לא רק למקום לימוד תיאורטי ומעשי של מגמות המלאכה, אלא גם לתשתית פדגוגית חשאית חלקית ובלתי חוקית שמילאה את מקום בתי הספר הסגורים. תנועות הנוער הציוניות ארגנו בקרב תלמידי בתי ספר מקצועיים חוגים קטנים וסודיים שבהם דנו הילדים בבעיות ציוניות. לימודים עיוניים הורו המהנדס שמעון רטנר, ד"ר י.א רבינוביץ' המהנדס ל. שכנוסבקי ומנהל בית הספר יעקב אולייסקי. המנהל הפדגוגי של בית הספר היה הפדגוג לשעבר של "אורט" בקובנה, ה' סטרלצקי. ד"ר חיים נחמן שפירא, מנהל בית הספר שנסגר וראש מחלקת בתי הספר, הקדיש את זמנו ומרצו לפעילות חינוכית ותרבותית בקרב התלמידים.

במרוצת 1943 חלה התפתחות בלתי רבה של בית הספר. מספר התלמידים הגיע ל350. נפתח אתר שני לבית הספר, אולם המקום היה צר מלהכיל את כל הנערים והנערות שצבאו על שורותיו. מאחר ובתי הספר הרגילים נותרו סגורים, הרחיבה הנהלת בית הספר את שורותיו וקיבלה ילדים מגיל 10. ילדים עד גיל 13 למדו 4 שעות ביום חשבון, עברית, יידיש, טבע, היסטוריה, וידיעת ארץ ישראל ועבדו עבודה מקצועית בסדנאות בית הספר. התלמידים המבוגרים יותר עבדו 4 - 5 שעות ביום, ו 2- 3 שעות של לימודים עיוניים ובהם שרטוט, טכנולוגיה ופיזיקה.[47]

ב1943 נוספו לבית הספר נוספו מגמת חקלאות, ומחלקה לאמנות לבנות. במחלקת החקלאות הוכשרו נערים ונערות לעבודה בגני הירק של הגטו, והם קיבלו גם שיעורים עיוניים בעבודת האדמה. במחלקת האמנות למדו נערות מוכשרות בהנהלת האמנית מושקט, והן למדו מעשית ותיאורטית, ציור, תולדות האמנות, תורת הצבעים ועבודות יד.

בקיץ 1943 נפתח גם סמינר לנערים המוכשרים בגיל 14 - 16 שבו הרצה והורה ד"ר ח.נ שפירא בשטחי ההומניסטיקה והמדע. בוגרי הסמינר נועדו להיות מדריכים בחוגים השונים בבית הספר.

בית הספר המקצועי בתקופת מחנה הריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מעבר הגטו לאחריות האס. אס הפך בית הספר באופן פורמלי לבית מלאכה לנערים במסגרת בתי המלאכה הגדולים שהפכו למקום תעסוקה מרכזי של מחנה הריכוז קאואן. בתקופה זו ניכרו שתי מגמות מנוגדות: מצד אחד הפחתה במספר התלמידים בגלל נסיונות ההורים בגטו להבריח את ילדיהם אל מחוץ לגטו, ומצד שני תפיסה ששהות בבית הספר תהווה אולי הגנה מפני גירוש הילדים ביום פקודה. ההורים לחצו על הנהלת בית הספר המקצועי לקבל את בניהם הצעירים ולשם כך הלבישו אותם בכובעים גבוהים, נעליים גבוהות ומכנסיים ארוכים.

בפברואר 1944 מנה בית הספר המקצועי 440 תלמידים. התקבלו ילדים מגיל 9 - 10. התלמידים קיבלו כרטיסי עבודה כאילו היו פועלים, והתלמידים הצעירים נרשמו כבני 12 (שהיה באותה עת הגיל המינימלי למשלוח לעבודת הכפייה), מתוך מחשבה שהדבר ישמש מעין "חיסון" מפני אקציות גירוש.ההורים לחצו על בית הספר לקבל ילדים קטנים, ולשם כךהלבידו אותם בכובעים גבוהים, נעליים מוגבהות ומכנסיים ארוכים. האמהות היו פונות בתחנונים אל הנהלת בית הספר: "ראו נא, קבלו את ילדי לבית הספר!, הלא הוא כבר גדול, הצילו את ילדי, תנו לו כרטיס עבודה. [48]. מספר שלום אילתי: "אמא פנתה למי שפנתה, ובחודשים הבאים, כשהגעתי לגיל עשר וחצי, הייתי לחניך שוליה בבית הספר המקצועי...". אילתי הצעיר לא הצליח ללמוד בבית הספר המקצועי מאומה, חווייה שעליה דיווחו גם ילדים נוספים.[49]

ואמנם לעשרות ילדים בגטו שימש כרטיס העבודה של בית הספר המקצועי בפועל ממש הצלה ממוות. בזמן אקציית הילדים שימש בית הספר המקצועי, במידה מסויימת, כמקלט לילדי הגטו, ורק 54 מ444 התלמידים (חלקם בגילים 9 - 10) נשלחו למותם.

לאחר אקציית הילדים גבר הלחץ מצד הנהלת בית הספר וההורי להעביר את בית הספר המקצועי באופן פורמלי לסמכות בתי המלאכה הגדולים, שבהם הוא לא יחשב כבית ספר, אלא כבתי מלאכה להשתלמות של צעירים. הדבר אכן התבצע בפועל, בהסכמת מפקדת המחנה, באפריל 1944. לתלמידי בית הספר הוקצו 2 צריפים בשביל המסגריה והנגריה, ואחרים שולבו בין המחלקות השונות של בתי המלאכה. הנערות שולבו במחלקת התפירה. התלמידים הצעירים יותר (שהיו בפועל מתחת לגיל המינימלי של עבודת הכפייה) עבדו רק 4 שעות ביום, בשתי משמרות. הלימודים העיוניים הופסקו לחלוטין.[50]

האווירה בחודשים הספורים עד לחיסול הגטו הייתה אווירת אימה. כל שבוע הרבו אנשי הגטאפו ואס.אס לסייר בבתי המלאכה, ולא פסחו על מחלקות התלמידים. כאשר התקרבו מבקרים למחלרות התלמידים השמיע תלמיד תורן אות מוסכם, ושלמע האות היו מתחילים התלמדים, אפילו בני תשע, לשפשף בחוזקה במשחזותיהם ולדפוק בפטישיהם. לעיתים קרובות נאלצה הנהלת בתי המלאכה להחביא את הילדים הקטנים יותר, שהיו אמורים להיות מחוסלים באקציית הילדים. מפקד המחנה, גקה עצמו ידע על נוכחות הילדים הקטנים והורה להנהלת בתי המלאכה לא להציג אותם בפני ועדות של מבקרים.[51]

ב6 ביולי 1944 החל חיסול גטו קובנה, וזה היה גם קיצו של בית הספר המקצועי. ממאות תלמידי בית הספק המקצועי נותר בחיים רק פחות מעשרים.[52]

פעילות תרבות בבתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ענייני החינוך לקח על עצמו משרד בתי הספר לעסוק באופן בלתי רשמי בענייני תרבות בגטו. כך למשל השתייכה למשרד הזה הספריה הציבורית שנוסדה בסוף 1941. הספריה הזאת התקיימה רק זמן קצר, ונסגרה בזמן אקציית הספרים בפברואר 1942. בספריה, שנמצאה באחד מהבלוקים הקטנים ברחוב וארניו, היו ספרים ביידיש עברית ובשפות אחרות, יכלו יהודי הגטו לקבל ספר בהשאלה כדי להקל במקצת על מצב רוחם הקשה. כספרנים שמשו הרב אפרים אשרי וגרשטיין.[53]

מידי פעם יזם המשרד הרצאות דיונים, חגיגות ואירועים תרבותיים אחרים. למרות שאירועי התרבות הבלתי-חוקיים האלה אורגנו בעיקר לטובת הקבוצות החברתיות והפוליטיות בגטו (מפלגות ותנועות נוער) מילאו האירועים הללו תפקיד חשוב בחיי התרבות בגטו והייתה להם משמעות רבה. מהתחלת 1943 התקיימו כמעט כל אירועי התרבות בגטו סביב בית הספר המקצועי (פרט לקונצרטים, ראה להלן פרק...)[54] על חייהתרבות בגטו, ראה פרק ססס...

אירועי תרבות במערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתאר להלן שלושה ארועים מרגשים, כולם מ"התקופה השקטה" בגטו:

מסיבות פורים בגן הילדים

ב21 במרץ 1943, י"ד באדר ב', נערכה בגן הילדים של הגטו מסיבת פורים אליה התכוננו הילדים במשך זמן רב. כך כותב תורי ביומנו: "היום פורים. זהו החג שעליו אמר היטלר, כי היהודים לא יוסיפו לחוג לעולם, איני יודע מה יהיה סופן של יתר נבואותיו, אך נבואה זו טרם התגשמה. דווקא אנו כאן בגטו, זכינו היום לפורים בסגנון חדש. לא אחרים מאשר ילדינו הקטנים, המשה'לך והשלמה'לך, שמו ללעג את תחזיתו של היטלר, ובתמימותם ובהתלהבותם הילדותית חגגו הפעם את חג הפורים.[55] , תורי סייע לגננת ד"ר סוניה סגל בארגון החגיגה, ואף השיג עבורה מצרך נדיר במיוחד, ניירות צבעוניים לקישוט ולתחפושות.[56] בחגיגה, שהתקיימה בשעה 12 בצהרים, השתתפו הילדים, האמהות והאפוטרופסות שלהם, וראשי מועצת הזקנים.

גם חגיגה זו התקיימה בעברית. היה ויכוח אם יש לקיימה, שכן אותו יום היה יום זכרון נאצי חשוב "יום הזיכרון לגיבורים" חללי המלחמות, אולם הוא הוכרע לטובת תומכי האירוע. המסיבה החלה בשיר בעברית - "מאי פורים" - "את הזקנים אל תשאלו/ אף לא את הבחורים/ גם אנחנו קטנים אנו/יודעים מה זה פורים."[57]. מסמר התוכנית היה ה"פורים שפיל" המסורתי על אסתר המלכה ואחשוורוש המלך. בתפקיד אסתר המלכה כיכבה הילדה שולמית, בת 6, בתו המאומצת של תורי. בסיום המחזה חילקו ראשי האלטסטנראט לילדים אזני המן וממתקים.

שנה לאחר מכן, ב26 במרץ 1944, תחת שלון האס.אס, התקיימה החגיגה האחרונה בגטו - עוד מסיבת פורים שלך גן הילדים. למחרת נשלחו אל מותם רוב הילדים הללו.[58]

סדר שלישי בבית הספר המקצועי

ב24 באפריל 1943, שבת, י"ט ניסן, נערך "סדר שלישי" של תלמידי בית הספר המקצועי.[59] הסדר התקיים באולם הגדול של מטבח הפועלים, ונכחו בו 40 - 50 תלמידים בני 12 - 15, בנוכחות ראשי מועצת הזקנים, ראשי מצו"ק וראשי תנועות המחתרת הציוניות. את הסדר ניהל יצחק שפירא, שהיה רשמית "מדריך החוגים" בבית הספר אך בפועל עמד בראש המחתרת הציונית "א.ב.צ" - ארגון בני ציון.[60]. ה"הגדה" שכתב שפירא לוותה בפירושים והשלמות על "ארץ מצרים של היום", על יציאת מצרים הבאה, על בניין הארץ, על דור המדבר ההיסטורי, ועל התקווה לגאולה וחירות. "הקמנו כאן בבית הספר המקצועי "מקדש מעט" אמר שפירא, ו"ד"ר חיים נחמן שפירא הוא כוהן גדול שלנו".

נאומו של ח.נ שפירא שנישא בעברית נשאר חרות בלב הנוכחים. הוא נכנס לווכוח עם בעלי ההגדה והתריס כנגד הפמליה של מעלה, ומנה את בקשותיו ותביעותיו של עם ישראל. "לא 'לשנה הבאה בירושלים', אלא בשנה זו בארץ ישראל הבנויה! ועינינו תחזינה בשובך לציון ברחמים."

הנואמים הבאים היו לייב גרפונקל, אברהם קיסין ויעקב אולייסקי.[61] אולייסקי, שהיה לפני המלחמה בעד חיים אוטונומיים יהודיים בליטא, השמיע "וידוי": "חטאתי, עוויתי, טעיתי" חיפשתי את האושר באנושות, בעולמות רחוקים, ולא מצאתי אותו. דרושה לנו ארץ משלנו, חיים משלנו. ארץ ישראל היא אמת אחת ויחידה".

האירוע נמשך אל תוך הלילה, בקטעי קריאה וזמר של החניכים, בנאום נוסף של שפירא, בשירת "התקווה" ובריקודים.[62]


חגיגת יובל השנה לבית הספר המקצועי

בשבת, ה3 ביולי 1943, בשעה חמש אחר הצהריים התקיים באולם הקונצרטים של הגטו (לשעבר בניין ישיבת סלובודקה) אירוע חגיגי במלאת שנה להקמת בית הספר "געטאָ פאַך שול יוביליי", אירוע שזכור כמרגש במיוחד לרבים מכותבי הזכרונות.

האירוע החל בשירת מקהלת בית הספר - המנון התקווה והגאולה "עורה ישראל" שהיה אז ידוע מאד.[63]. אחרי השיר נשא מנהל בית הספר יעקב אולייסקי את דבריו. מכאן ואילך היו כל ההופעות של תלמידי בית הספר שעמלו על כך שבועות רבים. מקהלת בית הספר ביצעה מחרוזת שירים (ליד הפסנתר - נדייז'דה דוקסטולסקייה, הפסנתרנית הראשית של תזמורת הגטו). להקת הבלט של בנות בית הספר בהדרכת המורה ז. אנצל ביצעה שלושה קטעים מקוריים. שני "ילדי פלא" - הכנרים המוכשרים נוח אינטריליגטור ודוד קוצ'גליס הדהימו את הקהל. החלק הראשון של האירוע הסתיים במחרוזת שירים לאומיים של המקהלה וסיומה עמד הקהל דום לשירת "התקווה".

בהפסקה ביקרו הנוכחים בתערוכת המוצרים שייצרו התלמידים.[64]

לאחר ההפסקה נשא ד"ר חיים נחמן שפירא נאום מרגש שנושאו "במצוקת הגטו", ואז החל החלק העיקרי של הערב: הצגה על פי סיפורו של י.ל פרץ "המקובלים". ההצגה המקורית כללה מוזיקה, תפאורות, קטעי בלט ושירה. את הערב חתם שמעון גרינגאוז בדברים נלהבים. ההצגה הוצגה עוד מספר פעמים לתושבי הגטו ולעובדי שדה התעופה.[65]

מחלקת בתי הספר שיחקה תפקיד חשוב גם בארגון החיים המוזיקליים והקונצרטים שהתקיימו בגטו[66] של תזמורת המשטרה היהודית ושל מקהלת הנערים של בית הספר. במשך זמן מסוים יתקיימו הקונצרטים האלה לכל תושבי הגטו וגרמו לתושבים הנאה את הקונצרט החגיגי שיתקיים בגטו בכ"א בתמוז תש"ג כשיצר רושם עז לקהל הגדול שהשתתף בו.

לאורך כל קיומו, עמד בראש המשרד דוקטור חיים נחמן שפירא, בנו של רב העיר קובנה אברהם דובר כהנא שפירא, שנפטר בגטו בחודש מרץ 1943 נקודה דוקטור שפירא היה כידוע דוצנט פרטי ללימודים שמיים באוניברסיטת קובנה ומחבר הספר החשוב "תולדות הספרות העברית החדשה".[67]

  1. ^ פירוט רב של שמות אנשי הוראה חשובים שנרצחו בקובנה ובמחנות הריכוז בתקופת השואה מופיע במאמרו של ישראל קפלן: “בתי הספר בגיטו ומוריהם.” בתוך: יהדות ליטא כרך ד' , איגוד יוצאי ליטא בישראל, 1984, עמ' 129 - 133
  2. ^ קפלן, בתי הספר, עמ' 129.
  3. ^ חיים נחמן שפירא , “דין וחשבון א’ של מחלקת בתי הספר במועצת הזקנים.” בתוך: גיטו יום יום, מהדורה שניה , 438 – 441. מוסד ביאליק ו’יד ושם’, 1988, עמ' 438
  4. ^ קפלן, בתי הספר, עמ' 129.
  5. ^ קפלן, בתי הספר עמ' 130. על פי זילבער, דאָקומענטן, עמ' 65 שם המחנכת היה מרים קולקה.
  6. ^ יוסף גאר, אומקום פון דער ײדישער קאװנע, עמ' 380
  7. ^ זילבער, דאָקומענטן, עמ' 66
  8. ^ זילבער, דאָקומענטן, עמ' 67
  9. ^ שפירא, דין וחשבון א', עמ' 439, קפלן, בתי הספר, עמ' 131, זילבער, עמ' 67
  10. ^ שפירא , דו"ח א', עמ' 429 וכן קפלן, בתי הספר, עמ' 131. על פי זילבער, דאָקומענטן, עמ' 67, היה המצב הפוך, שפת הלימוד המרכזית היתה עברית ורק הילידם הגדולים יותר למדו יידיש וספרות יידיש.
  11. ^ שפירא, דו"ח א' עמ' 439
  12. ^ גאר 381
  13. ^ שפירא, דו"ח א' עמ' 439.
  14. ^ תורי גטו עמ' 76
  15. ^ שפירא, דו"ח אלף, עמ' 441. על פי קפלן, עמ' 131, התרחש הגבר ב25 בינואר
  16. ^ קפלן מתארך את זמן הרצח ל29 בינואר (עמ' 131)
  17. ^ שפירא, דו"ח ב', עמ' 442
  18. ^ ראה שפירא, דו"ח א', עמ' 441 וכן תורי, גטו יום יום, עמ' 86.
  19. ^ שפירא, דו"ח ב', עמ' 442
  20. ^ גאר עמ' 382
  21. ^ ראה גאר עמ' ושפירא, דו"ח ב' עמ' 443.
  22. ^ שפירא, דו"ח ב' עמ' 443.
  23. ^ ראה גאר עמ' XXX ושפירא, דו"ח ב', עמ' 443
  24. ^ מאמרה של סוניה סגל-ורשבסקי, “ילדי בית הספר העברי בגטו,” בתוך יהדות ליטא, כרך ד', עמ' 134 - 135, המוקדש לבתה נחמה שנספתה בגטו, מרגש במיוחד.
  25. ^ סוניה סגל-ורשבסקי, ילדי בית הספר, עמ' 134
  26. ^ סוניה סגל ורשבסקי, ילדי בית הספר, עמ' 134 - 135. ראה להלן גם על משחקי הילדים בגן הילדים.)
  27. ^ ראה סגל ורשבסקי, ילדי בית הספר, עמ' 135. על הגזרה להפסקת ההריונות , ראה עמ' XXXX
  28. ^ בעלה, ד"ר אליהו סגל, היה ראש מחלקת הסעד בגטו. שניהם שרדו את השואה
  29. ^ תורי, גטו יום יום, עמ' 209
  30. ^ שיטת פרובל, על שם פרידריך פרובל, 1782 - 1852, מחלוצי המצאת גן הילדים. שיטת הלימוד שלו הדגישה את חשיבות הילדות כשלב נפרד מהבגרות, חינוך מכיל ועתיר משחק, ודגש על יחס אינדיבידואלי לכל ילד על פי דרגת ההתפתחות והצרכים שלו. גן ילדים פרבליסטי שהשתייך לרשת "תרבות" נוסד בקובנה ב1936
  31. ^ קפלן, בתי הספר,עמ' 132, וכן זילבער, דאָקומענטן, עמ' 70
  32. ^ זילבער, דאָקומענטן, עמ' 71
  33. ^ תורי, גטו יום יום, עמ' 87, שפירא, דו"ח ב' עמ' 444 מציין את התאריך כ27 במאי.
  34. ^ גאר 382
  35. ^ ראה נוסח הצו בארכיון תורי, גטו יום יום, עמ' 524. תורי מדווח על סגירת בתי הספר כבר ב6 ביולי (עמ' 95)
  36. ^ סוניה סגל, ילדי בית הספר, עמ' 134
  37. ^ שלום אילתי, לחצות את הנהר, ירושלים: יד ושם, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, 2011, עמ' 100
  38. ^ יעקב אולייסקי, “בית הספר המקצועי בגטו” בתוך יהדות ליטא כרך רביעי, איגוד יוצאי ליטא בישראל, 1984, עמ' 136
  39. ^ מנדל סדובסקי, לימים מנחם גנוני, למד וסיים את הגימנסיה העברית הריאלית בקובנה, המשיך את לימודיו באוניברסיטה והוסמך למנהדס מכונות בשנת 1936, ובהמשך הוסמך גם כמהנדס בנין. היה חבר המחתרת הציונית, הדריך את חברי המחתרת של הצ.ס, בהפעלת חומרי נפץ. תכנן את ה"מלינות" (בונקרים) עבור חברי התנועה ופקח על בנייתן. שרד את מחנה הריכוז דכאו, עלה לארץ ישראל ועבד גם בארץ כמורה בבית ספר מקצועי. מידע שנמסר על ידי נכדתו. ראה גם זילבער, עמ' 75
  40. ^ ראה פרשת יהודי גרמניה
  41. ^ אולייסקי בית הספר המקצועי עמ' 136.
  42. ^ , ,Elly Gotz, Flights of Spirit , Azrieli Series of Holocaust Survivor Memoirs Canada: Azrieli Foundation, 2018, page 26
  43. ^ אולייסקי, פאך שול, עמ' מדווח על פתיחתו במרץ 1942, ואילו גאר, אומקום, עמ' 283 מספר על פתיחתו ביוני 1942. על פי תורי, נפתח הקורס הראשון, למסגרות, ב3 במרץ ראה תורי גטו 81
  44. ^ אולייסקי, בית הספר המקצועי, עמ' 136, תורי, גטו, עמ' 86
  45. ^ תורי, עמ' 111, 112, אולייסקי, בית הספר המקצועי, עמ' 137
  46. ^ Gotz, p.30
  47. ^ אולייסקי, בית הספר המקצועי, עמ' 137
  48. ^ אולייסקי, בית הספר המקצועי, עמ' 138
  49. ^ אילתי, לחצות את הנהר, עמ' 141
  50. ^ אולייסקי, בית הספר המקצועי, עמ' 139.
  51. ^ אולייסקי, בית הספר המקצועי, עמ' 139. גם גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, מספר כי מפקד המחנה אמר לדוקטור אלקס, שהאס. אס מודע להצלתם של מאות ילדים, התנצל על כך שאינם יכולים לספק להם מזון, אולם בפועל התעלם מקיומם של הילדים בגטו (עמ'182 - 183).
  52. ^ אולייסקי, עמ' 139.
  53. ^ גאר, אומקום, עמ' 384
  54. ^ זילבער, דאָקומענטן, עמ' 79
  55. ^ תורי, גיטו, עמ' 209.לא מצאתי דברים של היטלר בהם הוא מנבא שיהודים לא יחגגו את הפורים. במילים המשהל'ך והשלמהל'ך מתייחס תורי לשירו הידוע של ביאליק, ביידיש די גרינינקע ביימעלעך
  56. ^ אסתר לוריא מספרת בזכרונותיה כי תורי קיבל את הניירות מן הגרמנים, בתואנה שהוא זקוק להם לכרטיסיות עובדי הכפיה
  57. ^ השיר נדפס בשירון של יצחק קצנלסון "גן ילדים" (ורשה 1918). ראה פרטים באתר "זמרשת" בערך - מאי פורים.
  58. ^ סוניה סגל, ילדי בית הספר\ עמ' 135
  59. ^ תורי, גטו יום יום, עמ' 258. "סדר שלישי", שאינו מוכר במיוחד בישראל, היה אירוע חילוני של חברי תנועות נוער, או ארגוני עובדים. נקראה בו "הגדה" מיוחדת, בדרך כלל בעלת אופי אידיאולוגי עכשווי. הסדר השלישי לא נערך, כמקובל, בשלישי של פסח, אלא בשבת בערב, כשהמשתתפים היו פטורים מעבודה למחרת.
  60. ^ ראה: דב לוין, “ארגון ברית ציון’ (א.ב.צ) תחת הכיבוש הנאצי בשנים 1941-1944 (חלק ב).” נתיב: כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות, גליון 117 - 118, 2007, עמודים 68 - 78.
  61. ^ ד"ר אברהם קיסין היה מראשי מפלגת הצ.ס בליטא, מורה ומחנך, ופעיל מרכזי במצו"ק.
  62. ^ תורי, גטו יום יום, עמ' 259
  63. ^ מנצח המקהלה היה מורה ידוע למוזיקה, ומנצח מקהלת בית הכנסת הכוראלי בקובנה, בוריס גרבר, אביו של איליה גרבר כותב היומן החשוב על חיי הגטו. בין היתר אומר השיר"עורה ישראל" כך: "הַקְשִׁיבוּ נָא, הַקְשִׁיבוּ נָא: בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם קוֹל שׁוֹפָר הַמְּנַסֵּר! הוֹי, שׁוּרוּ נָא, הוֹי, שׁוּרוּ נָא! עֲלֵי הָרִים נָאווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר! (זמרשת)
  64. ^ תערוכה זו, שנשארה פתוחה מספר שבועות, היתה גם סוג של "חלון ראווה" למבקרים גרמניים מגופי השלטון הרבים שידם היתה בגטו
  65. ^ אולייסקי, בית הספר המקצועי, עמ' 136
  66. ^ גאר, אומקום, 385, ראה גם המוזיקה בגטו
  67. ^ גאר, אומקום, עמ' 385
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Rami_Neudorfer/חינוך&oldid=29194400"