משתמש:Politheory1983/אוריג'ינליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במשפט אמריקאי, אוריג'ינליזם (באנגלית: Originalism; מהמילה "origin" שמשמעותה "מקור") או מקורנות[1] היא משפחה של גישות פרשניות, לפיהן יש לפרש טקסטים משפטיים על פי משמעותם בעת שנכתבו ואומצו. באופן ספציפי יותר, לפי הגישה יש לפרש את חוקת ארצות הברית והתיקונים לחוקה, על פי משמעותם בעת שהם נכתבו ואושררו. מתוך גישה זו, פרשנים אוריג'ינליסטים מאמינים כי המשמעות של החוקה היא קבועה ובלתי משתנה, זאת בניגוד לגישת החוקה החיה (אנ'), לפיה המשמעות של החוקה מתפתחת ומשתנה יחד עם שינויים בחברה ובמשמעות המקובלת של הערכים והתכליות שהיא מבטאת. הגישה קרובה מאוד (ולדעת חלק מהפרשנים בלתי נפרדת להפרדה) לטקסטואליזם – גישה המדגישה את המשמעות הרגילה של מילות החוק בעת שאומץ. לעיתים משתמשים במונח "אוריג'ינליזם" כדי לציין את הגישה בהקשר של משפט חוקתי וב"טקסטואליזם" כדי לציין את אותה הגישה בהקשר של חקיקה רגילה (כגון חקיקה של הקונגרס).[2] הגישה האוריג'ינליסטית מזוהה בדרך כלל עם משפטנים שמרנים, כגון אנטונין סקאליה, קלארנס תומאס ורוברט בורק.

ניתן לחלק את הגישות האוריג'ינליסטיות לשתי אסכולות מרכזיות, שההבדל המרכזי ביניהן הוא לגבי השאלה מהו היסוד שממנו נשאבת המשמעות המקורית. לפי "תאוריית הכוונה המקורית" יש לפרש את החוקה על פי הכוונה של מחבריה ומאשרריה. גישה זו אינה מקובלת על רוב המשפטנים שרואים את עצמם כיום כאוריג'ינליסטים. תחת זאת, גישה רווחת יותר היא "תאוריית המשמעות המקורית", לפיה יש לפרש את המילים בחוקה על פי המשמעות שהיה מייחס להן האדם הסביר שחי בזמן שהחוק או החוקה אומצו. הדגש, לפי גישה זו, הוא על המשמעות הרגילה של המילים בעת שנכתבו ואושררו, ולא על הכוונה הגלויה או הסודית של מחברי החוקה.

התפתחות הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישות מוקדמות: משנות ה-70 לשנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונחים "אוריג'ינליסט" ו"אוריג'ינליזם" הופיעו לראשונה בספרות המשפטית האמריקאית במאמרים של דיקן בית הספר למשפט באוניברסיטת סטנפורד פול ברסט (אנ'), בשנים 1980 ו-1981.[3] עם זאת, מונחים דומים כגון "המשמעות המקורית", "כוונה מקורית", ו"הבנה מקורית" הופיעו בספרות קודם לכן, החל משנות ה-30 של המאה העשרים. בפסקי דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית הביטוי "משמעות מקורית" מופיע לראשונה בדעת המיעוט של השופט הוגו בלאק בפסק דין הרפר נ' ועדת הבחירות של מדינת וירג'יניה משנת 1966; והמילה "אוריג'ינליזם" מופיעה לראשונה בדעת המיעוט של השופט אנטונין סקאליה בפסק דין רופר נ' סימונס משנת 1995.[4]

גישות אוריג'ינליסטיות החלו להתפתח בשנות ה-70 של המאה ה-20, בתגובה לפסקי דין של בית המשפט העליון בתקופה נשיאי בית המשפט ארל וורן (1953–1969) ווורן ברגר (1969–1986). פוליטיקאים ופרשנים הבינו פסקי דין מרכזיים מתקופה זו כביטוי להשפעה של התנועה לזכויות האזרח על בית המשפט, שהפך לתפיסתם לאקטיביסטי וחולל מהפכה בכל הקשור לזכויות האזרח, הזכות לפרטיות, זכות הבחירה והליכים במשפט פלילי, באמצעות פסקי דין תקדימיים. דוגמאות בולטות לפסקי דין מעוררי מחלוקת מאותה תקופה הם בראון נגד מועצת החינוך, גריסוולד נגד קונטיקט, מירנדה נגד אריזונה, לאבינג נגד וירג'יניה, ברנדנבורג נגד אוהיו ורו נגד וייד. ריצ'רד ניקסון תקף את בית המשפט העליון בשני הקמפיינים שלו לנשיאות ב-1968 וב-1972.הוא הבטיח לבוחריו למנות לבית המשפט העליון שופטים שייצמדו למילות החוק ולא "יעשו" חוקים אלא "יפרשו" אותם. ב-1971 הוא הכריז שוויליאם רנקוויסט הוא מועמדו לבית המשפט העליון. רנקוויסט הבטיח בשימוע שהוא "לא יתעלם מהכוונה של מנסחי החוקה ולא יעוות אותה במטרה להשיג תוצאות שעשויות להיות רצויות יותר לחברה".[5][6]

ב-1971 כתב רוברט בורק את המאמר "Neutral Principles and Some First Amendment Problems" (עקרונות נייטרלים וכמה בעיות הקשורות לתיקון הראשון לחוקה), שהפך בהמשך לאחד המאמרים המצוטטים ביותר בתחום המשפט ועזר לגיבוש התנועה השמרנית בתחום.[7] בורק כתב במאמר שאחת הבעיות המרכזיות של בית המשפט היא שאין לו תאוריה פרשנית ועקרונות מוסכמים לגבי הפעלת כוחו באופן לגיטימי. הוא תקף את פסק דין גריסוולד נגד קונטיקט (שקבע כי החוקה מגנה על הזכות של הפרט לקנות ולהשתמש באמצעים למניעת היריון) בטענה שהוא "כושל בכל מבחן של נייטרליות", וקבע שבית המשפט העליון יכול להיות לגיטימי בחברה דמוקרטית רק אם הוא נייטרלי לגבי ערכים ונאמן לטקסט של החוקה. לפי בורק, לבית המשפט לא נתונה ההחלטה מהם "הערכים היסודיים" של האומה ו"במקום שבו החומרים [הכתובים] לא מראים בבירור אלו ערכים יש להעדיף, אין דרך עקרונית להעדיף ערך אחד על פני האחר. על השופט לדבוק בטקסט ובהיסטוריה, וביישום ההוגן שלהם, ולא להבנות זכויות חדשות".[8]

משפטן נוסף שסייע לפיתוח הגישה הוא ראול ברגר (אנ').[9] ברגר החל לבקר פסיקות של בית המשפט העליון כבר בשנות ה-40 של המאה העשרים, בטענה שהוא מקדם גישות שרווחות בציבור על חשבון פרשנות מהימנה של הטקסט החוקתי. הוא טען שמשפטנים ליברלים בארצות הברית תומכים בפסיקות אלה, על אף שהגישה הפרשנית הזו עשויה להיות מופנה בסופו של דבר נגדם.[10] בשנות ה-70, בהקשר של פרשת ווטרגייט, הוא השתמש בטיעונים לגבי הכוונה המקורית של מנסחי החוקה כדי לסתור את הטיעונים המשפטיים של ניקסון. טיעונים אלו התקבלו בברכה בחוגים ליברלים ובקרב משפטנים ועיתנאים שאינם שמרנים. עם זאת, ב-1977 הוא פרסם את ספרו הידוע ביותר Government by Judiciary ("ממשל הרשות השופטת"),[11] שהפך ל"מניפסט של אוריג'ינליזם".[12] ברגר האמין שפרשנות נכונה של טקסטים משפטיים יכולה להימצא רק על ידי הבנה של "הכוונה המקורית" של מנסחיהם – כלומר, על ידי חקירת המשמעות של המילים שבהן הם השתמשו, כפי שהם הבינו אותה. על בסיס מחקר דקדקני של הדיונים בקונגרס ה-39, אשר ניסח את התיקון ה-14 לחוקה, ברגר הגיע למסקנה שהמילים שבהן נעשה שימוש בתיקון כדי לציין זכויות של אזרחים, כגון "זכאויות וחסינויות", "הליך הוגן" ו"הגנה שווה", מציינות סט מוגבל ומוגדר של "זכויות יסודיות", אשר אין לחרוג מהן ולקרוא לתוכן זכויות נוספות.[13] לטענתו, הפסיקות של בית המשפט בשנות ה-60 וה-70 חרגו מאותה משמעות מקורית, שאינה כוללת דבר, למשל, לגבי הפרדה גזעית בבתי ספר או נישואים בין-גזעיים.[14] ברגר הדגיש, בנוסף, שכאשר בית המשפט "מעדכן" את המשמעות של החוקה בהתאם לזמנים המשתנים, הוא מנכס לעצמו את סמכות ששמורה למחוקקים.[15]

ספרו של ברגר סייע לא רק לגיבוש הגישה האוריג'ינליסטית, אלא גם לגיבוש הביקורת כלפיה. לדוגמה, הפילוסוף רונלד דבורקין, שנחשב בהמשך לאחד המבקרים הבולטים של הגישה, פרסם ב-1981 מאמר חשוב בהתפתחות הביקורת על האוריג'ינליזם, שהגיב בין השאר לספרו של ברגר.[16] במהלך הדיון עם מבקריו, ברגר הבהיר הבחנה שחשובה כיום למרבית תומכי הגישה: ההתייחסות ל"כוונה המקורית" של מנסחי הטקסט היא אינה למחשבות הסובייקטיביות או לכוונות נסתרות כלשהן; אלא, בהתייחס למושגים משפטיים, היא נסמכת על המשמעות המקובלת שלהם במשפט המקובל, ובהתייחס למשמעות של מילים אחרות, היא נסמכת על משמעותן הרגילה בקרב אלו שניסחו את הטקסט, הצביעו בעדו או פעלו באופן ציבורי לקידומו.[17]

ממשל רייגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו של רונלד רייגן, התבססו משפטנים שמרנים על הכתבים של בורק וברגר, במטרה להפוך את הגישה האוריג'ינליסטית לגישה פרשנית רווחת. לפי פוסט וסיגל, "במהלך הכהונה של רייגן... הופיע 'אוריג'ינליזם' כגישה פוליטית חדשה ורבת עוצמה, שבה טענות לגבי השיטה הלגיטימית היחידה לפירוש החוקה היוו השראה להתגייסות שמרנית, הן בפוליטיקה האלקטורלית והן בתחום המשפט".[18] רייגן עצמו ביקר את האקטיביזם של בית המשפט, ביקורת שהתקבלה בברכה בחלק מהחוגים השמרנים שהתנגדו לפסק דין רו נגד וייד. במהלך כהונתו השנייה, התובע הכללי אדווין מיס קידם במפורש את הגישה האוריג'ינליסטית וביקר בחריפות את גישת "החוקה החיה".[19] הוא נשא מספר נאומים מתוקשרים שבהם הוא העלה על נס את רעיון "הכוונה המקורית" של מנסחי החוקה וקידם מספר רעיונות נוספים, כגון ביקורת על התפיסה שלבית המשפט העליון סמכות עליונה לפרש החוקה.{הערה|O'Neill 2005, pp. 153–160}} התפתחות נוספת במהלך כהונת רייגן הייתה הייסוד של האגודה הפדרליסטית, שהעלתה על נס את הגישה האוריג'ינליסטית וסייעה לקדם אותה באוניברסיטאות בארצות הברית. בצד התפתחויות אלה, המונח "חוקה חיה" החל להיות רווח יותר, כדרך להצגה של הגישה הליברלית הרווחת המנוגדת לאוריג'ינליזם. השופט ויליאם ברנן תיאר את בית המשפט העליון כאמצעי לעדכון של הפרשנות החוקתית ואת תפקידו של השופט כ"חיפוש אחר הפרשנות הקהילתית של החוקה" בתקופה הנוכחית,[20] והשופט ג'ון פול סטיבנס נשא נאום שבו הוא ביקש להפריך את הטענות של מיס.[21] פסק דין באוורס נגד הארדוויק משנת 1986, שבו קבע בית המשפט שחוק ממדינת ג'ורג'יה, אשר אוסר על קיום יחסי מין הומוסקסואלים, הוא חוקתי, חידד את המחלוקת לגבי שיטות של פרשנות חוקתית ובכך האיץ את הדיון על הגישה האורי'ג'ינליסטית.[22]

רייגן מינה ב-1986 את אנטונין סקאליה לבית המשפט העליון, ושם סקאליה היה לתומך היחיד והבולט ביותר של הגישה האוריג'ינליסטית. נשיא בית המשפט באותה תקופה, ויליאם רנקוויסט, החזיק בעמדות שמרניות, אך בעיני רבים הוא לא היה אוריג'ינליסט, ובמקרים רבים העדיף לבחון עתירות בהתייחס גם לתוצאות האפשריות של הפסיקה.[23]

ביולי 1987 רייגן ביקש מהסנאט לאשר את מינוי רוברט בורק לבית המשפט העליון. בורק היה כבר מוכר כתומך מרכזי של אוריז'ינליזם. בכתביו מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הוא תקף פעמים רבות את המשפטנים הליברלים, שלטענתו חיפשו פרשנות חוקתית "מחוץ" לחוקה, ולא במילים של החוקה עצמה, איימו להפוך את הממשל לממשל של שופטים במקום ממשל של נציגים נבחרים והתייחסו למילים של החוקה ברמה גבוהה של כלליות והפשטה.[24] טיעונו המרכזי היה שבית ההמשפט מאבד את הלגיטימציה שקיימת לו במשטר דמוקרטי כאשר הוא חורג מפרשנות המתבססת על הטקסט של החוקה ו"הכוונה המקורית" של מנסחיה. מנגד, הגבלת הפרשנות של השופטים לגבולות הגיזרה של הגישה האוריג'ינליסטית תציב גבולות ראויים לכוחם של בתי המשפט ותחזק את הלגיטימציה של הרשות השופטת.[25]

הטיעונים של בורק זכו לפרסום רחב, אך העמדות שהוא גזר מהם לא היו מקובלות על חלק גדול מהציבור. בשימוע שנערך בפני וועדת המשפט של הסנאט, הוא ביקר במפורש פסיקות שונות של בית המשפט, כולל פסיקות נגד הפרדה גזעית (אף שהוא חשב שניתן להצדיק את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך בנימוקים אחרים[26]), נגד הכלל "אדם אחד, קול אחד" ונגד הפסיקה שאסרה על חוקים נגד אמצעים למניעת הריון. בורק הסביר במהלך השימוע שכאשר הוא מדבר על "כוונה מקורית" הוא מתכוון למעשה לאופן שבו הובנו הסעיפים בחוקה על ידי הציבור בתקופה שהיא אושררה.[27] נושא נוסף שעלה בשימוע של בורק הוא היחס בין אוריג'ינליזם לעיקרון התקדים המחייב, שלפיו על השופטים לכבד פסיקות קודמות. בורק לא טען שטענות המתבססות על המשמעות המקורית של החוקה קודמות תמיד לתקדימים מאוחרים יותר שגיבו פרשנות שאינה אוריג'ינליסטית. עם זאת, הוא טען שהתקדימים הקושרים לזכות לפרטיות, אמצעי מניעה והפלות מתייחסים לתחום שהפסיקה בו עוד לא התייצבה, ולכן אינם חסינים מפני בחינה מחדש.[28] הנימוקים של בורק זכו לסיקור רב בכלי התקשורת, ובסיכומו של דבר לא אישר הסנאט, שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית, את המינוי.[29][30] במקומו מונה אנתוני קנדי, שמעולם לא תמך באוריג'ינליזם.

משנות ה-90 והילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 פרסם בורק, לאחר כישלון מינויו לבית המשפט העליון, את הספר The Tempting of America (מילולית: "הפיתוי של אמריקה"), שבו הוא הסביר לקהל הרחב את משמעות הגישה האוריג'ינליסטית. בורק הציג בספרו את העימות סביב מועמדותו כחלק מ"קרב" נרחב יותר בין כוחות שונים בחברה האמריקאית לגבי כוחו של בית המשפט:

ההתנגשות סביב המינוי שלי הייתה, בפשטות, קרב אחד במלחמה הארוכה על השליטה בתרבות המשפטית שלנו. יכולים להיות חילוקי דעות לגיטימיים לגבי המינוי, אבל, במלחמה הרחבה יותר על השליטה בחוק, יש רק שני צדדים. או שהחוקה והחוקים הם החוק, כלומר עקרונותיהם ידועים והם שולטים בשופטים, או שהם טקסטים גמישים הניתנים לעיצוב, אשר השופטים כותבים מחדש על מנת לוודא שקבוצות או מטרות פוליטיות מסוימות ינצחו. עד לאחרונה, הציבור האמריקאי לא היה מודע למאבק על הדומיננטיות בתחום החוק, כי הוא התנהל באופן מפורש רק בבתי הספר למשפטים. כעת הוא נחשף בשדה הפתוח.

המקור באנגלית
The clash over my nomination was simply one battle in [the] long-running war for control of our legal culture. There may be legitimate differences about that nomination, but, in the larger war for control of the law, there are only two sides. Either the Constitution and statutes are law, which means that their principles are known and control judges, or they are malleable texts that judges rewrite to see that particular groups or political causes win. Until recently, the American people were largely unaware of the struggle for dominance in law, because it was waged, in explicit form, only in the law schools. Now it is coming into the open.
— Robert H. Bork, The Tempting of America, 1997, p. 2–3

בעשור לאחר מכן, משפטנים שמרניים הקדישו מאמצים רבים לפיתוח הגישה האוריג'ינליסטית ולמענה לביקורות כנגדה. לפי אריק סגל, מאמצים אלו הביאו לשינוי "דרמטי" בתוכן הגישה, ובחלקם הם נבעו מהרצון להימנע בכישלון נוסף בדומה לזה שחווה בורק. הגרסה של האוריג'ינליזם שבו תמכו אדווין מיס, בורק וברגר, הפכה לפחות רלוונטית. סגל טוען שהשינויים בגישה איפשרו למשפטנים שהזדהו עם הגישה לאמץ בעצמם גישה אקטיביסטית יותר.[31] מדען המדינה קית' ויטינגטון קרא להתפתחות הגישה בשנות ה-90 "הגל השני של האוריג'ינליזם"[32] או "אוריג'ינליזם חדש".[33] מספר הבחנות תאורטיות ומגמות פרשניות הפכו לחשובות בתקופה זו:

  • משמעות מקורית במקום כוונה מקורית – בתגובה לביקורת נגד הסובייקטיביות של רעיון "הכוונה המקורית", משפטנים אוריג'ינליסטיים המשיכו את המגמה של הבחנה בין "כוונה" סובייקטיבית למשמעות או ההבנה הציבורית של הטקסט בתקופה הרלוונטית. סקאליה, החל מ-1986, שלל לחלוטין את ההסתמכות על ה"כוונה" המקורית של מנסחי הטקסט המשפטי וביכר, במקום זאת, הסתמכות על המשמעות המקורית של המושגים והמילים של הטקסט, בזמן שהוא נכתב ואומץ. ההבחנה הזו הייתה קיימת במידה מסוימת גם לפני כן, אך בשנות ה-90 היא הפכה למקובלת על רוב מוחלט של תומכי האוריג'ינליזם. עם זאת, עדיין קיימת אי-הסכמה בין אוריג'ינליסטים לגבי ה"מקור" שממנו נשאבת המשמעות המקורית. חלק מהאוריג'ינליסטים מדגישים את הבנתם של מנסחי הטקסט, חלקם מדגישים את ההבנה של מי שהצביע בעדו או בעד אשרורו, חלקם מדגישים את המשמעות שהייתה למילים בציבור, וחלקם מסתמכים על ההבנה של "אדם סביר" היפותטי שחי בתקופה הרלוונטית, או על שילוב בין אפשרויות אלה.[34]
  • הבחנה בין פרשנות במובן של interpretation לבין פרשנות במובן של construction[35] – פעולת ה-interpretation היא הניסיון להבין את המשמעות של הטקסט החוקתי, בעוד פעולת ה-construction קשורה לקביעת התוצאה המשפטית שניתנת לטקסט. לדוגמה, הפרק השני לחוקה קובע שהנשיא חייב להיות בן 35 לפחות והתיקון השמיני לחוקת ארצות הברית קובע שאסור לממשל הפדרלי לנקוט ב"עונש אכזרי ובלתי רגיל", אך בעוד שהמשמעות של שני הכללים החוקתיים יכולה להתבהר ממחקר לגבי ההבנה המקורית של החוקה, התוצאה המשפטית של הכלל מהפרק השני ברורה ואילו התוצאה שניתנת לאיסור בתיקון השמיני זקוקה לשלב נוסף של פרשנות (construction). החל משנות ה-90, עבור חלק מהאוריג'ינליסטים פעולת ה-construction קשורה פחות למשמעות המקורית.[36][37][38] חלק ממבקרי "האוריג'ינליזם החדש" טענו שהבחנה זו מאפשרת למעשה לשופטים אוריג'ינליסטים להכניס את עמדותיהם הנורמטיביות לתוך פעולת השיפוט.[39]
  • הסתמכות רבה יותר על מחקר היסטורי – כמענה לביקורת על אי-הבהירות של המשמעות המקורית של החוקה, משפטנים תומכי הגישה, החל משנות ה-90, החלו להסתמך יותר על ספרות ומחקר היסטוריים, במטרה להראות שניתן להבין מהעובדות ההיסטוריות מה הייתה ההבנה הציבורית המקורית של החוקה בזמן ניסוחה ואשרורה. כך לדוגמה, מחקר היסטורי רב נעשה בהקשר של משמעות התיקון השני לחוקה, על ידי משפטנים שעסקו בחוקתיות של מגבלות על קנייה ונשיאה של כלי נשק. משפטנים ליברלים הגיבו למגמה זו במחקר היסטורי שתומך משלהם, כך שבאופן כללי ההתחזקות של האוריג'ינליסטים באקדמיה ובבתי המשפט הביאה להסתמכות רבה יותר על מחקר היסטורי.[40]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Raoul Berger, Government by Judiciary, second edition, (Liberty Fund: 1997)
  • Jonathan O'Neill, Originalism in American Law and Politics: A Constitutional History (The Johns Hopkins University Press: 2005)
  • Eric J. Segall, Originalism as Faith (Cambridge University Press: 2018)
  • Lawrence B. Solum, "What is Originalism? The Evolution of Contemporary Originalist Theory", Georgetown University Law Center (2011)
  • Ilan Wurman, A Debt Against the Living: An Introduction to Originalism (Cambridge University Press: 2017)
  • The Great Debate: Interpreting Our Written Constitution – "העימות הגדול": נאומים של אדווין מיס, ויליאם ברנן, ג'ון פול סטיבנס, רוברט בורק ורונלד רייגן על שיטות לפרשנות של החוקה, בשנים 1985–1986, באתר האגודה הפדרליסטית, פורסם בנובמבר 1986 (באנגלית)

    • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ המונח "מקורנות" כתרגום עברי ל-"originalism" הוצע על ידי רפי רזניק. ראו: מני מאוטנר, "בעד ונגד המקורנות, בעד הפרשנות התכליתית", הבלוג של הסניף הישראלי של ICON-S,‏ 2019.
    2. ^ Ilan Wurman, "What is originalism? Debunking the myths", The Conversation, October 24 2020
    3. ^ Solum 2011, p.2
    4. ^ Solum 2011, pp. 2–4
    5. ^ Segall 2018, pp. 52-53, 56
    6. ^ Keith E. Whittongton, "The New Originalism", The Georgetown Journal of Law and Public Order 2 (2004), p. 600
    7. ^ Matthew J. Franck, "The Original Originalist", National Review, January 10 2013
    8. ^ Robert Bork, "Neutral Principles and Some First Amendment Problems", Indiana Law Review 47(1) (1971), p. 8
    9. ^ O'Neill 2005, ch. 5
    10. ^ Raoul Berger, "Constructive Contempt: A Post-Mortem", The University of Chicago Law Review 9(4) (1942), p. 605
    11. ^ Berger 1997
    12. ^ Segall 2018, p. 60
    13. ^ O'Neill 2005, p. 119
    14. ^ Segall 2018, p. 60 ("Berger believed that, as an original matter, the Fourteenth Amendment did not prohibit segregated schools among other rights the justices had found protected by the Amendment."); O'Neill 2005, p. 123 ("The originalist approach emboldened Berger to criticize the most far-reaching decisions of the Warren Court: the desegregation and reapportionment decisions..."); Berger 1997, pp. 193–194 ("To attribute to the framers an intention by the word 'contract' to authorize intermarriage runs counter to all intendments.")
    15. ^ O'Neill 2005, p. 121
    16. ^ Ronald Dworkin, "The Forum of Principle", New York University Law Review 56 (1981)
    17. ^ O'Neill 2005, p. 127
    18. ^ Robert Post and Reva Siegel, "Originalism as a Political Practice: The Right's Living Constitution", Fordham Law Review 75(2) (2006), 548
    19. ^ Segall 2018, p. 62
    20. ^ O'Neill 2005, p. 136
    21. ^ O'Neill 2005, p. 156
    22. ^ O'Neill 2005, p. 159
    23. ^ William H. Rehnquist, Oyez
    24. ^ O'Neill 2005, pp. 137–140 and Ch. 7
    25. ^ O'Neill 2005, pp. 166–167
    26. ^ O'Neill 2005, p. 167
    27. ^ O'Neill 2005, p. 176
    28. ^ O'Neill 2005, pp. 181–182
    29. ^ Segall 2018, p. 79
    30. ^ Mark Pulliman, "The Original Originalist", City Journal, Summer 2018
    31. ^ Segall 2018, pp. 82ff
    32. ^ Keith E. Whittington "Originalism: A Critical Introduction", Fordham Law Review 82 (2013)
    33. ^ Keith E. Whittington, "The New Originalism", The Georgetown Journal of Law and Public Policy 2 (2004)
    34. ^ Keith E. Whittington "Originalism: A Critical Introduction", Fordham Law Review 82 (2013), pp. 379–382
    35. ^ בספרות העברית הוצע "פרשנות" כתרגום ל-interpretation ו"ביאור" כתרגום ל-construction. ראו: חיים ה. כהן, ביקורת על "פרשנות במשפט" מאת אהרן ברק, ממשל ומשפט א' תשנ"ג, עמ' 547
    36. ^ Segall 2018, pp. 90-91
    37. ^ Lawrence B. Solum, "Originalism and Constitutional Construction", Fordham Law Review 82 (2013)
    38. ^ Wurman 2017, pp. 7, 20–21, 56, 84–87
    39. ^ Randy E. Barnett, "Interpretation and Construction", Harvard Journal of Law & Public Policy 34(1) (2011), pp. 69–70
    40. ^ O'Neill 2005, pp. 201–205
    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Politheory1983/אוריג%27ינליזם&oldid=35356874"