משתמש:Orel Beilinson/משפט פלילי מבוסס עבריין
משפט פלילי מבוסס עבריין (בגרמנית: Täterstrafrecht) הייתה תורה במשפט הפלילי הגרמני, באופן ספציפי בתקופת גרמניה הנאצית, שגרסה כי לא העבירה עומדת למשפט אלא העבריין. לפי תורה זו, עבירה פלילית היא מימוש של נטיות טבעיות של העבריין ולא מעשה ספונטני או תלוי נסיבות. היום אין לתאוריה זו מקום בדין הגרמני, למעט בעבירת הרצח (סעיפים 211 ו-212 לחוק העונשין הגרמני).
שורשי התורה ברפובליקת ויימאר[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מאמצע המאה ה-19, החלו חלוצי הקרימינולוגיה באירופה לפתח תפיסות ביולוגיות של פשיעה. צ'זארה לומברוזו, מייסד האסכולה האיטלקית של הקרימינולוגיה, הסיק מנתיחה שלאחר המוות שערך לפושע ידוע לשמצה בשם ג'וזפה ויללה כי לפושעים ישנן תכונות פיזיולוגיות כמו אזניים גדולות וזרועות ארוכות ביחס לרגליים אשר מבדילות אותם מיתר בני האדם.[1] על אף שתאוריה זו הופרכה אחר כך, היא נפוצה ברחבי העולם המערבי והתקבלה גם בקרב הקהל הרחב. רומאנים כמו "החיה שבאדם" של אמיל זולא הנגישו את רעיונותיו של לומברוזו ושל קרימינולוגים אחרים מאיטליה, מצרפת ומגרמניה לקהל הרחב, ומאמרים בעיתונות ניתחו עבור הקוראים את הדמויות המופיעות בספרים לאור תאוריות מדעיות בנות התקופה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, תנועות רפורמה קולניות ומשמעותיות ביקשו להנחיל את עקרונותיה של הקרימינולוגיה החדשה כדי לתקן את מערכת הפשיעה של הרייך הישן.[2] בהשפעת "האסכולה המודרנית" של המשפט הפלילי, בהנהגתו של פרנץ פון ליסט, קראו תנועות אלו להתאמת הענישה לסוג העבריין. ליסט גרס שניתן לחלק את העבריינים לעבריינים מזדמנים, לעבריינים בני-תיקון ולעבריינים בלתי ניתנים לתיקון. רק הסוג האחרון של העבריינים, לדידו, יש להכניס לכליאה ארוכת-טווח על מנת להגן על החברה מפניהם.[3] הישגיה החשובים של התנועה הובילו לדעיכתה של תפיסת הכליאה הישנה, שאופיינה בהקפדה על משטר שתיקה ובידוד בבתי הכלא, לטובת מנגנוני שיקום.
חוק בתי המשפט לנוער של 1923 ואחר כך פקודת הכליאה של 1923 הפכו את מצע התיקון להנחיות לאומיות, אך השפעתן חרגה מכותלי בית הסוהר. מעתה גם השופט היה צריך להתחשב בנסיבות חייו ובאישיותו של הפושע בבואו לגזור את העונש. במילותיו של ולטר הופמן, שופט בבית המשפט לנוער בעיר לייפציג, אין להסתכל על העבירה "כעל תופעה מבודדת; יש לה תמיד היסטוריה והיא תמיד קשורה לדמות כולה. אחרת אנו מסתכנים בטיפול בסימפטומים לבדם. במקום זאת, עלינו לנסות להשיג אחיזה באדם כולו".[4] כך, למשל, באחד המשפטים הנודעים ביותר של רפובליקת ויימאר, שבו הואשם קארל הוסמן ברצח אכזרי, היה תפקידם של העדים המומחים מטעם התביעה לקבוע האם הנאשם היה הומוסקסואל וסאדיסט. עיקר הדיון היה על דמותו ולא על עובדות המקרה.[5]
המשפט הפלילי הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רעיונותיה של הקרימינולוגיה הביולוגית, כששולבו תחת עם תאוריות אאוגניות, היו למסד חשוב למשפט הפלילי תחת הרייך השלישי. כבר בשנת 1930 טען הקרימינולוג הגרמני יוהאנס לנגה כי "אף אדם רציני לא מפקפק באמת בכך שעלינו למצוא את הסיבות לפשע בפושע, כלומר בחומר הביולוגי".[6] אם כך, הסכימו הקרימינולוגים הנאצים, התאוריה של לומברוזו דורשת מהמדינה להעניש את הפושע ולא את הפשע. בניגוד לרפובליקת ויימאר, עם זאת, תנועת הרפורמה הנאצית התמקדה ברמה החברתית והגזעית, מה שהוביל לזניחת המיקוד באלמנט השיקומי. במקום אלו, אימצה החברה הגרמנית "אמונה עיוורת בהסברים המדעיים את [תופעת] הסטייה" וכן "בצורך להקריב את הפרט למען החברה".[7] "הקרימינולוגיה הארית" אפשרה להפוך גזעים שלמים לפושעים, כפי שקבע ד"ר רוברט ריטר, שעמד בראש מכון המחקר לאאוגניקה ולביולוגיה של האוכלוסייה בתוך משרד הבריאות של הרייך, שחקר עשרות אלפי צוענים. עבודתו, שהתבססה על תיקים קרימינולוגיים-ביולוגיים מבאווריה, גרסה כי הם "תוצאה של הזדווגות בין התת-פרולטריון הא-סוציאלי הפושע הגרמני" לבין "עמים שמוצאם האתנולוגי פרימיטיבי לגמרי, אשר נחשלותם השכלית הופכת אותם לחסרי מסוגלת לאדפטציה חברתית של ממש".[8]
בתחום המשפט, שני עקרונות המפתח שהנחו את הרפורמה המשפטית הנאצית היו הרחבה דרסטית של הניתן להענשה וכן מעבר לענישה על פי כוונת הפושע ולא על פי תוצאותיו של הפשע.
- ^ Cesare Lombroso, L'Uomo Delinquente, Torino: Fratelli Bocca Editori, 1897
- ^ Nikolaus Wachsmann, Between Reform and Repression: Imprisonment in Weimar Germany, The Historical Journal 45:2, 2002, עמ' 411-432
- ^ Franz von Liszt, Die psychologischen Grundlagen der Kriminalpolitik, Strafrechtliche Aufsätze und Vorträge, כרך 2, Berlin: J. Guttentag, Verlagsbuchhandlung, 1905, עמ' 170. (בגרמנית)
- ^ Walter Hoffmann, Verhandlungen des 6. Deutschen Jugendgerichtstags in Heidelberg., 17–19 Sept. 1924, Berlin: Verlag von Julius Springer, 1925, עמ' 46. (בגרמנית)
- ^ Eva Bischoff and Daniel Siemens, Richard F. Wetzell (ע), Class, Youth, and Sexuality in the Construction of the Lustmörder: The 1928 Murder Trial of Karl Hussmann, Crime and Criminal Justice in Modern Germany, New York: Berghahn Books, 2014, Studies in German History, עמ' 207-225
- ^ Johannes Lange, Crime as Destiny, London: George Allen and Unwin, 1930, עמ' 173-174
- ^ Mariacarla Gadebusch Bondio, Peter Becker and Richard Wetzell (ע), From the “Atavistic” to the “Inferior” Criminal Type: The Impact of the Lombrosian Theory of the Born Criminal on German Psychiatry, Criminals and their Scientists: The History of Criminology in International Perspective, Cambridge: Cambridge University Press, 2005, עמ' 205
- ^ Benno Müller-Hill, Tödliche Wissenschaft: die Aussonderung von Juden, Zigeunern und Geisteskranken, 1933-1945, Reinbek bei Hamburg: Rowohlt, 1984, עמ' 57. (בגרמנית)