משתמש:Ofekalef/תוכנית/מערכה אווירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העבודה על ערך זה נמצאת בהשהיה.
אשמח לעזרה בפרק „סדרי הכוחות“.
עריכה
העבודה על ערך זה נמצאת בהשהיה.
אשמח לעזרה בפרק „סדרי הכוחות“. עריכה

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פלישתה של עיראק לכווית, קבעה החלטה 678 של מועצת הביטחון של האו"ם כי ניתן יהיה להשתמש "בכל האמצעים הדרושים" על עיראק אם זו לא תסיג את כוחותיה מכווית עד ל־15 בינואר 1991. כשעיראק סירבה לסגת מכווית, הכריז נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש על מבצע סופה במדבר.

אחת ממטרות ארצות הברית כפי שהוגדרו על ידי ממשלתו של בוש, הייתה הקטנה באופן משמעותי של מספר הנפגעים מהפעולה הצבאית, וזאת כדי להגדיל את תמיכתו של הציבור במלחמה. מזכיר משרד ההגנה האמריקאי דיק צ'ייני יחד עם מפקדי הצבא קולין פאוול ונורמן שוורצקופף הגדירו את מטרותיהן הצבאיות של המבצע בהתאם למדיניות הפוליטית של ארצות הברית, הכוללות: הריסת היכולות הצבאיות של עיראק, השגת עליונות אווירית, ניתוק מקורות האספקה לכוחות העיראקיים בשטח, נטרול הנשק הלא קונבציונלי של עיראק, ומטרות אחרות הקשורות לשחרור כווית.[1]

שוורצקופף הגדיר את דרך הפעולה בקרב: המערכה האווירית תשיג עליונות אווירית על פני עיראק ועל פני כווית, יתבצעו סדרת תקיפות אוויריות כנגד טנקים, ארטילריה וכלי נשק נוספים, ולבסוף מערכה קרקעית שתשיג את שחרור כווית. על פי התכנון, המערכה הקרקעית תחל רק בסוף, לאחר שכוחה הצבאי של עיראק יוחלש ביותר מ־50%.

נשיא עיראק, סדאם חוסיין, האמין כי מדינות הקואליציה יפתחו את המלחמה במערכה אווירית, אך היה משוכנע כי זו תהיה רק שלב קטן בדרך אל "המלחמה הגדולה", וכי הם יוכלו לספוג תקיפה כזו, ואף להפיל מספר מטוסים באמצעות מערכות ההגנה האוויריות שלהם.[2]

האסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התייעצות עם מומחים ללוחמה אווירית, שוכנע נורמן שוורצקופף כי תפקידו של הכוח האווירי, בשונה מבעבר, אז שימש הכוח האווירי כמסייע לכוחות הקרקע בלבד, יהיה מכריע יותר מבעבר. הכוח האווירי יכשיר את הקרקע לכוחות היבשה, בין היתר על ידי הפצצת מטרות אסטרטגיות בבגדד וקווי תקשורת בעיראק, ובכך, יקטין את מספר ההרוגים, כנדרש ממטרות הנשיא.[3]

צ'אק הורנר, שהיה בתקופת המלחמה מפקד המרכיב האווירי בכוחות המשולבים, עמד בראש הצוות שהיה עתיד לתכנן ולבצע את המלחמה האווירית כנגד עיראק. על פי הורנר, מטרות המערכה האווירית היו:

ראשית, לשלוט באוויר (שלב א׳). שנית, לחבל ביכולות ההתקפה העירקית, במיוחד בסקאדים ובנשק גרעיני, ביולוגי וכימי עד כמה שנוכל (שלב ב׳). ואז, לבודד את שדה הקרב (שלב ג׳) ולהכין אותו למלחמת הקרקע (שלב ד׳).

— צ'אק הורנר[4]

ג'ון וורדן נשא גם הוא באחריות לפתח את ”רעם מיידי“. על פי וורדן, פעל חיל האוויר האמריקני במלחמת וייטנאם היטב מבחינה טקטית בכלים שהיו לרשותו, אך נעשה בכלים אלו שימוש למטרות הלא-נכונות מבחינה אסטרטגית. לדעה זו, הצטרף גם צ'אק הורנר, שהיה טייס במלחמת וייטנאם. לצד דעות אלו, טייסים רבים שלחמו במלחמת וייטנאם טענו שהצד האסטרטגי כלל לא חשוב, ומה שחשוב הוא הדרך בה נלחמים, ושתפקידו היחיד של חיל האוויר הוא סיוע אווירי קרוב.

באותה תקופה, נתפס הכוח האווירי ככוח מסייע בלבד לכוחות הקרקע, לאחר שהושגה עליונות אווירית. במערכה האווירית במלחמת המפרץ, ביצע הכוח האווירי תפקיד פעיל בלחימה. בנוסף, הגישה הייתה שונה מההפצצה האסטרטגית שהייתה מקובלת במלחמת העולם השנייה; ההפצצה האסטרטגית במלחמת העולם השנייה כללה הפצצות של שטחים נרחבים, ובמהלך ההפצצות האלו נפגעה גם האוכלוסייה ששהתה שם. במלחמת המפרץ, מטרת ההפצצות הייתה להשיג דיכוי של ההנהגה, ולפגוע במרכזי פיקוד ובקרה, על מנת להקשות על הקשר עם הלוחמים, ובכך להקטין את יכולות הקרב שלהם.

סדרי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון המערכה האווירית התבצע על ידי נורמן שוורצקופף ועל ידי צ'אק הורנר. לרשות הקואלציה, עמדו מטוסי ארצות הברית ומטוסי 11 מדינות הקואליציה הנוספות. חיל האוויר העיראקי היה חיל האוויר השישי בגודלו בעולם, ולרשותו עמדו מספר רב יחסית של מסוקים, ויותר מ־900 מטוסי קרב, ביניהם מיג-21, 23, ‏25, ואף מיג 29 ומיראז' F1E שהיו מטוסים מתקדמים להשגת עליונות אווירית. בנוסף, היו לעיראק מספר רב של בסיסים צבאיים מפוזרים בכל רחבי המדינה.[5]

השגת עליונות אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתה הראשונה של המערכה האווירית הייתה השגת עליונות אווירית. מערך ההגנה האווירית שפעל בעיראק נקרא "KARI". מערך ההגנה כלל מספר מרכזים אזוריים מבצעיים, מרכזי הגנה אזוריים, ואף מספר רב של נקודות תצפית. מערך השליטה והבקרה של KARI תוכנן לאתר את מיקומם של איומים מוטסים, ולדווח על מיקומם לסוללות טילי הקרקע-אוויר. סוללות טילי הקרקע-אוויר כללו את סוללות ה־SA-2, ‏SA-3, ‏SA-6 ואף SA-8, לטווח קצר יותר, סוללות שהוצבו בעיקר באזורים אסטרטגיים ובערים הגדולות. על אף פריסת KARI על פני רוב עיראק, המערך הגן בעיקר מפני תקיפות מישראל ומאיראן. לעיראק היה מספר רב של טילי נ"מ וארטילריה.[6]

לצורך השגת עליונות אווירית, היה על כוחות הקואליציה לנטרל את מערך ההגנה האווירית של עיראק, ולצורך כך בוצעו שלושה שלבים מרכזיים.

השלב הראשון בהשבתת מערך ההגנה האווירי היה להשבית את מערכת השליטה והבקרה של עיראק, ובכך למנוע מהעיראקים לתאם בין מערכות ההגנה שלהם. ב־17 בינואר 1991, החלו מספר תקיפות על מערך המכ"מים של עיראק. תיאום הזמנים ביניהן, אפשר תקיפות בעיראק בסדר הבא: ראשית, נשלחו טילי BGM-109 טומהוק ממספר משחתות לעבר עיראק. טילי הטומהוק טסים בגובה נמוך, ולפיכך אינם ניתנים לזיהוי על ידי המכ"מים. הטילים השמידו מכ"מים שאיתרו מטרות מטווח נמוך. בעקבות השמדתם, התאפשר למסוקי AH-64 אפאצ'י MH-53 פייב לו לחדור לשמי עיראק, ואלו, השמידו מכ"מים שאיתרו מטרות מטווח רחוק.[7] בזכות תקיפות המסוקים, מטוסי F-15E סטרייק איגל פלשו לעיראק, והשמידו מערכת הגנה אווירית מקומית. התקיפות הללו יצרו שטח מת שבו לא יכלו לאתר המכ"מים את המטוסים, של כ־32 קילומטרים. התקיפות הקודמות אפשרו למטוסי F-117 נייטהוק לתקוף הן מכ"מים מספר מטרות עמוק בתוך עיראק.[8]

השלב השני בהשגת עליונות אווירית בעיראק, היה השבתת סוללות טילי הקרקע-אוויר של עיראק, וכך להשיג ביטחון עבור כלי הטיס שם. השבתת הסוללות התבצעה באמצעות כטב"מים ובאמצעות טילי AGM-88 הארם; כוחות הקואליציה הטיסו כטב"מים מדגם BQM-74 צ'אקר. אלו אלו נראו כמו מטוסים רגילים במכ"מים של העיראקיים, והעיראקיים הפעילו את מערכות הקרקע-אוויר שלהם. המערכות פלטו קרינה וחשפו את מיקומם, וכך מטוסי F-4G פנטום ו-F/A-18 הורנט שטסו בעקבות הכטב"מים, ירו טילים נגד-קרינה מדגם AGM-88 הארם, על מנת להרוס אותן. בשעות הראשונות של התקיפה, מאות סוללות הופעלו כנגד הכטב"מים, אך המספר קטן בעקבות התקיפות, והעיראקים הבינו שהדרך היחידה להתמודד עם המתקפות היא לא להפעיל אותן, כך שביום השלישי כמעט ולא היו סוללות שהופעלו כנגד הכטב"מים.[9]

לאחר השמדת מערכת השליטה והבקרה של עיראק, והשבתת סוללות טילי הקרקע-אוויר, ביצעה הקואליציה תקיפה נרחבת בעיראק. התקיפה המשיכה את החלשת כוח ההגנה האווירי העיראקי, והתבצעה במקביל באזורים רבים בעיראק, על ידי מטוסים רבים. כמעט כל הבסיסים האווירים הותקפו בו זמנית, כך שלעיראקיים היה קשה להתנגד למתקפה. התקיפה בוצעה באמצעות מטוסי A-10, ‏F-16, ‏F-111, ‏F-15 ‏F/A-18, ‏A-6, ו־B-52.

תגובות עיראקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון היה שלב משמעותי במערכה האווירית. במהלכו, תקפו כוחות הקואליציה מספר רב של שדות תעופה, ובכך, הפכו אותם ללא פעילים. באחרים, פגעו הכוחות בצורה משמעותית. בנוסף להשבתת מטוסיהם של העיראקים, הפיגו התקיפות את חשש הקואליציה כי עיראק תשתמש במטוסים במטרה להעביר נשק כימי או ביולוגי ממקום למקום.

במהלך התקיפות, החליט סדאם חוסיין להעביר את כל מטוסי המיג-29 לבסיסים שנתקפו, כי שיער שהקואליציה תתמקד בבסיסים שטרם נתקפו. בימיה הראשונים של המלחמה, ביצעו העיראקיים כמאה גיחות אוויריות ביום, מספר מועט ביחס לגודלו של חיל האוויר העיראקי.[10] בימים הבאים, ביצעו העיראקים מספר קטן יותר של גיחות (כ־5 ליום), וברובן, הופלו המטוסים העיראקיים. לאחר זמן מה, סירבו הטייסים העיראקיים לטוס, מחשש לחייהם, מה שיצר מצב בו כמעט ולא מבוצעות גיחות אוויריות, ובנוסף, הפעלת סוללות טילי קרקע אוויר העלתה את הסיכוי לתקיפתן.

על פי מקורות עיראקיים, הקואליציה השיגה עליונות אווירית כבר לאחר שבוע של הפצצות, והכוחות העיראקים הבינו כי אין ביכולתם לדכא את עליונותה של הקואליציה, לכן, הם החלו למקם את מטוסי הקרב שלהם בבונקרים. לאחר ימים מועטים, החלה הקואליציה להפציץ את הבונקרים הללו; מטוסי F-117 נייטהוק נשאו פצצות GBU-10, ‏GBU-24 ו-GBU-27 מונחות לייזר והפציצו אותם.[11] בעקבות ההתקפות, הורה סדאם חוסיין לפנות את המטוסים מתוך הבונקרים, ולהעבירם לבתי ספר ולמסגדים, כיוון ששיער שהקואליציה לא תפגע במקומות כאלו.[12]

עד ה־25 בינואר 1991, הספיקו אסטרטגים עיראקים ללמוד את הטקטיקות של הקואליציה, ואף הבינו כי אין ביכולתיהם להילחם נגד התקיפות שלה. בנוסף, הם הבינו כי אם הם ישאירו את המטוסים בבונקרים, המטוסים ייהרסו לבסוף. בשל כך, הורה סדאם חוסיין ב־26 בינואר 1991 להעביר את המטוסים המתקדמים ביותר שלהם לאיראן. התכנונים לקראת העברת המטוסים החלו גם לפני ההתקפות על הבונקרים; העיראקים תכננו לעשות דבר דומה למה שעשו במלחמת איראן-עיראק, כאשר פיזרו את המטוסים שלהם בין שכנותיהן במפרץ הפרסי. התקיפות האוויריות של הקואליציה חייבו את העיראקים לחזור על הפעולה הזו.

האיראנים הסכימו למהלך, ועד ל־21 בינואר, נשלחו כ־21 מטוסים לאיראן, ביניהם מטוסי תובלה מסוג איליושין Il-76 ומטוסי ביון מסוג בואינג 727. ב־26 בינואר, נשלחו לאיראן מטוסי מיראז' F1, סוחוי 17, ופאלקון 50. ביום הראשון עזבו יותר מ־25 מטוסי קרב את עיראק, ועד 10 בפברואר הועברו לפחות עוד 129 מטוסי קרב.[13]

פינוי המטוסים יצר בלבול בקרב הקואליציה. יש שסברו שהוא נבע מסכסוכים פנימיים בצבא העיראקי, ובניגוד להוראתו של סדאם חוסיין. אפשרות אחרת הייתה שהעיראקים העבירו את מטוסיהם לאיראן על מנת לבצע תקיפה משם. התקיפה הייתה פשוטה יותר מתוך איראן משתי סיבות מרכזיות: במערב איראן היו הרים רבים, שאפשרו למטוסים להגיע כמעט עד לגבול בלא שיאתרו אותם. בנוסף, היוותה איראן מעין מקום בטוח יותר לתקיפה, מכיוון שההשערה הייתה שארצות הברית לא תתקוף שם. האפשרות השלישית הייתה שחוסיין שלח את המטוסים לאיראן רק בכדי לשמר אותם עד לסוף המלחמה.[14]

האמריקאים הפסיקו את הטיסות העיראקיות לאיראן כשהציבו מעין "מחסום" של מטוסי סיור (F-15 איגל, ואף F-14 טומקט) בגבול בין המדינות. המחסום עצר לחלוטין את הטיסות למספר ימים. בעקבות מהלך זה, שלחו העיראקים כ־40 מטוסים בין ה־6 ל־7 בפברואר, ולכן החזירו האמריקאים את המטוסים המפטרלים, מה שגרם להפסקת הטיסות עד לסוף המלחמה. לאחר שליחת המטוסים, הגיעו כוחות הקואליציה לעליונות אווירית מוחלטת, בכך שכמעט ולא היו כלי לוחמה אווירית טובים שילחמו נגדם.[15]

ירי טילי סקאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקיפות בעיראק, החלו העיראקים להשתמש בטילי סקאד, כיוון שהיה זה הנשק היחיד בו הם היו יכולים להשתמש. הטילים שוגרו בעיקר לעבר ישראל, כי סדאם חוסיין חשב שבכך ישיג שלוש מטרות:[16] העלאת המורל העיראקי, העלאת הערכתו בקרב שאר המדינות הערביות במזרח התיכון. חוסיין אף חשב שיצליח להביא לכניסתה של ישראל למלחמה ובכך לגרום למדינות ערביות בקואליציה לעזוב אותה.

לאחר תקיפות הקואליציה, הורה סדאם חוסיין לתקוף מטרות בישראל:

[...] להשמיד מטרות בישות הציונית הפושעת באמצעות הנשק ההרסני ביותר האפשרי, אך להיות זהירים מהאפשרות שיאתרו אתכם. ולבצע את התקיפות עם ראשי קרב קונבנציונליים. להמשיך את השיגורים עד להודעה חדשה.

— סדאם חוסיין[17]

חוסיין הורה להשתמש בראשי קרב קונבנציונליים, ככל הנראה בגלל דבריו של מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'יימס בייקר שארצות הברית תהיה מוכנה להשתמש בנשק לא קונבנציונלי אם עיראק תשתמש בנשק כימי או ביולוגי.

במהלך שבוע הלחימה הראשון נורו לעבר ישראל ולעבר ערב הסעודית כשלושים טילי סקאד, ובסך הכל נורו 88 טילים. ההתמודדות עם הטילים היוותה אתגר לכוחות הוקאליציה; משגרי הטילים היו ניידים, ומספר דקות לאחר שיגור טיל, היה באפשרותם לירות טיל נוסף ממרחק של עד עשרה קילומטרים ממקום השיגור הקודם. במטרה להרחיק את ישראל מהמלחמה, הציבה ארצות הברית טילי פטריוט להגן מפני טילי הסקאד מעיראק. אף על פי שהטילים לא היו מוצלחים ולמעשה כמעט ולא יירטו טילי סקאד, הם העלו את המורל של תושבי ישראל, ועזרו להרחיק אותה ממהלך צבאי.[18]

תקיפת מטרות אסטרטגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל להשגת עליונות אווירית, ניסתה הקואליציה לשתק את ההנהגה העיראקית, להקטין את יכולתה הצבאית, ולנטרל את יכולתה הכללית להילחם.

האסטרטגיה הצבאית בחלק זה של המערכה האווירית הייתה לתקוף את לב ההנהגה, ובכך לגרום לחיכוכים במערכת הפוליטית של עיראק, כך שלא יוכלו לתפקד במערכה. התקיפות ישבשו צמתי תקשורת והספק חשמלי לאורך המדינה, ותקיפות אחרות ישבשו את יכולת האחסון והייצור של כלי מלחמה. על מנת לתקוף מטרות מדויקות, ולא לפגוע בשטחים נרחבים, נעשה בעיקר שימוש במטוסי F-117 נייטהוק עם טילי טומהוק.

הותקפו מבנים נשיאותיים, בונקרים של שליטה ובקרה, מנהיגים של מפלגת בעת', מרכזי משטרה סודיים ואף משרדי ממשלה. הותקפו מטרות תקשורת שונות, כגון תחנות ממסר רדיו ומרכזי טלפון. מטרות נוספות שהותקפו היו תחנות כוח, ואף בתי זיקוק ותחנות שאיבה.

במהלך השלב השני, בוצעו כ־260 תקיפות נגד ההנהגה, וכ־580 תקיפות נגד מטרות שליטה, בקרה ותקשורת.[19] על פי ראיונות עם קצינים עיראקיים לאחר המבצע, התקיפות מעולם לא ניתקו את התקשורת בין בגדד, בצרה והכוחות שבכווית באופן מוחלט; עיראק השתמשה בציוד ממוחשב מתקדם, וסדאם חוסיין ביצע פגישות פנים אל פנים עם אנשיו וביצע תקשורת באמצעות שליחים.

התקיפות האוויריות בעיראק גרמו אי־נוחות לשלטון בעיקר בכך שהיה עליו להשקיע משאבים רבים בתיקון הנזקים. הנזקים הקבים שגרמו התקיפות אילצו את המנהיגים לשהות במקומות מאולתרים ובמרכזי שליטה חסרי השפעה. בנוסף, נכפה על חברי הבעת' למקם את המפקדות שלהם בבתי ספר.

סדאם חוסיין הבין שישנם כלי מלחמה שהוא לא יכול להחביא, והורה לפרק את החלקים החיוניים ולהזיז אותם אל מקומות שהקואליציה לא יכולה לאתר באמצעות צילום. חוסיין רצה לפרק את כלי המלחמה שלהם על מנת לשמר אותם, ובסוף המלחמה להרכיבם מחדש.

הקואליציה האמינה כי ניתוק אספקת החשמל יקטין את יכולותיה הצבאיות של עיראק, וכמו כן יוריד את המורל של העם, ויגרום לו להפעיל לחץ על המנהיגים. הקואליציה הצליחה להקטין את ייצור החשמל בכ־88% עד ל־9 בפברואר, וכך, לבגדד ולערים מרכזיות נוספות לא היה אור ברוב זמן המלחמה. יכולת זיקוק הנפט של עיראק הופחתה בכ־93% לאחר כחודש, ונהרסו למעלה ב־20% ממאגרי הנפט של עיראק. בהפצצת נשק לא קונבנציונלי, הקואליציה הגיעה להצלחה חלקית; מתוך שמונת המטרות הגרעיניות שהיו ידועות לקאוליציה, נהרסו בהתקפות חמש, ושתיים ניזוקו בצורה משמעותית. עם זאת, התגלה מאוחר יותר כי לעיראק היו כ־21 מתקני גרעין. הקואליציה פגעה בכ־75% מהנשק הכימי והביולוגי של עיראק.

גם בשלב זה המשיכה הקואליציה לשמור על חיי אדם; בית מלון שהיה ידוע שהוחבאה בו תחמושת לא הופצץ, בתים שנחשדו כמרכזים מבצעיים לא הופצצו, ואף הופצצו מטרות שאינן בערים המרכזיות על מנת למנוע מהומה תקשורתית. עם זאת, היו תקריות שעוררו מהומה כזו. לדוגמה, בונקר בבסיס אל-פירדוס שימש במהלך מלחמת איראן-עיראק כמקלט לאזרחים מהתקפות אוויריות. עם זאת, במהלך מלחמת המפרץ, הבונקר היה מוסווה, והייתה סביבו אבטחה רבה, ועל פי אחד מהמרגלים של הקואליציה היה בשימוש של המשטרה החשאית של הבעת'.

על אף גיחות מרובות מעל לבסיס, ועל אף שהיה תחת כיסוי הלווין, לא זיהתה הקואליציה שהוא משמש כמקלט מהתקפות הקואליציה עבור נשים וילדים. בלילה שבין ה־12 ל־13 בפברואר, תקפו שני מטוסי F-117 נייטהוק את הבסיס. למחרת בבוקר, דיווחה רשת ה־CNN כי נמצאו במקלט 204 גופות, מתוכם ילדים רבים.[20] אף על פי שההתקפה יצרה לחץ שלילי חזק, ובשבועיים האחרונים של המלחמה נאסר על הכוחות האוויריים לבצע תקיפות במקומות עם אנשים, יש האומרים שההתקפה גרמה לתחושה שהמלחמה הופכת לאישית יותר, ובכך, הייתה לאחד מהאירועים שהביאו את סדאם חוסיין לסגת מכווית.[21]

על החלק האסטרטגי של המערכה האווירית הושם דגש נמוך בשני השלישים האחרונים של המלחמה; מאות גיחות בוטלו בגלל תנאי מזג אוויר קשים, ההתמודדות עם טילי הסקאד צרכה משאבים רבים מדי, והקואליציה העדיפה לתקוף את כוחות היבשה של העיראקים.

ניתוק מקורות האספקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לשלבים הקודמים, ניסו כוחות הקואליציה למנוע את אספקתם של אוכל ומים, חימוש, נפט, ופריטים חיוניים נוספים לחיילים שהיו בכווית. מטרת הקואליציה הייתה להפריד את החיילים מבסיסי האם שלהם, ובכך להחלישם, ולהרוס את יכולתם להילחם במערכה הקרקעית. הסבר לכך ניתן למצוא בדבריו של קולין פאוול לאחר הפלישה לכווית:

יש [לצבא] מחסנים של אוכל ותחמושת בזירה, ויש להם מערכת מפורטת לאספקה מתוך הערים אל הצבא. האסטרטגיה שלנו לרדוף אחר האויב הזה היא מאוד, מאוד פשוטה. קודם ננתק אותו, ואז נהרוג אותו.

— קולין פאוול[22]

התקיפות בחלק זה של המערכה האווירית התמקדו בעיקר בגשרים, בדרכים מהירות ואף במסילות רכבת, כאשר המטרה הייתה לעכב את אספקת הציוד לחיילים בכווית. גשרים היוו את המטרה הטובה ביותר על מנת לבודד את שדה הקרב, מכמה סיבות: עצירת זרימת הכוחות ואספקת ציוד אל הזירה של כווית. גשרים היוו מטרה אטקרטיבית כיוון שהם לא היו רבים, הם היו קלים לאיתור, פגיעים, קשים לתיקון, והיה קשה לנוע בלעדיהם. לעיראקים לא הייתה דרך התמודדות עם התקיפות האלו, ונסיונותיהם לתקן את הגשרים הגדולים כשלו.

37 מתוך 126 גשרים מרכזיים ו־9 גשרי הרכבות מדרום לבגדד הפכו ללא-שימושיים, ותשעה גשרים מרכזיים נוספים ניזוקו אך עדיין ניתן היה לעבור עליהם. באזור מסופוטמיה, ארבעים גשרים מתוך ה־54 שנמצאו סמוך לשני הנהרות הפכו ללא-שימושיים, עשרה ניזוקו, וארבעה הושארו ללא פגע בכוונה. העיראקים בנו 32 גשרים צפים על מנת לעקוף את הגשרים שנהרסו, אך אלו נהרסו על ידי הקואליציה.[23]

ניתוק האספקה פגע באופן משמעותי ביכולת הקרב של הלוחמים בכווית; מצרכים חיוניים לא הגיעו אל הלוחמים ברמה מספקת על מנת להצליח להילחם. מערך האספקה העיראקי היה גדול מספיק על מנת לחדש את האספקה על אף התקיפות הרבות, אך אלו הקשו את המשלוחים למרכזים לוגיסטיים ומחסנים בעיראק על ידי תקיפת שירות ואפילו משאיות בודדות. יחידות רבות בצבא העיראקיות גוועו ברעב עד כדי כך שזמן קצר לאחר תחילת המערכה הקרקעית הם נאלצו להיכנע. ניתוק האספקה פגע באופן משמעותי ביכולת להעביר פקודות בצבא העיראקי. סגן הרמטכ״ל בצבא העיראקי סיפר שכשהתכונן לנסיגה מכווית, התקשורת בין בגדד לבין כווית הייתה קשה בעקבות הפצצת הכבישים וכלי הרכב. קצינים נוספים סיפרו שפעמים רבות הם לא היו יכולים לתקשר עם המטה כשרצו כיוון שהמפקדים שלהם לא היו נוכחים.

הכנת שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב האחרון לפני המערכה הקרקעית היה להכין את שדה הקרב אליה. להבדיל מחלקים אחרים של המערכה האווירית, חלק זה התבצע באופן מתמשך והחליש באופן הדרגתי את הצבא העיראקי. מטרת הקואליציה הייתה להחליש את הכוח העיראקי בכ־50%, מטרה שהייתה חסרת תקדים ביחס לתפיסת הכוח האווירי עד לתקופה הזו. הקואליציה רצתה שהכוח הקרקעי יילחם באויב חלש ככל האפשר, על מנת להקטין את כמות הנפגעים מהקרב.

בשלב זה, חילקו את כווית ואת דרום עיראק לתאי לחימה, ולכל תא לחימה הוקצו מספר מטוסים על מנת להרוס כמה שיותר ציוד וכלי מלחמה. הצורך בתאי לחימה נבע מהעובדה שבמדבר מספר נקודות הייחוס הוא מועט. תאי הלחימה אפשרו התמצאות טובה יותר בתוך שטחי כווית.[24] הקואליציה התישה את החיילים בשדה הקרב בדרך הבאה: המטוסים ירו מספר טילים מונחים, שפגעו פגיעות ישירות. על מנת לא להשתמש במספר רב של טילים מונחים, ירו מטוסים אחרים פצצות ופצצות מצרר, כך שגם אם הם לא פגעו פגיעות ישירות, הם הקטינו את מורל החיילים.

במהלך שבועות המבצע, גדל מספר הגיחות ובוצעו סך הכל כ־19,000 גיחות למטרה זו. נעשה שימוש בחימוש מתקופות שונות; החל במטוסי F-117 נייטהוק ו־F-111 ארדברק שנשאו פצצות מונחות לייזר, וכלה במטוסי B-52 סטרטופורטרס שביצעו תקיפות מגובה רב ונועדו בעיקר להפחיד, שכן הפצצות שהושלכו מהם לא היו מדויקות. מטוסי F/A-18 הורנט, F-16 פייטינג פלקון וכן F-15 איגל פעלו נגד מטרות רחוקות יותר וחמושות טוב יותר כגון המשמר הלאומי. עבור מטרות קרובות יותר השתמשו במטוסי AV-8B הרייר II, ‏A-10 ת'נדרבולט II, ‏F-5 יגואר ואף A-4 סקייהוק.[25] השילוב של פצצות מדויקות ולא מדויקות שהושלכו בזירת המבצעים בכווית, תרמו באופן משמעותי להריסת המורל העיראקי ולהחלשתו.

לאחר סיום החלקים האחרים של המערכה האווירית, החלה המערכה הקרקעית. אחד מהתנאים להתחלת המערכה הקרקעית היה שהכוח האווירי יסייע לכוחות הקרקע במהלך המלחמה, בעיקר באמנעה אווירית ובתקיפות עמוקות על מנת למנוע מהעיראקים לרכז את כוחותיהם לתקיפת נגד, וגם בסיוע אווירי קרוב. התברר שלקואליציה לא היה צורך רב בסיוע אווירי קרוב קלאסי; המערכה האווירית שקדמה למערכה הקרקעית החלישה את הצבא העיראקי באופן שהסיוע לא היה חיוני להשלמת המשימה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Christopher Chant, Air War in the Gulf 1991, Osprey Publishing, 2001, ISBN 1841762954
  • Richard G Davis, On target : organizing and executing the strategic air campaign against Iraq, DIANE Publishing, 2002, ISBN 1428990240
  • John Andreas Olsen, Strategic air power in Desert Storm, Routledge, 2003, ISBN 0714651931
  • John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, Pages 177-200, ISBN 9781597974332

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ United States. Dept. of Defense.‎, Conduct of the Persian Gulf War : final report to Congress.‎, 1992, page 75, ISBN 0160380944.
  2. ^ John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, page 182, ISBN 9781597974332
  3. ^ John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, page 181, ISBN 9781597974332
  4. ^ כך ענה בריאיון עם טום קלנסי: טום קלנסי, כנף קרב, הד ארצי, עמוד 82
  5. ^ Alastair Finlan, The Gulf War of 1991, The Rosen Publishing Group, 2008, page 17, ISBN 1435874986
  6. ^ John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, page 183, ISBN 9781597974332
  7. ^ Chris Bishop, Apache AH-64 Boeing (McDonnell Douglas) 1976-2005, Osprey Publishing, 2011, page 17, ISBN 1849089752
  8. ^ Richard S. Lowry, The Gulf War Chronicles: A Military History of the First War with Iraq, iUniverse, 2008, page 2, ISBN 1605280062
  9. ^ Michael Knights, Cradle of conflict: Iraq and the birth of modern U.S. military power, Naval Institute Press, 2005, page 53, ISBN 1591144442
  10. ^ Warren E. Thompson, Bandits Over Baghdad: Personal Stories of Flying the F-117 Over Iraq, Specialty Press, 2000, page 95, ISBN 1580071880
  11. ^ טום קלנסי, כנף קרב, הד ארצי, 1998, עמוד 85
  12. ^ Human Rights Watch, Needless Deaths in the Gulf War: Civilian Casualties During the Air Campaign and Violations of the Laws of War, Human Rights Watch, 1996, page 76, ISBN 0300055994
  13. ^ Richard G. Davis, On target : organizing and executing the strategic air campaign against Iraq, DIANE Publishing, 2002, page 259, ISBN 1428990240
  14. ^ Richard G. Davis, On target : organizing and executing the strategic air campaign against Iraq, DIANE Publishing, 2002, page 260, ISBN 1428990240
  15. ^ Richard G. Davis, On target : organizing and executing the strategic air campaign against Iraq, DIANE Publishing, 2002, page 261, ISBN 1428990240
  16. ^ John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, page 186, ISBN 9781597974332
  17. ^ כפי שפורסם בעיתון מצרי מה־22 בינואר 1991 (SCUDWATCH.org)
  18. ^ John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, page 187, ISBN 9781597974332
  19. ^ John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, page 188, ISBN 9781597974332
  20. ^ Gary D. Solis, The law of armed conflict: international humanitarian law in war, Cambridge University Press, 2010, page 257, ISBN 0521870887
  21. ^ John Andreas Olsen, Strategic air power in Desert Storm, Routledge, 2003, page 273, ISBN 0714651931
  22. ^ Frans H. van Eemeren, Examining Argumentation in Context: Fifteen Studies on Strategic Maneuvering, John Benjamins Publishing Company, 2009, page 205, ISBN 9027211183
  23. ^ John Andreas Olsen, A History of Air Warfare, Potomac Books, Inc., 2009, page 189, ISBN 9781597974332
  24. ^ Eliot Cohen, Gulf War Air Power Survey, Volume II: Operations and Effects and Effectiveness, Dept. of the Air Force, 1993, Part I, page 266, ISBN 0160429102
  25. ^ Eliot Cohen, Gulf War Air Power Survey, Volume II: Operations and Effects and Effectiveness, Dept. of the Air Force, 1993, Part II, page 99, ISBN 0160429102
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Ofekalef/תוכנית/מערכה_אווירית&oldid=19783403"