משתמש:Lirdon/היסטוריה חיל האוויר של צבא שחרור העם
ההיסטוריה של חיל האוויר של צבא השחרור העממי מתאפיין במספר שלבים.
שנות ההקמה 1924-1953[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שחיל האוויר של צבא שחרור העממי הוקם בצורה רשמית בשנת 1949, שורשיו נעוצים במאמציה של המפלגה הקומוניסטית הסינית בהשגת כוח צבאי החל משנת 1924. מתוך אימוץ התורה המרקסיסטית אנשי המפלגה הקומונסיטית הכירה שמהפכה היא תהליך אלים ועל כן על המפלגה לבנות כוח צבאי בהקדם האפשרי. בשביל לממש זאת המפלגה שלחה 52 מצעיריה לקורס טיס. מאוחר יותר 18 מתוך אותם הצעירים נשלחו בשנים 1925-1926 להכשרה נוספת בברית המועצות. לאחר הפיצול עם הקוומינטנג בשנת 1927, המפלגה הקומוניסטית שלחה פעמיים נוספות 19 אנשים לברית המועצות להכשרה (בשנת 1927 ובשנת 1935). חניכים אלה נכנסו לבתי ספר של חיל האוויר הרוסי. ארבעה מתוכם, צ'אנג קיאנקון, וואנג בי, ליו פאנג ו-וואנג יונג (יליד קוריאה) היוו את הגרעין שהנהיג מאוחר יותר את החיל.
ב-1937 לאחר תחילת מלחמת סין יפן השנייה אנשי המפלגה הקומוניסטית ימרו ברית עם מצביא מקומי שנג שיקאי שקיבל סיוע סובייטי, יחד איתו הם הקימו בית ספר צבאי וכן בית ספר לטיסה ש-43 חניכים נכנסו לשורותיו והחלו את לימודיהם במרץ 1938 וסיימו אותם בקיץ 1941. אולם עקב מבצע של הקוומיטנג מרבית הטייסים הללו נעצרו, והמאמצים של הקומוניסטים להקים כוח אווירי עלו בתוהו. עם זאת, נסיון מוקדם זה יצר את הקשר של הקומוניסטים לשיטות ההכשרה והאימון הרוסיות שהיו איטיות אך ומקיפות והתאימו לצוערים הסינים שברובם היו בעלי השכלה בסיסית בלבד.
בתקופה זאת הכוחות הקומוניסטיים השתלטו על חלקי אדמה נרחבים בצפון והקימו בית ספר למקצועות תעופה ללא מטוסים ומדריכי טיס ופעילותו הושהתה בשנת 1943 בגלל רעב שדרש מכמאה מהתלמידים לעבוד בשדות. ב-1944 הוקם מטה אוויריה בקבוצת הארמיות ה-18 ו-צ'אנג קיאנקון ו-וואנג בי הופקדו על פיקודו. משימותיהם היו בניית שדה תעופה ב-יאנאן והקניית שירותים לשדה. השדה הזה היווה את הקשר היחיד של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית עם מנצ'וריה ועזרה להם לשמור על נוכחות בחבל הארץ ולמנוע התפשטות ההשפעה של יריביהם הלאומנים.
עם סוף מלחמת העולם השנייה ותחילת הלחימה המאומצת עם היריבים הלאומנים מנהיגי המפלגה הקומוניסטית שלחו את כל הסגל של מטה האוויריה נשלח למנצ'וריה בשביל לתפוס כמה שיותר כלי טיס. באותה תקופה טייסים שערקו מהכוחות הלאומנים החלו להגיע לשדה יאנאן. העריקות שלהם הקנו לקומוניסטים מטוסים וכן יתרון פסיכולוגי שהעלה את המורל של הקומוניסטים והוריד את המורל של הלאומנים. הרבה מהטייסים שערקו המשיכו להיות קצינים בולטים בחיל האוויר.
במרץ 1946 הוקם בית ספר לטיסה בטונגהואה מחוז ג'ילין שבמנצ'וריה אבל בגלל החוסר במדריכי טיסה קורסים מסודרים לא החלו עד 1947. למרות הקשיים עד יולי 1949 בית הספר הצליח להכשיר 126 טייסים ו-322 מכונאים, 24 נווטים ו-88 אנשי צוות קרקע נוספים. [1]
למרות שהקומוניסטים תפסו ציוד צבאי רב כשלל הם התקשו להטיס את המטוסים הללו ולהכשיר צוותים. בתקופה זאת היחסים בין ברית המועצות והרפובליקה הסינית החלו להתהדק ועם בריחת המפלגה הלאומנית לטאיוואן הצורך בכוח אווירי נהיה חמור, הן בגלל שהלאומנים יכלו להפציץ באדמות סין ללא מפריע ובגלל שעל פי התכניות לפלישה לטאיוואן יש צורך בכוח אווירי משמעותי.
ב-26 ביולי 1949 הועברו פקודות ליצירת כוח האווירי הקומוניסטי מתוך גרעין משרד האוויריה והמטה של קבוצת הארמיות ה-18 תחת פיקודו של ליו יאלו עם הוראות להגעה למוכנות מבצעית תוך שנה.
תחילת השותפות עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 באוגוסט 1949 נציגי חיל האוויר הסיני הטרי נפגשו עם צמרת הפיקוד של חיל האוויר הסובייטי בניסיון ולהשיג עזרה בהקמת החיל. שני הצדדים סיכמו כי הרוסים יפתחו שישה בתי ספר לטיסה ויכשירו תוך שנה 350-400 טייסים שיקבלו בין 150-180 שעות טיסה. כמו כן הרוסים יספקו להם מטוסים לשלוש דיוויזיית אוויר, כ-350-400 כלי טיס. הרוסים סיפקו 434 כלי טיס מתוכם 120 מטוסי הפצצה לבוצ'קין La-9, 40 מטוסי טופולב Tu-2, 4 מטוסי תובלה איליושין Il-12, ו-240 מטוסי אימון משלל דגמים. להכשרת הצוותים הסינים חיל האוויר הסובייטי התחייב לשלוח כ-878 מדריכים שייאיישו את בתי הספר לטיסה הסינים על כל הציוד והאספקה להדרכה. למרות הסתייגויות אלו ואחרות בעסקה זאת הנציגים הסינים הסכימו לקבלה, אם כי בהרגשה שהרוסים מנצלים לרעה את הדחיפות של הדרישה לכוח אווירי של צבא שחרור העם ומספקים ציוד וכלי טיס מיושנים במחיר של ציוד חדיש. העסקה נחתמה ב-18 באוגוסט 1949 ואושרה על ידי יוסף סטלין ב-5 באוקטובר, אך אנשי חיל האוויר הסובייטי לא התמהמהו והחלו בהכנות עוד קודם לכן והגיעו לסין כבר באמצע חודש אוקטובר.
ב-25 באוקטובר הוקם רשמית חיל האוויר של צבא שחרור העם עם ליו יאלו כמפקדה ו-שיאו הואה בתפקיד הקומיסר הפוליטי של החיל. ב-11 בנובמבר הוקמה רשמית המפקדה של החיל והחלה במאמצי ארגון לקראת הסמכת צוותי האוויר. צבא שחרור העם ביצע חלוקה של שטחי המדינה החדשה ל-שישה אזורים צבאיים. חיל האוויר התיישר על פי החלוקה הזאת ובאוגוסט 1950 נפתח הפיקוד האזורי הראשון של חיל האוויר בשניאנג. חוסר הידע והנסיון בלוחמה אווירית ותפקידו של כוח אווירי לוחם וכן השפעה של הקצינים הסובייטיים ששהו בסין הביאו להעתקה כמעט עיוורת של המבנה של חיל האוויר הסובייטי ששם דגש על עליונות אווירית, הגנה אווירית וסיוע אווירי טקטי. אם כן החיל החדש התהווה כזרוע מסייעת לכוחות הקרקעיים של צבא שחרור העם, ללא אסטרטגיה רחבה של הפעלת הכוח האווירי או יכולת פעולה עצמאית.[2]
חיל האוויר הטרי נהנה מתקצוב כמעט אוטומטי של דרישותיו ומעודף כוח אדם בשנותיו הראשונות בשל קשריו הפוליטיים של ליו יאלו ויחסיו הקרובים עם מאו דזה דונג. עם זאת תוכניות ההכשרה שבמקור הייתה צריכות לספק 150 שעות טיסה לכל טייס, קוצרו בשביל לתת מענה לדרישות כוח האדם הגדלות והשפיעו לרעה על איכות טייסיו. בחצי השני של שנת 1951 למשל, חיל האוויר חווה למעלה ממאה תאונות קטלניות.[3]
בחצי השנה הראשונה של הפעילות של החיל בפועל היועצים הסובייטיים שלטו על כלל הפעילות של החיל באחזקה, בקרה, הדרכה ואף הגנה אווירית נגד המטוסים של הכוחות הלאומנים.
בתקופה זאת חיל האוויר החל לקבל מידי הסובייטים מטוסי מיג-9 אשר סבלו מהרבה בעיות האופייניות למטוסי דור ראשון מוקדמים. מפקדי החיל וכן מאו עצמו החלו לפקפק בנכונותה של ברית המועצות לעזור לסין נוכח העובדה שהרוסים הביאו איתם כחלק מיחידותיהם המבצעיות מטוסי מיג-15 מתקדמים. הלחץ שהופעל על ברית המועצות הביא לבסוף לאספקת מטוסי מיג-15 לחיל האוויר הסיני. מטוסי מיג-9 הוצאו משירות במהלך מלחמת קוריאה.
שיטת אספקת מטוסי הקרב החדישים לסין הייתה דרך ניצול הסבבים של הדיוויזיות הסובייטיות, כאשר הן היו מגיעות על מטוסיהן לסין, אבל לקראת עזיבתן היו מעבירים את מטוסיהם לידי עמיתיהם הסינים.
מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – לוחמה אווירית במלחמת קוריאה
ההתעצמות 1954-1966[עריכת קוד מקור | עריכה]
משבר מיצר טאיוואן הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
משבר מיצר טאיוואן השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההאטה - המהפכה התרבותית 1966-1976[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודרניזציה 1976 והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסטוריית שירות של המטוסים ב-PLAAF[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- https://ssi.armywarcollege.edu/pdffiles/PUB52.pdf
- https://apps.dtic.mil/dtic/tr/fulltext/u2/a297080.pdf
- https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/conf_proceedings/CF145/CF145.chap6.pdf