משתמש:Kohen.amir/חוה שרה וייס

חוה שרה ויס

חוה שרה שמיגלסקי נישאה לעקיבא אריה ויס בשנת 1893 בלודז’. האישה הצעירה והמשכילה השתלבה במהירות בניהול עסקי המשפחה ותרמה להצלחתם. בזה אחר זה נולדו ילדיהם, ארבע בנות ושני בנים, וחוה שרה השכילה להתמסר גם לגידול ולחינוך הילדים וגם לשגשוג בית המסחר. המצב הכלכלי של המשפחה היה איתן, דירת המגורים ובית המסחר היו ברחוב המסחרי הראשי בלודז’, וההצלחה איפשרה לה לחיות חיים אמידים וחסרי דאגות. כשנתוודע עקיבא אריה לציונות המדינית של ד”ר הרצל, נשתנה גם מהלך חייה של חוה שרה. הבית נעשה לבית פתוח לציוני לודז’ ולאורחים חשובים שהגיעו מחוץ לעיר והתארחו בבית. חוה שרה אירחה אותם באהבה ובמסירות. מפחד השלטונות, ובתיאום עם ילדי המשפחה, חגגו את ההתכנסויות הציוניות הללו כמסיבות משפחתיות, והגדירו אותן כ”מסיבות יום הולדת” של אחד מבני המשפחה. עזרתה ותמיכתה איפשרו לעקיבא אריה להתמסר לעבודתו הציונית ולנסוע לכינוסים מחוץ ללודז’. השיא היה כשנסע לסיורו, בן שלושת החודשים, בארץ ישראל, בקיץ של 1904. בשל פעילותו הציונית התרבו החובות שחוה שרה נטלה על עצמה, הן בבית והן בעסקי המשפחה, אך באותה מידה, התרבו גם זכויותיה. ויס שיתף אותה בחלומותיו הציוניים, בהתלבטויותיו, עדכן אותה בעבודתו והקשיב לעצותיה. בלודז’, ההצלחה הכלכלית, המשפחה, החברים והחברות, הקלו עליה בנשיאת הנטל והיא הייתה שותפה מלאה. מפנה חשוב בחייה התחולל בתום סיורו של עקיבא אריה בארץ ישראל בקיץ של 1904. ויס שב לביתו שזוף ופניו קורנות מאושר. בידיו נשא שתי מזוודות וצרור מתנות לילדיו: מחרוזות של שבלולי ים וצדפים, ובקבוקי יין “כרמל” קטנים. בלבו נשא את נדרו, אך עוד בטרם עיכלה חוה שרה את סיפוריו המופלאים על המולדת, נחתה עליה הבשורה. עקיבא אריה סיפר לה על החלטתו: לחסל את עסקיו בלודז’ ולעלות לארץ ישראל. חוה שרה נדהמה, היא עמדה בפני אחת ההחלטות הגורליות בחייה. היה עליה לבחור בין חיים בטוחים ונוחים בלודז’, לבין חיים עתירי סיכונים ועתיד מעורפל בארץ ישראל. השמועות וסיפורי הבלהה ששמעה מחברותיה ומלקוחותיה על ארץ המדבר, על הרעב, על המחלות, במיוחד על מחלות העיניים שמעוורות ילדים, לא הקלו על החלטתה. הגירה למקום חדש איננה קלה בשום מקרה, אבל כשמדובר במשפחה עם שישה ילדים, ההחלטה קשה שבעתיים. מה יהיה גורלם אם לא תימצא להם פרנסה ראויה? והרי עקיבא אריה מתכנן לחסל את כל עסקיו עסקיו בלודז’, ולא תהיה דרך חזרה. מנגד, היא קלטה את עוצמת החזון הגדול שכבש אותו, והיא ידעה היטב שמרגע שהחליט, מעתה והלאה כל חייו יהיו נתונים להגשמת חלום העיר, ולא יהיה דבר שיעצור בעדו. חוה שרה בחרה. היא החליטה ללכת אחריו לארץ מדבר, ארץ לא זרועה. המסע לארץ ישראל היה קשה, עיכובים וטלטולים ברכבת ובדרך הים, כשבזרועותיה נשאה חוה שרה את הרצל, תינוקה בן שלושת החודשים. כשסוף סוף נחתו רגליה על הרציף בנמל יפו, והיא עשתה את דרכה משם למלון קמיניץ ביפו, המראות נצבעו בעיניה בצבעים ורודים יותר משדמיינה לעצמה, והיא קיוותה שלמרות הכול, החיים החדשים לא יהיו כל כך קשים. אולם כבר בערב הראשון שלה, בדירה ששכרו ביפו, נאלצה להתמודד עם מצב מפחיד ומאיים, כאשר עקיבא אריה השאירהּ לבד עם ילדיה, הלך לאסיפה ב”ישורון”, עם שכנם החדש, דוד סמילנסקי, וחזר בשעת לילה מאוחרת. בכל אותן שעות הייתה חרדה לגורלו, וסיפורי האימה על יפו, ששמעה בלודז’, השתלטו עליה. כשחזר מהאסיפה, שמח, וסיפר לה שהצליח לשכנע את יהודי יפו לבנות את העיר העברית שחלם עליה, היא שמחה בשמחתו, אך בו בזמן הבינה שמעכשיו הוא יקדיש את מרב זמנו לעיר, ועליה יהיה לדאוג פי כמה לחיי היום יום של משפחתה. ואכן, בארבע השנים הבאות, חוה שרה נדרשה להסתגל לחיים החדשים ביפו, לאקלים חם, לתנאי תברואה ירודים, להתמודדות עם מחלות, למאכלים חדשים, לבעיות פרנסה, וגם לסייע לילדיה להתאקלם ביפו ולתמוך בעקיבא אריה בעתות משבר. ומשברים לא חסרו בדרך למפעל המהפכני החשוב של בניין העיר העברית. חלקם, בשל קשיים ואיסורים שהערים השלטון התורכי על היהודים, וחלקם בשל חסרי אמונה ומתנגדים מבית, שניסו להכשיל את המפעל של בניין העיר ולפלג את חברי אגודת “אחוזת בית”. כש”אחוזת בית” הייתה לעובדה קיימת, וחוה שרה זכתה לעבור עם ילדיה מיפו לבית משפחתה ברחוב הרצל 2, נדחקו הספקות והמרירות לאי-שם, והשמחה והגאווה על הצלחתו הגדולה של אישהּ, כבשו את לבה. היא לא התאוננה על הבית שנכנסו לגור בו בטרם הושלמה בנייתו, כשהיה עדיין ללא רצפות וללא טיח ופה ושם היו דליפות מים. היא לא התאוננה על המחסור בכסף, שנבע מהזנחת העסק של ויס ביפו בשל התמסרותו הבלעדית לבניין העיר. תהלוכות השמחה והשירה של ילדי “אחוזת בית” בערבי שבת ברחוב הרצל, מגימנסיה הרצליה ועד לפסי הרכבת ובחזרה, ותחושת החופש והעצמאות ביישוב החדש רוממו את רוחה ודחקו הצדה את כל הצרות. שנים מאושרות עברו על חוה שרה, בהן זכתה ללדת את אחוזבֵּית – שביעית במניין ילדי המשפחה והבת הראשונה של תל-אביב, זכתה לשמוח ולהתגאות בילדיה הבוגרים, שלמדו כולם בגימנסיה העברית הרצליה, וביוזמות החדשות והמצליחות של עקיבא אריה, שלרגע לא הפסיק לחלום ולבצע. כמו בלודז’, עכשיו גם בתל-אביב, ביתה היה לבית פתוח לרווחה לשותפיו של עקיבא אריה בחברות הרבות שייסד, לאורחים מהארץ ומחו”ל, שבאו להתייעץ ולשמוע על אפשרויות הקליטה בארץ, לחברי הילדים, תלמידי הגימנסיה, ולבני משפחה – את כולם אירחה בשמחה, טרחה בהכנת הכיבוד, עודדה ותרמה עצות מניסיונה. זמן קצר אחרי עלותה לארץ, החליטה המשפחה להיות צמחונית, והכנת האוכל הצמחוני גזלה שעות רבות מזמנה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, הגיעו שנים של מצוקה, מחסור בכסף, התמודדות עם מחסור במזון ומגפות שפשטו ביישוב. אולם השבר הגדול ביותר התרחש בערב פסח של שנת 1917, כאשר התורכים גירשו את תושבי תל-אביב מעירם. חוה שרה נפרדה בדמעות מבית חדש, מעיר חדשה, מחלום שזה עתה החל להתגשם, ויצאה לגלוּת עם בני משפחתה לצפון הארץ. ושוב חיכו לה עתיד בלתי ידוע והסתגלות לחיים חדשים עתירי דאגות. למזלה, תושייתו של עקיבא אריה הקלה על המצב הקשה, כשהחליט להרחיק צפונה ולִגְלוֹת לטבריה, שם פתח מעין חנות כל-בו קטנה, והצליח לפרנס את משפחתו. בתום המלחמה חזרה משפחת ויס לתל-אביב, יחד עם כל הגולים.

מכה קשה נחתה על המשפחה בראשית שנות העשרים, כאשר הרצל, הבן הצעיר, חלה במחלה קשה, וכל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו. הרצל, התינוק שעלה בחוף יפו כשהוא רק בן שלושה חודשים, נפטר בהיותו בן 15.

חוה שרה חיה בביתה ברחוב הרצל 2 מיום שנבנה ועד ליום מותה, וזכתה, עד שחלתה, לחיות חיים מאושרים. בחגים ובשבתות אירחה את בני המשפחה, ילדיה, בני זוגם ונכדיה מכל קצוות הארץ. לעתים, בארוחת ליל הסדר נאספו בבית כארבעים אורחים. חג החנוכה, שבו חגגו גם את יום ההולדת של עקיבא אריה, נחוג בהדר. השולחן היה ערוך תמיד בכלים נאים ובכלי כסף, והתבשילים הצמחוניים, מעשה ידיה של חוה שרה ובנותיה, היו טעימים ויפים. בשנותיה האחרונות סבלה חוה שרה ממחלה שהגבילה את תנועותיה וריתקה אותה לביתה. כדי להקל עליה, עקיבא אריה, שהיה איש של תושייה והמצאות, בנה עבורה כיסא מיוחד עם גלגלים וזרועות נשיאה, שהקלו להעבירה ממקום למקום, במיוחד בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר היו צריכים להורידה למקלט בקומת הקרקע. חוה שרה נפטרה בערב ראש השנה תש”ה (1945). כיהודי מאמין, עקיבא אריה קיים את מצוות התפילה בחג, כמנהגו, בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, יחד עם בנו דניאל. בעת התפילה, כשהגיע החזן לפסוקי האהבה: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה...” דניאל סיפר שהוא חש בקולו של אביו זעזוע וצער עמוק כשאמר את הפסוקים האלה. פסוקים שמיצו את פרשת חייה של חוה שרה רעייתו, שבחרה ללכת אחריו, לעלות אל הארץ שהייתה “מדבר” ו”ארץ לא זרועה”, והוא הכיר לה טובה על כך. חוה שרה נקברה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.

מצבתה של חוה שרה ויס בבית הקברות ברחוב טרומפלדור