משתמש:Hayaofek/חצאית מיני
חצאית מיני היא חצאית עם קו שוליים מעל הברך. מיקרו-חצאית מיני (מאנגלית: microskirt) היא חצאית מיני עם קו שוליים בחלק העליון של הירך.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חצאיות קצרות היו קיימות במשך זמן רב, אף על פי שהן לא נקראו עד 1960 בדרך כלל "מיני". בתחילת המאה ה-20.הרקדנית גו'זפין בייקר לבשה חצאית קצרה מאוד באמצע שנות ה-1920 בהופעותיה בפולי ברז'ר.
חצאיות קצרות הפכו למרכיב מרכזי של המאה ה-20 במדע בדיוני, במיוחד ב-1940.למשל, יצירות אמנות כגון זו על ידי ארל ק ברגי שתיאר נשים עתידניות בשילוב של חצאית מיני מתכתי, חזייה ומגפיים. אפשר היה לראות חצאיות קצרות בספורט, בגדי ריקוד, כגון בחצאיות של שחקני טניס, מחליקים אומנותיים, מעודדות, ורקדנים.
חצאית המיני הפכה פופולרית ב "לונדון החוגגת" של 1960, המשיכה להיות דבר שבשגרה, במיוחד בקרב צעירים ונשים נערות.
מספר מעצבים זכו לקרדיט של ההמצאה של חצאית מיני, באופן משמעותי ביותר המעצבת הלונדונית מרי קוואנט את הפריזאי אנדרה קוראג'.( Courrèges).
בעוד שחצאיות מיני היו קיימות במשך זמן רב, הן היו בדרך כלל לא נקראו "מיני" עד 1960.
חצאית מיני העתיקה ביותר ששרדה היא חצאית צמר עם קישוטי ברונזה שנלבשה על ידי ילדה לקבורתה בתקופה הברונזה ( 1390-1370 לפנה"ס)
אחת התרבויות המוקדמות הידועות שבהן נשים לבשו חצאיות קצרות הייתה קבוצה של מיאו בסין.
מאמצע המאה ה-20 נשים במדע בדיוני הופיעו בחצאיות מיני. נשים נראו בחצאיות קצרות גם בבלט ובספורט.
באמצע שנות ה-20 ג'וזפין בקר בפולי ברג'ר בפריז רקדה בחצאית קצרצרה.
בשנות ה-60 [עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהל של חנות בלונדון ברחוב אוקספורד החל ניסוי ב-1960 במכירת חצאית עם מכפלות מעל הברך על גבי בובות בחלון הראווה וציין כמה חיובי הלקוחות שלו הגיבו.[1] המכפלות היו בדיוק מעל הברך ב-1961, בהדרגה טיפס כלפי מעלה במשך כמה שנים. ב-1966 חצאיות הגיעו לחלק העליון של הירך. גרביונים עם ביריות לא נחשבו מעשיים עם חצאיות מיני והוחלפו בגרבונים צבעוניים צמודים.[2] לקראת סוף שנות ה-1960 הופיעה אפילו גרסה קצרה יותר של חצאית המיני וקראו לה microskirt או מיקרו-מיני.[3][4]
חצאיות קצרות מאוד, חלקן כ-שמונה סנטימטרים מעל הברך נצפו בבריטניה בקיץ 1962 נשים צעירות שלבשו חצאיות קצרות אלו נקראו " בנות יה-יה ", מונח הנגזר מ-"כן, כן", אשר היה פופולרי באותו זמן. המעצבת מרי קוואנט צוטטה באומרה כי "חצאיות קצרות" מציינות נעורים והן נחשקות ואופנתיות.
ההתייחסות המוקדמת ביותר הידועה לחצאית מיני הוא מאמר הומוריסטי מ-1962 המתאר את "מיני-חצאית" או "יה-יה", כפריט לבוש המצוי במחלוקת. המאמר מאפיין את חצאית המיני כ- שמונה סנטימטרים מעל הברך. המאמר טען שחצאית מיני היא צעיר מחאה בינלאומית על איומים על השלום בעולם. המאמר תיאר את תגובותיהם של אנשים שהיו לטובת אופנה זו על נשים צעירות, אבל התנגדו לראות לבוש זה על נשותיהם. .[5]
בבריטניה, על ידי קיצור החצאיות הן סווגו כבגדי ילדים. עבור בגדי ילדים לא היה צורך לשלם מס [6] וכך מחיר החצאיות היה זול יותר.[7][8]
המעצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר מעצבים טוענים לקרדיט של ההמצאה של חצאית המיני בשנות ה-60. נהוג לייחס את ההמצאה למעצבת מרי קוואנט הלונדונית ולפריזאי אנדרה קוראג' Courrèges. קוואנט אמרה שהיא כינתה חצאית זו כחצאית מיני על שם המכונית האהובה עליה האהוב עליה : מכונית מיני,[1][2] אין הסכמה לגבי מי עיצב את זה קודם. ואלרי סטיל טענה כי העדות יותר משכנעת שקוואנט הינה יוצרת המיני. [3] עם זאת, עיתונאי האופנה Marit Allen טוען בתוקף שהמעצב הבריטי ג'ון בייטס היה הראשון להציע חצאיות מיני.[4] מעצבים אחרים, כולל Pierre Cardin ו איב סן לורן, גם הם החלו להרים את מכפלות החצאיות שיצרו באותו הזמן.[5]
- מרי קוואנט
חצאית מיני הוא בגד שקשור עם מרי קוואנט.[6] קוואנט עצמה היא אמביוולנטית לגבי הטענה שהיא המציאה את חצאית המיני, וקבעה שלקוחותיה ביקשו חצאיות קצרות עבור עצמם..[7] גם אם קוואנט לא המציאה את חצאית המיני, ללא ספק הייתה זו היא שהפכה אותה לפופולרית ביותר[8]. קוואנט אהבה את מכונית מיני קופר וכינתה את החצאית בשם מיני על שם המכונית. היא אמרה כי המכונית והחצאית היו שניהם "אופטימיים, נלהבים, צעירים, פלרטטנים" השלימו אחד את השני.
קוואנט היה התחילו לערוך ניסויים עם חצאיות קצרות בסוף 1950, כאשר היא התחילה לעשות בעצמה את העיצובים שלה בבוטיק בקינגס רואדס.. בין ההשראות שלה היו רקדנית שלובשת חצאית זעירה מעל טייטס שחורים, נשים אקטיביסטיות שלא רצו להידמות להורים שלהן.. 1962 בנוסף לחצאית מיני, קוואנט היא גם המציאה את הטייטס Tights הצבעוניים מתחת לחצאית המיני. אף על פי שטייטס צבעוניים ייוחסו גם למעצב הספרדי קריסטובל בלנסיאגה וכן לבייטס.[9]
בשנת 2009, מרי קוואנט הייתה בין עשרת המעצבים הבריטיים שכיכבו על בולים של הדואר המלכותי הבריטי, לצד מעצב מפת המטרו, הספיטפייר, ותא הטלפון האדום.
אנדרה קוראג' Courrèges
אנדרה קוראג' Courrèges טען במפורש שהוא המציא את המיני . הוא הציג חצאיות קצרות בארבעה ס"מ מעל הברך בינואר 1965 לתצוגת האביב/קיץ .. כמה מקורות טוענים כי Courrèges עיצב חצאיות מיני מוקדם ב-1961, השנה בה הקים את אופנת הבית שלו Courrèges הציג את חצאיות "מעל-הברך" שלו באוגוסט 1964 תצוגת הוט קוטור אשר הוכרזה כ-"ההצגה הטובה ביותר שראינו עד כה" על ידי הניו יורק טיימס. מראה Courrèges הכולל סריג עם חצאית גברדין מיני הועתק על ידי הרבה מעצבים.ולרי סטיל תיארה את עבודת Courrèges "מבריקה גרסת קוטור של אופנת נוער" שתחכומה גבר על עבודתה של קוואנט. אחרים, כגון Jess Cartner Morley מהגארדיאן במפורש נוותנים את האשראי של יצירת חצאית המיני לקוראג'ולא לקוואנט.
ג'ון בייטס ואחרים
הרעיון שג'ון בייטס, ולא מרי קוואנט או אנדרה קוראג' Courrèges, חידש את חצאית המיני אף הוא רווח. Marit Allen העורכת של דפי "השפעה צעירה" ב "ווג" בריטניה, המשיך לעקוב אחרי מעצבים צעירים. ב-1966 היא בחרה בבייטס כדי לעצב תלבושת לחתונה באורך מיני בלבן גברדין וכסף בינואר 1965 השמלה של בייטס הקצרה הוצגה ב "ווג", ומאוחר יותר נבחרה כשמלה של השנה. בייטס היה מפורסם גם עבור עיצוב מיני-מעילים, שמלות מיני ועוד בגדים עבור Emma Peel (בגילומה של דיאנה ריג) בסדרת הטלוויזיה "הנוקמים"מקור חלופי לחצאית המיני הגיע מ- Barbara Hulanicki מבוטיק ביבה בלונדון שנזכרה כי ב-1966 היא קיבלה משלוח של חצאיות מיני מג'רסי שנמכרו במהירות.[10]
ב-1967 Rudi Gernreich היה בין ראשוני המעצבים האמריקאים שהציעו חצאיות מיני, למרות גינוי חריף וביקורת מצד מעצבים אמריקאיים כמו James Galanos ו-Norman Norell. ביקורת של חצאית מיני הגיעה גם מפריז מהמעצבת קוקו שאנל, מי שהכריזה שזה סגנון מגעיל, אף על פי שבעצמה תמכה בחצאיות קצרות בשנת 1920.
הקבלה של חצאית המיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל המיקום של מרי קוואנט בלב של "לונדון החוגגת" "Swinging London", חצאית המיני הצליחה להתפשט מעבר לאופנת הרחוב לתוך מרכזי עיצוב בינלאומיים. הסגנון עלה לגדולה כאשר ג'יין שרימפטון לבשה שמלת מיני קצרה לבנה שעוצבה על ידי קולין רולף, ב-30 באוקטובר 1965 ביום הדרבי, היום הראשון בקרנבל גביע מלבורן באוסטרליה. על פי שרימפטון, קיצור של החצאית היה בעיקר בשל מחסור בחומר .[10][11]
כמה מדינות באירופה אסרו על לבישת חצאיות מיני בפומבי, בטענה שזו הזמנה לאנסים. בתגובה קוואנט השיבה כי לא מבינים שמתחת למיני לובשים את הטייטס.[12]
התגובה לחצאית מיני הייתה קשה במיוחד באפריקה, שם ממשלות רבות ראו את המיני כבגד לא אפריקאי ובעל השפעה משחיתה של המערב.
אחרי 1960[עריכת קוד מקור | עריכה]
1970[13][עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 1969 ואילך, תעשיית האופנה במידה רבה חזרה לחצאיות midi וגם מקסי. העיתונאי כריסטופר בוקר, נתן שתי סיבות התגובה הזו: ראשית, בחצאיות מיני אי אפשר לקצר יותר ושנית, לדעתו, נשים במיני הפכו לאובייקטים[14]. הארכת אורך החצאית הגיעה בד בבד עם הצמיחה של התנועה הפמיניסטית עם זאת, ב-1960 המיני היה נחשב סמל של שחרור גם על ידי הפמיניסטיות ולבשו אותו נשים כמו Germaine Greer ובעשור הבא, גלוריה סטיינם[15],
אכן, חצאיות מיני אף פעם לא דעכו לגמרי. למשל, Deborah Harry מקבוצת Blondie לבשה מיני במהלך "גל חדש" של שנות ה-70 המאוחרות. השיר "אני לא רוצה ללכת צ'לסי" (1978), על ידי האמן אלביס קוסטלו, מכיל את השורה: "There's no place here for the mini-skirt waddle".
1980 ו 1990[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1982, (ראה מגזין יוני של הטיים) חצאיות קצרות החלו להופיע, בעיקר בצורה של "rah-rahs". חצאיות הנלבשות על ידי מעודדות בספורט. ב-1985.המעצבת הבריטית ויויאן ווסטווד, עיצבה את ה- "מיני-crini," גרסה מקוצרת של קרינולינה. ויקטוריאנית[16] המיני שלה כלל צללית נפוחה של חצאית מיני. היא קיבלה השראה מחצאיות שהוצגו על ידי מעצבים כמו כריסטיאן לקרואה[17][18]. . ב-1989, ה מיני-crini של ווסטווד תואר כבעל שני אידאלים סותרים – קרינולינה, המייצגת את "המיתולוגיה של הגבלה" ובאותה מידה מיתולוגיה של שחרור המזוהה עם חצאית מיני[19].
משנת 1980, נשים רבות החלו לשלב חצאית מיני גם בלבוש עסקי. מגמה זו התחזקה במהלך המשך המאה. הדמות הראשית בתוכנית הטלוויזיה ב-1990 אלי מקביל, היא עורכת דין אותה משחקת קליסטה פלוקהארט, והיא מופיעה במיקרו חצאית.[20]
חצאית קצרה מאוד היא גם אלמנט של תלבושת יפנית לבית הספר, אשר מאז 1990 הן חלק מ- kogal (או gyaru) [21]. Gyaru בכוונה לובשות חצאיות קצרות מספיק כדי לחשוף תחתונים (למעשה זוג שני של מכנסונים מעל התחתונים). זהו סוג של אקסהיביציוניזם הידוע כ-panchira[22].
המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-21 מיקרו-מיני קם שוב לתחייה. ב-2003 טום פורד, אמר כי מיקרו-חצאיות יהיה שיא האופנה לאביב/קיץ 2003[23]. בראשית המאה ה-21 microskirts היו לעתים קרובות נלבשים עם חותלות או גרביונים על מנת להימנע מלחשוף יותר מדי. בזמן הזה, הופיעה גרסה של מיקרו-מיני שתוארה כ "חגורת חצאית."[24]
ה-BBC במאמר ב-2014 כתב שחצאיות מיני נשארו בגדי צעירים. ב-2010 כלבו "דבנהאמס" מצא כי הנשים המשיכו לקנות חצאיות עד גיל 40, אך ב-1983 מחקרים הראו כי האישה הממוצעת הפסיקה לקנות חצאיות מיני בגיל 33. הדו"ח של דבנהאם הגיע למסקנה כי ב-2020 חצאיות מיני יהיו חלק ממלתחת האישה הבריטית בגילאים 40 ו-50. כיום גם נשים מבוגרות מאוד לובשות מיני, לרוב עם גרבונים.
גם בתחילת המאה ה-21, חצאיות מיני עדיין כפופים לאיסורים ותקנות. ואלרי סטיל דיווחה ל-BBC ב-2014 שאף על פי שחצאיות מיני כבר לא נתפסות כמזעזעות ברוב תרבויות המערב, הרי עדיין מהססים ללבשם ברוב חלקי העולם. היא מתארת את חצאית המיני כסמל של עתיד ושל חופש. היא מציינת כי שמרנות ופונדמנטליזם דתי מובילים בקורתיות נגד לבוש המיני וראייתו כלבוש לא צנוע. בשנת 2010 ראש העיר של Castellammare di Stabia באיטליה הזמין את המשטרה לקנוס נשים בלבוש "קצר מאוד" ובחצאיות מיני.[25] בשנות ה-2000 היה איסור על חצאיות מיני למורות של מכללת Kemerovo ברוסיה. עורכי הדין טענו שזה נוגד את התנאים של שוויון וזכויות אדם, כפי שנקבע על ידי החוקה הרוסית. בצ'ילה, אשת השר, קרוליינה שמידט, תיארה איסור על עובדי ציבור ללבוש חצאיות מיני ו סטרפלס כמו "שטות מוחלטת", וטענה כנגד הזכות להסדיר בחוק לבוש של נשים. ביולי 2010, מועצת העיר של סאות'המפטון ניסתה לווסת את המלתחה של עובדות המועצה באמרה להם להימנע מחצאיות מיני, ולהתלבש כראוי.
חצאיות מיני באופן קבוע הופיעו באפריקה כשנויות במחלוקת, שנמשכה מאז 1960.[26] בתחילת המאה ה-21 הוצע איסור על חצאיות מיני ב אוגנדה בטענה כי הן מהוות הסחת דעת מסוכנת לנהגים וגם יגרמו תאונות דרכים.
בסוף פברואר 2010, קבוצה של כ-200 אוגנדה נשים הפגינו נגד מה שנקרא " חוק חצאית מיני " חקיקה אנטי-פורנוגרפיה אשר אסרה באופן ספציפי על נשים להתלבש "בצורה שנועדה מינית לרגש", או ללבוש בגדים אשר חושפים את הירכיים ו/או חלקי גוף אחרים. בשנת 2009 Joice Mujuru, סגן הנשיא של זימבבואה היה צריך להתמודד עם האיסור ללבישת חצאיות מיני ומכנסיים לנשים באפריקה.
אחת הבעיות העיקריות עם חצאית מיני מאז 1960הוא שלבוש זה נראה כמו מחאה נגד בעיקר נגד סמכות גברית.
כיום נשים לובשות מיני ברחבי העולם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Foreman, Katya (21 באוקטובר 2014). "Short but sweet: The miniskirt". BBC. נבדק ב-9 ביוני 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Miles, Barry (2009). The British invasion: the music, the times, the era. New York, NY: Sterling. p. 203. ISBN 9781402769764.
- ^ Steele, Valerie (2000). Fifty years of fashion : new look to now (English ed.). New Haven: Yale University Press. pp. 51–64. ISBN 9780300087383.
- ^ "Garments worn by Marit Allen". Victoria and Albert Museum. נבדק ב-12 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Polan, Brenda; Tredre, Roger (2009). "André Courrèges". The great fashion designers (English ed.). Oxford: Berg Publishers. pp. 123–125. ISBN 9780857851741.
- ^ Horton, Ros; Simmons, Sally (2006). Women who changed the world : fifty inspirational women who shaped history. London: Quercus. p. 170. ISBN 9781847240262.
- ^ Polan, Brenda; Tredre, Roger (2009). "Mary uant". The great fashion designers (English ed.). Oxford: Berg Publishers. pp. 103–105. ISBN 9780857851741.
- ^ Kennedy, Carol (2003). From Dynasties to Dotcoms : The Rise, Fall and Reinvention of British Business in the Past 100 Years. London: Kogan Page Ltd. p. 122. ISBN 9780749441272.
- ^ Lester, Richard (2008). John Bates : fashion designer. Woodbridge, Suffolk: ACC Editions. p. 43. ISBN 9781851495702.
- ^ Shrimpton, Jean (1990).
- ^ Kimball, Duncan (2002-09-12).
- ^ Adburgham, Alison (1967-10-10).
- ^ Ross, Robert (2008). "Engendered Acceptance and Rejection". Clothing: A Global History (באנגלית). Polity. pp. 162–163. ISBN 9780745631868.
- ^ Christopher Booker (1980) The Seventies
- ^ Holt, Patricia (22 בספטמבר 1995). "Making Ms.Story / The biography of Gloria Steinem, a woman of controversy and contradictions". The San Francisco Chronicle.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Staff writer. "Vivienne Westwood designs". Victoria and Albert Museum. נבדק ב-5 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cicolini, Alice; British Council (2000). Inside out: underwear and style in the UK. Black Dog.
- ^ Evans, Caroline (2004). "Cultural Capital 1976–2000". In Breward, Christopher; Ehrman, Edwina; Evans, Caroline (eds.). The London look : fashion from street to catwalk. New Haven: Yale University Press / Museum of London. p. 149. ISBN 9780300103991.
- ^ Evans, Caroline; Thornton, Minna (1989). Women and Fashion: A New Look. London: Quartet Books. pp. 148–150. ISBN 9780704326910.
- ^ Standring, Chris (2 במרץ 2015). "Top Trends: Spring's long skirts flatter every body". Edmonton Journal. Postmedia Network Inc. נבדק ב-20 באוקטובר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Parry, Richard Lloyd (22 באוקטובר 2011). "Japan's schoolgirls set the trend". The Independent. נבדק ב-26 באוקטובר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Miller, Laura (2012). "Youth fashion and beautification". In Mathews, Gordon; White, Bruce (eds.). Japan's Changing Generations: Are Young People Creating a New Society?. Routledge. pp. 87–88. ISBN 9781134353897.
- ^ Staff writer (29 בספטמבר 2002). "Gucci Spring/Summer 2003 Ready-To-Wear". Vogue. Condé Nast. נבדק ב-20 באוקטובר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Fulvio Aniello (14 בנובמבר 2010). "Donne con la gonna". The Fashion Times (באיטלקית). Drawers Media Srl. נבדק ב-20 באוקטובר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Jones, Sam; Kington, Tom (25 באוקטובר 2010). "Italian mayor seeks ban on miniskirts that reveal too much". The Guardian. נבדק ב-9 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Kiruga, Morris (5 בדצמבר 2014). "Understanding Africa's 'fashion gestapo': Miniskirts, maxi skirts make-up and long beards". Mail and Guardian Africa. נבדק ב-10 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה)