משתמש:Hanbed/המוזיאון הפלסטיני
המוזיאון הפלסטיני ערבית: المتحف الفلسطيني) הוא מוזיאון העוסק במורשת, תרבות ובהיסטוריה הפלסטינית. המוזיאון הממוקם בביר זית, צפונית לרמאללה, נפתח במאי 2016.
על המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון הפלסטיני הוא מוסד עצמאי המוקדש לתרבות פלסטינית פתוחה ודינמית ארצית ובינלאומית. המוזיאון מציג נקודות מבט חדשות על ההיסטוריה, החברה והתרבות הפלסטינית[1]. הוא מציע גם חללים למפעלים יצירתיים, תוכניות חינוכיות ומחקר חדשני. המוזיאון הוא אחד הפרויקטים התרבותיים החדשים והמלהיבים ביותר בפלסטין והוא פרויקט הדגל של עמותת "Taawon-Welfare Association", שהינה ארגון עצמאי פלסטיני ללא כוונת רווח, המחויב לספק סיוע לפיתוח ולסיוע הומניטארי לפלסטינים בגדה המערבית, ירושלים, רצועת עזה, אזורי 1948 והישובים הפלסטיניים בלבנון[1].
הרעיון למוזיאון עלה ב-1998, תחילה המטרה הייתה להקים מוזיאון העוסק בזיכרון האירועים המכונים בפני הפלסטינים הנכבה, לקראת ציון שנתם ה-50. בהמשך התפתח הרעיון למוזיאון העוסק בהיסטוריה ובתרבות הפלסטינית על כל פניה ב-200 השנים האחרונות.[2][3]
חזון המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון הפלסטיני נועד לתרום לסצינה תרבותית פלסטינית תוססת עם פרזנטציה לאומית ובינלאומית, הפונה לחזק את הקשרים בין הפלסטינים לבין המעוניינים בתרבותם ובהיסטוריה שלהם.
המוזיאון מתמקד בקידום התרבות הפלסטינית בעולם הערבי ובבכללי;יצירת סביבה אינטלקטואלית חופשית וחדשנית; עם הדגש על שימוש בכלים תרבותיים למטרות חינוכיות; חיזוק תחושת האחדות והשיכות הלאומית; עם טיפוח תרבות של דיאלוג.
הרעיון המרכזי של המוזיאון הוא להיות חוצה גבולות,[4] ולספק אפשרות של תקשורת עם פלסטינים בכל מקום שבו הם נמצאים, להיות מאורגנים במוזיאון בשטחי 48 והעזה והתפוצות כדי לשקף את הרעיון הזה, וזה יגיע ליכולתו להציג את ההיסטוריה של פלסטין המודרנית והעכשווית, באמצעות צוות ייעודי ".
אחת המטרות של המוזיאון או הרעיון מאחוריו זה גם לעשות מיפוי למוזיאונים, ומוסדי התרבות הפלסטינים אם זה. ולגשר בין כל המוסדים הפלסטינים התרבותיים קטנים וגדולים בכל אזורי פלסטין.
מלבד יצירת קשרים בחו"ל, החל המוזיאון לבנות רשת בין מוזיאונים בתוך פלסטין הגיאוגרפית עצמה, שבה מנותקות קהילות פלסטיניות זו מזו ומבודדות מן העולם החיצון על ידי משטר הסגר והמחסומים הישראליים.[4]
מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין המוזיאון ממוקם על מגרש בשטח של כ -40,000 מ"ר בסמוך לקמפוס אוניברסיטת בירזית, על גבעה מעל הים התיכון. האתר נמצא 7 ק"מ צפונית לרמאללה, וכ -9 ק"מ מירושלים.
מבנה המובזיאון[5][עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנה, שתיכנן משרד האדריכלים הנגהאן פנג (Heneghan Pegn) היושב בדבלין, בהשראת הטרסות, המדרגות החקלאיות, המאפיינות את הסביבה המורשת החקלאית ההיסטורית המקומית.
שנוצר על ידי קירות אבן שדה, סדרה של טרסות מדורגים מקיפים את הבניין, על המורשת החקלאית של האזור[6]
עוצב כך שיאזכר את הטופוגרפיה ההררית של האזור, בצורה של שלושה משולשים נמוכים עם חלונות זכוכית גדולים, הנתמכים על ידי קונסטרוקציית מתכת שחורה עם הצללות ומחופים באבן בגוון חום בהיר. זהו הבניין הראשון ברשות הפלסטינית שקבל תקן של בנייה ירוקה, מה שהופך אותו למודל לקיימות סביבתית בפלסטין.[2] המוזיאון נבנה בשני שלבים: שלב א ': 3500 מ"ר, עם אולמות תצוגה, אולם פתוח, קפטריה פנימית וחיצונית, כיתות, מחסנים ומשרדים לצוותי ציבור ומתקנים ציבוריים, שנפתח בשנת 2016. שלב ב' שטח של 6,500 מ"ר והוא צפוי להסתיים בשנת 2026. הוא יכיל אולמות תצוגה גדולים יותר, תיאטרון פנימי, כיתות נוספות וספרייה.[5]
גינות המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפלסטין יש צמחייה עשירה ומגוונת ומגוון רחב של צמחים שאינם ילידים. הנוף הפלסטיני המקומי מעוצב על-ידי הצומח והנוף התרבותי הנובע מהצמחים הגדלים בסביבה זו ומסורות קשורות, צמחים שהם מקומיים או שהתאזרחו לאורך זמן. השפעה זו ניכרת בגני המוזיאון הפלסטיני, אשר עיצובם משלב את הנושאים המנוגדים של "הנוף הטבעי" ו"הנוף התרבותי ". דינמיקה כזו מתבטאת בשינוי הצמחים, בין הצמחים הפראיים והמבויתים, בגישה לבניין.
הגנים, שעוצבו על ידי אדריכלית הנוף הירדנית לארה זוריקאת, מספרות את סיפור השלבים השונים של ההיסטוריה החקלאית והצמחית של פלסטין. מבקרים המבקרים בגנים יכולים ליהנות מצמחים ארומטיים ועשבי תיבול רפואיים, קטניות וגידולי שדה, מוקפים בעצי בר ופרי. בגלל שהם עונתיים מטבעם, הצמחים יחליפו את תפקידי הנוכחות, ומכאן שכמה מהם יגדלו ואחרים יתפוגגו עם שינוי העונות.
מייסדים ומנהלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל קטאן : מנהל את פרויקט הקמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל־קטאן מנהל את פרויקט הקמת המוזיאון הוא פלסטיני שנולד בביירות ב-1964. אביו נולד ביפו ואמו בטול כרם והם הפכו לפליטים אחרי מלחמת 1948. הם נפגשו בכוויית שם עבדו שניהם כמורים, עד שאביו, עבדל מוחסין אל־קטאן, הקים חברת בנייה ונהפך לבעל הון.[3]בהמשך עברו לביירות אך עזבו אותה ב–1975, לאחר שפרצה במדינה מלחמת האזרחים. עומאר ואחיו נשלחו לפנימייה באנגליה. את לימודיו האקדמיים החל בתחום הספרות האנגלית ובהמשך למד קולנוע בבית הספר אנסאס שבבריסל. הוא ביים בעצמו כמה סרטים, בהם הסרט "חלומות ושתיקה", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע התיעודי באמסטרדם. במשך עשר שנים עבד כבמאי וכמפיק, והפיק ארבעה מסרטיו של הבמאי הפלסטיני מישל ח'לייפי.[3]
ב–1998 היה שותף להקמת הסניף הפלסטיני של הקרן המשפחתית, קרן קטאן, העוסקת בפיתוח תרבותי וחינוכי ומעניקה מלגות ליוצרים צעירים. אל־קטאן ספר שהקרן אחראית לא מעט לפריחה התרבותית בשנים האחרונות ברמאללה ולסצינת האמנות הרוחשת שלה. בהדרגה עזב את עולם הקולנוע והצטרף לניהול חברת הבנייה המשפחתית וכיום הוא מתגורר בלונדון ובכוויית. בתוקף חברותו בארגון טאוון מונה לראש צוות המשימה להקמת המוזיאון וליו"ר המוזיאון.[3]
2012-2016 ג'ק פרסקיאן[7][עריכת קוד מקור | עריכה]
יליד 1962, בן למשפחה אמריקאית-ארמנית וכעת מתגורר בירושלים, מר פרסקיאן מעורב בתרבות במזרח התיכון כבר יותר מ -30 שנה. מגיע מעולם האמנות העכשווית, הוא היה המייסד של קרן אמנות שארג 'י בשנת 2009 וראש הביאנלה ב Sharjah, אחת התערוכות המעניינות ביותר של האזור. הוא מונה למנהל והאוצר הראשי של המוזיאון הפלסטיני בשנת 2012. הפסיק להיות המנהל בשל מה שהוגדר כחילוקי דעות ניהוליים.
2018 -2016 מחמוד הוארי[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בתרשיחא שבגליל, ד"ר חוארי קיבל תואר שני ותואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון. רק שבועיים לפני פתיחת המוזיאון לציבור. מחמוד חווארי, עמית מחקר במרכז לח'לילי, אוניברסיטת אוקספורד ואקדמאי אורח במוזיאון הבריטי בלונדון, ייקח את המושכות במוזיאון החדש, שנפתח במאי 2016. [8]
חווארי הוביל גם מספר פרויקטים ארכיאולוגיים, כולל חפירות בח'רבת אל-מפג'ר ביריחו בשנים 2009 עד 2014. מאז שנת 2004 הוא שימש כיועץ למועצה הבין-לאומית למונומנטים ואתרים[8]
והוא החליף את את ג'ק פרסקיאן שהיה אמור להיות מנהל המוזיאון עד לפני הפתיחה.
עד 2018 ד"ר עדילה לעאידי- הניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ד"ר עדילה לעאידי- הניה הייתה המנהלת המייסדת של מרכז התרבות חליל סכאכיני משנת 1996 עד 2005. היא בנתה את התוכניות שלה סביב שלוש מוקדים: זהות תרבותית פלסטינית, תמיכה באמנות ויזואלית, וקידום אמנות. שם היא אוצרת את תערוכת האנדרטה "100 שהיד - 100 חיים" (2001-2003).[9]
היא קיבלה את הדוקטורט שלה בלימודי תרבות מאוניברסיטת ג'ורג 'מייסון ותואר שני בלימודים ערביים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. היא קיבלה תואר דוקטורט מהמועצה הערבית למדעי החברה. עבודתה האקדמית כוללת תיאוריה קריטית, אסתטיקה, תיאוריה אידיאולוגית ומחקרים פוסט-קולוניאליים. היא לימדה את המחשבה הערבית המודרנית והמודרנית, ואת תולדות האמנות הפלסטינית באוניברסיטת ביר זית בשנים 2006-2008.
תחי ירושלים.(Tahya Al Quds)[עריכת קוד מקור | עריכה]
תערוכה קבוצתית| המוזיאון הפלסטיני | 2017\18 | רים פאדא [10](12)
בהשתתפות 57 אמנים ויותר מ -16,000 מבקרים, התערוכה והפרויקט שנוסד בין 2017 ל 2018, זה הוא פרויקט ותערוכה קבוצתית ראשונה במבנה המוזיאון, שמטרתו להתמקד בהיבט החי של העיר ירושלים, התערוכה מבקשת לתאר את החיים התרבותיים, הפוליטיים, הכלכליים, האידיאולוגיים וההיסטוריים של עיר הקודש ותושביה ולתמוך באנשיה[11]
התערוכה מנסה לבחון את העיר ירושלים כמקרה בוחן המייצג את הגלובליזציה ואת כישלונותיה, ולמצוא תשובות להשראת עתיד טוב יותר.[12]
השיקה את תערוכת הבכורה שלה "תחיי ירושלים" ב -27 באוגוסט 2017. מופע ארבעת הפרקים מאחד 57 עבודות של אמנים פלסטינים, ערבים ובינלאומיים, כולל ועדות חדשות. התערוכה מבקשת לערער ולהטיל את מדיניות ההדרה המבוצעת על ידי מיליטריזציה וסגירה ברחבי העיר ירושלים.[12]
התערוכה בחנה את הנושאים המרכזיים שלה באמצעות חומרים אור-קוליים שהוצגו בחלל התערוכה המרכזי, 16 יצירות אמנות שהוצגו בגני המוזיאון, ו -93 חפצים ויצירות שסופקו על ידי מלווים פלסטינים ומוזיאונים וגלריות בינלאומיים[11].
חולק הפרויקט לארבעה פרקים שונים לחקירת המושג:
1-תערוכה רב תחומית: המציגה חומרים אור-קוליים המדגימים את ההאצלה, ההשפעות והמגבלות של הגלובליזציה בעיר ירושלים.
2-יצירות חוץ, עבודות אמנות ל 16 אמנים בגני המוזיאון.
3-התוכנית הציבורית נועדה לתמוך במוסדות אזרחיים בעיר שאימצו מתודולוגיה מתמשכת של מאבק קולקטיבי
4-הפרק הרביעי, פרסום ירושלים, מתמקד בייצור ידע כגבול של התנגדות. בשותפות עם כתב העת "journal Jerusalem Quarterly", הופקה מהדורה מיוחדת שחגגה את חייהם של יוצאי ירושלים הנודעים.
רים פאדא[עריכת קוד מקור | עריכה]
היה אוצרת עמית לשעבר, אמנות המזרח התיכון לפרויקט גוגנהיים אבו דאבי, סולומון ר 'גוגנהיים, ניו יורק, 2010-16. היא עבדה כמנהלת אקדמית באקדמיה הבינלאומית לאמנות פלסטין. פדא הייתה ה אוצרת של הביתן הלאומי של איחוד האמירויות הערביות של הביאנלה ה 55 של ונציה, 2012, וגם האוצרת של הביאנלה השישית במרקש.[12]
אוסף המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד שיהיה אוסף, עוסק צוות המוזיאון בגיבוש אוסף וירטואלי וארכיון מקוון. זה התחיל בפרויקט קטן שנקרא "אלבום משפחתי" (2014) ובמסגרתו הוזמנו אנשים להעביר למוזיאון תמונות משפחתיות שנסרקו וקוטלגו והתגלו כמקור רב ערך, שהתמקד בחקר אוצרות הצילום שהפלסטינים שמרו בבתיהם ותיעודם לדורות הבאים.
זה התפתח לקונספט גדול יותר של בניית ארכיון דיגיטלי חופשי, שיאפשר לאנשים להעלות אליו תמונות, כולל קטעי וידיאו ביתיים, פוסטרים, כל דבר.[5]
הארכיון וכל החומרים מיועד ויהיו נגישים לאמנים, לצוות התערוכות ולמחקר חיצוני ולציבור הרחב בכללי , באמצעות הפלטפורמה הווירטואלית של המוזיאון, ובפלטפורמות וירטואליות של מוסדות שותפים אחרים באירופה, על מנת להגיע לקהל הרחב ביותר
והחלק הראשון של הפלטפורמה הדיגיטלית נקרא 'מסע פלסטיני'. זה ציר זמן של כ–150 שנה, כלומר ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית, וזה משלב ציר זמן היסטורי עם מבט מעמיק ורחב יותר. שמאפשר חשיפה מעמיקה לאירועים מרכזיים שהתקימו בשנים מסוימים ולצדו סיפורים אישיים ואירועים תרבותיים מאותו זמן. ואת זה אפשר להרחיב עד אין סוף"[3]
הארכיון כולל קבוצות שונות המתמקדים בנושאים שונים, כגון ההיסטוריה של התנועה הפמיניסטית בשלבים שונים פלסטין[13], הוא מוצא את הדפדפן התמונות מתפרסמות לעתים נדירות עבור הפלסטיניות במחנות האימונים של המהפכה הפלסטינית בלבנון, או להעביר לארכיון אמא של השהיד "עומר אל-קאסם" כולל חילופי מכתבים בינם לבין בנה במהלך שהותו בשבי, בנוסף פוסטרים וסיפורים מן הארכיונים של המוסד "תאמר", המתעדים את ההפקות "לשכן ילד ערבי", הנחשב לאחד מבתי ההוצאה הראשונים והחשובים ביותר היא שספקה את המוצר של ילדים בכיתה קוגניטיבי ולאומיים, ותצלומים המתעדים את ההיסטוריה של תנועת האיגודים המקצועיים ב פלסטין, וארכיון הסהר האדום הפלסטיני, מציג כרך מסמכים חשובים על המלחמה בלבנון מאז שנות השבעים.
בשלושת השנים הראשונים (2014-2017) לפרויקט, יש בארכיון עד עכשיו 18,000. עד סוף הפרויקט ייאספו 145,000 מסמכים ואוחסנו בארכיון, מ 1800 עד היום.
רשימת תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2014: מבוא למוזיאונים פלסטינים (לא בשטח המוזיאון )
- מרץ 2017: מוזיאון בשל פלסטין
- מאי 2017: מוזיאונים מודרניים: כוונות, ציפיות ואתגרים
- אוגוסט 2017 - ינואר 2018: תחי ירושלים
- מרץ - דצמבר 2018: "חוטים של הוורידים: עין חדשה על הרקמה הפלסטינית"
- אפריל - דצמבר 2019: טריטוריות אינטימיות: ייצוגים של נוף נעלם
תערוכה חיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשימת אירועים וסדנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלבום משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרויקט בוחן את אוצרות הצילום שהפלסטינים שומרים בבתיהם ומתעד לדורות הבאים. ראיונות נערכים עם הבעלים של תמונות אלה, דיגיטציה ונשמר בארכיון מיוחד והוא זמין אלקטרונית לחוקרים ובעלי עניין
ציר הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
היא מערכת אינטראקטיבית שעוצבה על ידי המוזיאון בשיתוף עם המכון ללימודים פלסטינים , המציג את האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של פלסטין המודרנית מאז אמצע המאה ה -19 ועד ימינו, ונתמכת על ידי מסמכים, מפות, תצלומים וקטעי וידאו, בין היתר. המערכת תהיה זמינה בבניין המוזיאון ובאתר האינטרנט שלה.
ארכיון UNRWA[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון הפלסטיני הוא שותף בבניית הארכיון הדיגיטלי של אונר"א, המתעד את חייהם של פליטים פלסטינים, ומספק שפע של מידע על פלסטין והפלסטינים מאז 1950. באמצעות הרשת הדיגיטלית, המוזיאון יציג חלק מארכיון זה לחוקרים ולאנשי עניין.
תוכנית השותפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון מתכנן ליישם את תוכניותיו באמצעות רשת של שותפויות מקומיות ובינלאומיות בערים הגדולות, כולל ירושלים, חיפה, נצרת, עזה, עמאן, ביירות, דובאי, לונדון, סן דייגו, סנטיאגו, קייפטאון.
קלנדיה אינטרנשיונל[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון הפלסטיני הוא שותף מרכזי וחבר בוועדה המארגנת של הביאנלה הבינלאומית של קלנדיה, המאורגנת אחת לשנתיים באמצעות פלסטין ההיסטורית בשיתוף עם המוסדות הפלסטיניים החשובים ביותר העוסקים באמנות חזותית.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 James Glanz and Rami Nazzal, Palestinian Museum Prepares to Open, Minus Exhibitions, The New York Times, 16 May 2016
- ^ 1 2
גליה יהב, מוזיאון פלסטין לא מחכה לבורג | דעה, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2015
- ^ 1 2 3 4 5 שני ליטמן, אמנם עוד אין שום פריט באוסף, אבל בכל זאת היסטוריה: הפלסטינים הקימו מוזיאון, באתר הארץ, 22 במאי 2016
- ^ 1 2 Daryl Meador, Museum without borders” to open in Palestine, The Electronic Intifada, 30 September 2014
- ^ 1 2 3 The Palestinian Museum / Heneghan Peng architects, Archdaily, 25.05.2017
- ^ Philip Stevens, heneghan peng-designed palestinian museum prepares for full opening, designboom, may 02, 2017
- ^ F.R, Jack Persekian steps down, The Economist, Dec 9th 2015
- ^ 1 2 Gareth Harris, Mahmoud Hawari appointed new director of long-awaited Palestinian Museum, The Art Newspaper, 05.05.2016
- ^ Gareth Harris, Palestinian Museum appoints Adila Laïdi-Hanieh as director after surprise departure of previous head, The Art Newspaper, 3rd September 2018
- ^ Nick Leech, Reem Fadda's Jerusalem Lives at the Palestinian Museum, The National, August 24, 2017
- ^ 1 2 Rebecca Close, “Jerusalem Lives”: the inaugural exhibition at the Palestinian Museum, Art Radar, 10/01/2018
- ^ 1 2 3 Reema Salha Fadda, Reem Fadda in Conversation, Ocula, 05.12.2017
- ^ Ahmad Melhem, Palestinian Museum's digital archive project to preserve heritage, Al-Monitor, March 11, 2018
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- -אתר האינטרנט הרשמי של מוזיאון פלסטין
- -אתר האינטרנט הרשמי של ד"ר עדילה לעאידי- הניה
- -Oliver Wainwright, Palestine Museum review – a beacon of optimism on a West Bank hilltop, The Guardian, 17 May 2016.
- -Ahmad Melhem, New museum to honor Palestinian history, culture, al-monitor, May 25, 2015
- -Joe, Dyke (2017-08-26). "Jerusalem the focus of first Palestinian Museum show". Retrieved 2017-08-28.