משתמש:HRZHolocaust/יוכי פאר גולובוק

יוכי פאר גולובוק

לידה	שנת 1941 איוויה, בלארוס
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	דצמבר 1948
פעילות בולטת	מורה בבתי ספר עמי אסף ואורט שפירא
השכלה	אוסישקין כפר סבא, כצנלסון כפר סבא, האוניברסיטה העברית
מקצוע	מורה לשעבר
תואר	תואר ראשון בהיסטוריה ומדעי החברה, האוניברסיטה העברית
צאצאים	מיכל פאר קופמן, הילית פוקס
מספר צאצאים	2

יוכי פאר גולובוק (נולדה ב-1.1.1941, איוויה, בלארוס) היא ניצולת שואה יהודיה, והייתה מורה במוסדות החינוך עמי אסף, ואורט שפירא (כפר סבא). כיום היא גרה בכפר סבא. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ומדעי החברה מהאוניברסיטה העברית. בזמן מלחמת העולם השנייה, הוחבאה על ידי אישה נוצריה. היא ביצעה עלייה לארץ בדצמבר 1948.

לפני המלחמה

יוכי נולדה באיוויה - עיירה יהודית משכילה. היום היא נמצאת בבלארוס על הגבול עם ליטא, למעשה ליטא של אז. על פי דבריה של יוכי, הליטאים היו אנשים מאוד אנטישמים, הם "שיתפו פעולה עם הגרמנים בשמחה גדולה". בתקופה שהיא נולדה, התחילה המלחמה, אך לא הגיעו הנאצים לאיוויה. אמה ילידת שנת 1914 ואביה יליד 1912. הוריה הגיעו ממשפחות עמידות ציוניות, והיו חברים בתנועת הנוער השומר. יחסית לתקופה, הוריה היו מרדנים וברחו לפרטיזנים.

בזמן המלחמה

תחילת המלחמה

ביוני 1941, הנאצים פלשו לעיר מולדתה (איוויה), הדבר הראשון שעשו היה לאסוף את ראשי העיירה - המשכילים והמנהיגים, ולהוציא אותם להורג, "יום אחד לקחו אותם והם נעלמו". ברגע שמנהיגי הקהילה אינם, לא היה מי שיארגן מרד בעיירה. כעבור שנה, מאי 1942, כשיוכי הייתה רק בת שנתיים והורייה היו זוג צעיר, הנאצים הודיעו שכל יהודי העיירה צריכים להתאסף בכיכר השוק ולנסוע למחנה עבודה. קראו לתהליך הזה "אקציה" - מיון, ימין לחיים, שמאל למוות. מי שהיו מסוגלים לעבוד והיה להם ערך, מוינו לימין, ואת השאר לשמאל. לא ידוע למה, את הוריה מיינו לימין, ואת שאר משפחתה מיינו לשמאל. לממויינים לשמאל נתנו להם אתים לחפור בור אליו הם נכנסו, וירו בהם. למחרת אנשים היו ב-"שוק טוטאלי", כי כל המשפחה הקרובה לא הייתה. היחידים שנותרו פרט ליוכי ולהוריה היו אח של אביה ואשתו וילדתה.

חצי שנה לאחר מכן, לקחו את כל העיירות בסביבה והעבירו אותן לגטו לידא. בגטו נפגשה אמא שלה עם דודה רחוקה שלהם. הייתה מצוקת דיור גדולה, ובת הדודה הציעה להם לגור איתה, כיוון שהיה לה מקום ללון. אמא של יוכי נהגה לספר לה "הגעתי לשם וראיתי כאילו האנשים יוצאים לעבוד וחיים חיים נורמליים, הדליקו נרות בחנוכה". זכור לה שהיא חשבה "מה הם לא נורמלים"? משהו רע התרחש והיה נדמה לה שלא שמים לב. באזור זה היו המון לוחמי מחתרות רוסיים (פרטיזנים), בנוסף לצבא הרוסי שהסתובבו ביערות הגדולים שהיה ניתן ללכת לאיבוד בקלות בהם. הם היו שמים מוקשים על פסי הרכבת שנסעו מגרמניה למזרח, שהביאו חיילים גרמניים לאזור הקרבות. ברגע שהמוקשים התפוצצו, החיילים הגרמניים נהרגו והפרטיזנים היו לוקחים נשק וציוד. בנוסף, היו פעולות שנועדו להרוג חיילים גרמניים באזור.

הבריחה מהגטו

לצעירים שהיו בגטו נודע על הפרטיזנים ורבים מהם החליטו לברוח מהגטו לפרטיזנים עקב שמועות שדברים רעים קורים באזור, המשפחה שלה החליטה להכין מקום מסתור, ובהמשך להתחבא בו, ולבסוף לברוח כאשר לא תשאר ברירה. יוכי לא יכלה להתחבא (היא הייתה עלולה לבכות ולחשוף אותם) או לברוח לפרטיזנים כי היא הייתה בת שנתיים. לכן, אמה מסרה מכתב לנהג משאית שעבר הרבה ידיים ולבסוף הגיע לאחת מחברותיה הנוצריות. במכתב היה כתוב האם היא מוכנה שיוכי תישאר אצלה והיא פחדה כי אסור להחביא יהודים כלומר אם מישהו החביא יהודי, היו הורגים אותו ואת כל משפחתו. משום כך, היא כתבה לה שהיא לא מוכנה לשמור על יוכי איתה אך היא תמצא לה מישהי, לאחר תקופה החברה הנוצריה הודיעה לאמה של יוכי שהיא מצאה מישהי לקחת את יוכי והיא קבעה יום ושעה בדצמבר שאמא של יוכי תמסור אותה. אמא של יוכי עטפה את יוכי וזרקה אותה מעל הגדר (אל השלג הרך) יצאה דרך הפרצה, הנוצריה חיכתה לה רחוק מהגטו כדי שלא ידעו שהן הולכות יחד. היא הלכה אחריה במרחק כמה קילומטרים ואז הנוצריה סימנה לה לאיזה בית להיכנס.

תקופת שהותה של יוכי אצל קאז'ה

האישה שהסכימה לשמור עליה הייתה נזירה, שגרה בעיירה קטנה. בבית שבו שמרו עליה הייתה גינה, חיות חצר, רועה צאן , והייתה מנקה \ עוזרת בית. למנקה היה שיער שחור כמו שהיה ליוכי. סיפור הכיסוי היה שהיא קרובה-רחוקה של המשרתת, ושהיא יתומה כי הוריה נהרגו באחת מההפצצות. בתמורה לסיכון שלקחה על עצמה האישה, אמא של יוכי נתנה לה שעון זהב וטבעת נישואין כתשלום, אף שזה לא היה שווה את ההסתכנות שלה. כעבור תקופה כאשר אמה הגיעה לבדוק מה קורה עם בתה, היא אמרה לאישה שאם היא תישאר בחיים אחרי המלחמה היא תבוא לקחת אותה. אם לא, יש לה בת דודה בפלשתינה (נסעה לארץ בשנות השלושים). האישה סירבה, ואמרה שאם היא לא תגיעה היא תמיר את יוכי לנוצרית ותתן אותה למנזר. לפני שהגיע לשם ידע יוכי לדבר רק יידיש אבל כשהייתה שם האישה לימדה אותה פולנית. הוחלף לה השם לאירנה, לימדו אותה את כל התפילות, היא הלכה עם צלב ולמעשה הפכה לנוצריה. היא נשארה שם שנתיים, עד שהמלחמה באזור הזה נגמרה באמצע שנת 1944. פעם אחת הגיע חייל גרמני ותחקר אותה, היא אמרה את התפילות, דברה פולנית ובסופו של דבר הוא האמין לסיפור והלך.

בינתיים בגטו כל שבועיים שלושה הודיעו שאנשים מסוימים היו צריכים להגיע לרכבת כי נוסעים למחנות עבודה (האנשים האלו לא חזרו, וכנראה הוצאו להורג). החלו להסתנן שמועות שנעשים דברים נוראיים שם. אמה לא האמינה שהולכים למחנה עבודה, ולכן היא החליטה שביום שיקראו להם למחנה עבודה, הם יברחו לפרטיזנים ויתחבאו.

הוריה, יחד עם אח של אבא שלה, אשתו וחבר ילדות שלהם הכינו לעצמם מחבוא באח בגטו. חבר אחר שלהם אמר שהוא לא יבוא, כי הוא חשב שיתפסו אותם, ובמקום יקפוץ מהרכבת. הם נשארו שם שלושה ימים ושלושה לילות כאשר הם שמעו את הגרמנים צועדים בגטו ומחפשים ויורים באנשים שנשארו להתחבא בגטו. לאחר שלושה ימים, לא שמעו יותר יריות, והם הלכו בלילות לכיוון יערות הפרטיזנים, וביום התחבאו. באזור הזה היה גדוד של פרטיזנים יהודים (הגדוד של ביילסקי). הוריה וקבוצתם הגיעו לגדוד של פרטיזנים רוסים והם סירבו לקבל אותם בהתחלה "מה היהודים יודעים לעשות?" הם השתכנעו כי הם אמרו שהם יעשו כל מה שיאמרו להם. מפקד הגדוד היה בחור נבון, ולכן הוא לא נתן לחברי הגדוד להתעסק עם הנשים, וגייס מיד את הגברים לעבודות של תכנונים ושרטוטים וכו'. אביה היה ספורטאי, והוא היה הולך למשימות שבהן היו שמים את המוקשים במסילת הרכבת ועזר לחשב את המיקום הטוב ביותר לטמון את המוקשים. בתקופה זו, אמא שלה רצתה להגיע לכפר שהיא נמצאה בו אבל לא הרשו לה. פעם אחת, המפקד השתכנע ונתן לה סוס ועגלה. הם נסעו, והם הגיעו לפאתי העיירה והיא שלחה מישהו שיראה מה שלום יוכי. היה חשוב לה להראות לבתה שהיא בחיים, בלי לעורר חששות. יוכי ידעה שהאישה ששמרה עלייה לא הייתה אמה אבל הייתה צעירה מדי בשביל לזכור את אמה האמיתית.

לאחר המלחמה

המלחמה באזור שהותה נגמרה באמצע שנת 1944 ואמה הגיעה לקחת אותה חזרה. אבא שלה היה מאוד חולה בטיפוס באותו הזמן ולכן הוא לא בא איתה. יום אחד אמה הגיעה ואמרה לה "אמא שלך הגיע והיא צריכה ללכת איתך הביתה". אמא שלה רצתה לקחת אותה חזרה, אך לא בכוח, כיוון שיוכי לא זיהתה אותה בהתחלה. היא החליטה שהיא תיקח אותה כל יום לכמה שעות, על מנת ליצור איתה קשר אימהי. בבקרים היא הייתה מביאה לה מאפים טריים, בתקופה זו זה היה מאוד מיוחד כיוון שהיה עוני ורעב בכל אירופה. היא הייתה יושבת איתה ומדברת איתה עד שנוצר איתה קשר והיא התרגלה אליה. היא הודיעה לקאז'ה שהיא לוקחת אותה. קאז'ה אמרה שמאוד חבל כי היא תכננה להביא אותה למנזר (זו מצווה אצל הנוצרים לנזר אחרים). כנראה גם שהנוצריה הייתה אישה טובה, היא הסתכנה מאוד כשהיא לקחה ילדה יהודיה תחת כנפה, בזמן שלטון נאצי.

לאחר שנגמרה המלחמה, לא היה להם בית, ולא היה להם לאן ללכת. מהעיירה שלהם נשארו שלושה או חמישה ילדים יהודים, כיוון שהנאצים הרגו יהודים באופן שיטתי - "להרוג את הדור הבא". הבית שהיא גרה בו לפני המלחמה אוכלס על ידי ליטאים, כיוון שכל הבתים היהודים ננטשו במהלך המלחמה. הם חזרו לגור בעיר לידא. היו תנאים מאוד קשים כי אחרי המלחמה היה רעב קשה והריסות מהמלחמה. באותו הזמן, יהדות ארצות הברית הבחינה בכך שחלק גדול מהמשפחה שלהם - אלו שנשארו ברוסיה ופולין, נהרגו. הם החלו לשלוח המון מזון וציוד ליהודים כדי לעזור להם להשתקם מהמלחמה. כעבור זמן מה, ההורים שלה החליטו שהם לא רוצים לחיות תחת השלטון הקומוניסטי שהרוסים השתיתו בכל מקום שהם כבשו, ולכן הם החליטו לעזוב. כמוזכר קודם לכן, אמא שלה הייתה ציונית מאוד. הם יצאו מפולין, לגרמניה (בתנאים קשים). הם שהו ב-"מחנות עקורים" מקום שבו גרו יהודים שלא יכלו לעלות לארץ. הם לא יכלו לעלות מכיוון שהמנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל לא הרשה זאת. אמא שלה הפכה לאחת ממנהלות המחנה והייתה להם מנקה גרמניה. הם היו במחנה בשנים 1946 ו-1947. הם עלו לארץ בדצמבר 1948 דרך הפלגה באונית מסע שיצאה מצרפת, ששומשה כאוניית נוסעים כי היה מספר ענק של נוסעים.

ההגעה לארץ

כאשר יוכי ומשפחתה הגיעו לארץ, הם התיישבו במחנה עולים בפרדס חנה. רוב התושבים היו דלים ברכוש. למשפחתה היו שתי מזוודות. ההורים שלה נדהמו מכך שהיו יהודים מכל מקום בעולם כמעט. התנאים במחנה העולים היו קשים, מחסור באוכל, מגורים לא נוחים, וכו'. אבא שלה החליט לנסוע ליפו בשביל למצוא עבודה. הוא עבד בעבודת כפיים. ערבי יפו בתקופה זו ברחו מיפו, והיה המון בתים ערבים יפים נטושים. אביה מצא בית על שפת הים, ולשם הם עברו. הבית הזה זכור ליוכי כמקום קסום. היה ניתן לרדת לחוף הים ישירות מהדירה. היא ואחותה היו יורדות בבוקר לים ואוספות צדפים וכל מה שיוצא מהים. היה להן נורא מוזר שילדים מבולגריה אכלו אבטיח (הן לא הכירו את הפרי). היא שאלה את אמה "מה זה הדבר הזה שהוא אוכל". בגלל הגיוון התרבותי, המקום נהיה בליל של אנשים שאף אחד לא הבין את השני, אך עם הזמן הם התיידדו איתם והפכו למעין משפחה.

הם עברו לכפר סבא כי אבא שלה הפך למנהל של מפעל לעורות באזור התעשייה בכפר סבא. אבא שלה היה איש יחסי החוץ של המפעל. זאת הייתה חוויה טראומטית בשבילה. בזמן הזה היא הייתה בת 11. בכפר סבא לא היו עולים חדשים בכלל. היו שלוש משפחות של עולים חדשים בכפר סבא. ביום הראשון שלה בבית ספר, בכיתה ד', כל הילדים הלכו עם מכנסיים קצרים בצבע כחול הפועל. לכל בנות היה גומי באזור הירך, ללא יוצא דופן. לה היו מכנסיים משובצים שהיא קיבלה מהדודים מאמריקה. הם הסתכלו עליה "כמו יצור שנפל עליהם מהירח". בנוסף, היא הרכיבה משקפיים. הילדים בכיתה קראו לה "קסוקרית" (כינוי לגלגני למישהי עם משקפיים). בכיתה היה רעש חזק, אך היא הייתה היחידה שישבה בשקט בכיתה.

בכיתה ה' התחלפה המחנכת ושם "נגמר הבלאגן". היא מהר מאוד קלטה את יוכי וקראה להורים שלה לשיחה. הוריה סיפרו למחנכת שלה את הסיפור שלהם (סיפור השואה). אותה המחנכת "לקחה אותה כפרויקט". עזרה לה להשיג חברות, עירבה אותה מבחינה חברתית. בזכות המורה היא הצליחה להתאקלם לסביבה החדשה. לאחר מכן, היא למדה בתיכון כצנלסון (התיכון היחיד בעיר כפר סבא בתקופה זו), אז הוא נחשב מאוד יוקרתי. היא סיימה את הלימודים שלה בכצנלסון. לאחר מכן, היא שרתה בצבא שירות רגיל במחנה צריפין (אזור רמלה). לבסוף, היא למדה באוניברסיטה העברית היסטוריה ומדעי המדינה. בנוסף בשנת 1967 אמא שלה נסעה לגרמניה בשביל לתת עדות שבזכותה נתפסו שני נאצים, שקיבלו מאסר עולם, שמותיהם רודולף ורנר וליאופולד וינדיש.

היחס לניצולי שואה בארץ לאחר המלחמה

בהגעתה לארץ התייחסו אליה ואל משפחתה רע מאוד, הוריה אמרו הוותיקים בארץ במלחמת השחרור, אחוז ההרוגים היה עצום (10% מהאוכלוסייה). כשהקרבות נגמרו, היו אומרים לשורדים "אנחנו הכנו לכם מדינה, הילדים שלנו נהרגו, ואתם הלכתם כצאן לטבח". הסתכלו עליהם כ-"פולני סבון". אמה הייתה ציונית, בניגוד לאביה. כאשר הם הגיעו לישראל, חשבו שיהיה טוב, אך התייחסו אליהם בזלזול. מצב זה השתנה רק אחרי משפט אייכמן (1961). משפט אייכמן הוא המשפט שבו מפקד נאצי שהיה אחראי להרג להמון יהודים בשואה. הוא גרם לשינוי בהסתכלות על שורדי השואה בארץ, כיוון שהוא הדגים מה היהודים באירופה עברו במהלך השואה.

מילים מסכמות

ליוכי חשוב שננציח את השואה ונעביר את הסיפור שלה הלאה. לדבריה, צריך לזכור שהיו נוצרים שהתנהגו טוב והיו הגונים. "נזכור ולא נשכח וגם לא נסלח".

מקורות מידע

המידע נלקח מראיון בין תלמידים מתוכנית היסטוריה יהלום (הם נתבקשו לשוחח עם ניצול שואה לבחירתם, וליצור תוצר דיגיטלי עליו - ערך הויקיפדיה הזה לדוגמה), לבין יוכי פאר גולובוק.