היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף המאה ה-19, יהודים שלא ראו את עצמם מחוייבים להלכה כונו ב"שמות גנאי כמו "כופרים" ואפיקורסים"^[1]. המונחים העברים "חול" ו"חילוני" במשמעותו המודרנית^[2] חודשו בעברית כמקבילות למונח הלועזי סקולרי (Secular) שאף הוא חודש באותה תקופה^[3], וכניגוד למונח דת, שגם משמעותו עודכנה כמקבילה למונח הלועזי החדש (religion)^[4]. גם החידושים האלו בעברית וגם החידושים באנגלית היו חלק ממהפכת החילון בתרבות המערב בעת החדשה, כאשר חופש דת וחופש מדת הפכו לראשונה נפוצים ולגיטימיים בחברות רבות, נוצריות, יהודיות ואחרות.

הראשונים להשתמש במונח העברי במשמעותו המודרנית היו כותבים יהודים במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 אשר החלו להשתמש בשפה העברית כשפה "חילונית". דוגמה לשימוש במונח הביאה הסוציולוגית יוכי פישר^[1]:

"ועליכם לדעת, שבכלל לא היה עוד ללשון בימים ההם, ימי שלטון הדת, אותו הערך הלאומי, שיש לה בימינו, ימי תרבות חילונית... בימים ההם היתה הדת הצורה העליונה והשלטת של החיים... שלא מדעת שלטה גם אז בנפש העם הרגשה סתומה של חשיבות הלשון בתור קנין לאומי וזו נתבטאה אף היא ביחוד בצורה דתית, ובמקצת גם בצורה חילונית... ואפילו מימי הריניסנס ואילך... היו כל סופרינו החילוניים, שידעו היטב את לשונות ארצם, משקיעים כל כח יצירתם בלשון העברית”.

— חיים נחמן ביאליק, "ספרות ישראלית בלשון לועזית"

לדעת פישר, השימוש הטיפוסי של ביאליק במונח הוא באפיון התרבות החילונית מול התרבות הדתית: העידן המודרני הוא עידן של תרבות חילונית, שמבחינות מסויימות היא ממשיכתה של התרבות הדתית ששלטה בעידן הקדם-מודרני, ולא בהכרח מתנגדת לה. ביאליק ראה את פריחת התרבות החילונית החדשה כקשורה עם התעוררות הלאומיות, ולדעת פישר עם מטריאליזם מעשי, יסוד חיובי והכרחי בטרנספורמציה של היהודי הרוחני של פעם ליהודי הלאומי החדש^[1].

יהודים חילונים רבים אחרים במאה ה-19 ובראשית מאה ה-20 העדיפו לכנות את עצמם במונח "חופשי" ("פֿרייַער" ביידיש) ולפעמים veltlech ("איש העולם"). אך אפיון הציבור ה"חילוני" נעשה נפוץ בישראל בשנות ה-50 וה-60, כהנגדה לציבור ה"דתי"^[1].

חילון ביהדות העולם עד ראשית המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליכי חילון משמעותיים החלו ביהדות אירופה במאות ה-18 וה-19^[5], ומאוחר יותר לקראת סוף המאה ה-19 גם אצל יהודי ארצות האיסלאם^[6]. ההיסטוריון שמואל פיינר מצטט את ההיסטוריון והפילוסוף אליעזר שביד כי תהליכים אלו הושפעו בעיקר מתהליך החילון של התרבות האירופית באותה תקופה, כאשר תחום אחר תחום של המחשבה והחיים השתחררו משלטון הכנסייה. בעידן הנאורות, החילון באירופה הנוצרית ביטא את שחרורו של האדם מתלותו בגורמי סמכות דתיים, ואת ההכרה בזכותו לבחור את נתיבי חייו. חדירת התרבות הכללית, הבלתי-דתית, לתוך מעגל החיים התרבותיים של היהודים יצרה עימות בינה לבין המרכז הדתי של התרבות היהודית המסורתית.

החילון האירופי והשפעותיו על יהדות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18, בעידן הנאורות, עברה אירופה מהפכת תרבות חילונית. לפי ההיסטוריון הבריטי של הנאורות רוי פורטר, התפתחות מרכזית בעידן הנאורות הייתה הלגיטימיות המחודשת של הנאות החיים, וזכותו של כל אדם לשאוף לאושר וסיפוק בעולם הזה, ולא רק בגאולה משמים. הערים הגדולות של אירופה: לונדון, אמסטרדם, וינה, פאריז, המבורג, גדלו מאוד באותה תקופה, וסיפקו מגוון עשיר של הנאות ובילויים חדשים, לא רק לאריסטוקרטיה אלא גם להמוני הבורגנים: בתי מרזח, בתי קפה ומסעדות, משחקי שחמט וקלפים, משחקי קובייה והימורים, צפייה בתחרויות ספורט, בילוי בנשפי ריקודים, קריאת עיתונים ורומנים, טיול בגנים ובגני שעשועים, מרחצאות, האזנה לשירה, לבלדות, לנגינה ולקונצרטים פומביים, והליכה לתאטרון ולאופרה. נוצרו לראשונה "חיי לילה" ציבוריים בסיוע תאורת רחוב ושיפור בבטחון האישי. כל אלו הובילו ליצירת תרבות בורגנית חדשה שהשתחררה מן המונופול של הכנסייה והאריסטוקרטיה.

בערים אלו עברו יהודים רבים תהליך של תירבות (חברה) לסביבתם הנוצרית. סוחרים ויזמים כלכליים עשירים ניהלו את חייהם לפי דפוסי החיים האופנתיים באירופה בזמנם ^[7]}. התירבות החל בסיגו הלבוש האופנתי, רכישת השפה הצרפתית וריהוט הבית לפי הטעם האירופי, וכלה בחיים הדוניסטים משוחררים ובאדישות למגבלות ההלכה. האליטה הרבנית עקבה אחר היהודים האופנתיים וגינתה אותם: ”שרודפים אחר מותרות קניינים, ועושים בטנם אלוהים לאכול ולשתות שלא כדת של תורה, ומלבושיהם בגאוה בדרך מלבוש שרים, עמוסים במעמסות התאות ללכת אחרי יצרם, בריבוי בעילות, וחוזק משכנותיהם וארמנותיהם אשר המה יבנו למשחקים ולמצהלים”^[8].

המתירנות הדתית הייתה חזקה במיוחד ביהדות לונדון, וחלחלה גם אל אלו שלא היו בעלי אמצעים, לפי ההיסטוריון של יהדות מערב אירופה טוד אנדלמן (Todd Endelman), הקהילה היהודית המודרנית בבריטניה הייתה הראשונה בעולם שהייתה מאורגנת על בסיס וולונטרי, ולמנהיגיה לא היה הכוח הפוליטי לכפות משמעת דתית או חברתית. יהודים חילונים רבים בחרו שלא להצטרף לבית כנסת - או לכנסייה - ונותרו ללא השתייכות דתית רשמית^[9].

באמצע המאה ה-20 נוסחה עמדה אלטרנטיבית שהעניקה לגיטימציה להנאה גם בתרבות היהודית, על-ידי הפילוסוף היהודי משה מנדלסון. מנדלסון הסתייג מאפנת ההנאות קלוד הדעת, אבל הטיף לחוויה ועינוג החושים דרך הנאות אינטלקטואליות. ”ההתבוננות ביקום היא לפילוסוף מקור לא אכזב לעונג. היא תמתיק את שעות בדידותו, תמלא את נפשו בנעלות שבתחושות, תמלט את הרהוריו מעפר הארץ ותקרבם לכס אלוה. הכבוד, עינוג החושים וכל הון, שאולי נאלץ לוותר עליהם בשל עיוניו, עתה הם עפר למרמס רגליו”.תורת העונג של מנדלסון חתרה לנתק את הזיקה שיצרו רבנים ודרשנים בין תענוג לכפירה. כהומניסט מובהק וכחסיד התבונה הטבעית הוא חתר מתחת לעולם שעליו ניסתה האליטה התורנית לפקח. הוא כרסם בדימויָם הקודר של החיים, תמך בחושניות, ערג ליופי ונתן כאמור לגיטימציה ראשונה להתענגות". מנדלסון אמנם הסתייג מן הכפירה של שפינוזה ווולטר, וביקש דווקא לחזק את האמונה באלוהים, אבל במסגרת וולונטרית חדשה. הוא דרש מרבני תקופתו לוותר על עונש החרם, ולא לכפות דת בכוח הזרוע^[10].

נשים יהודיות במזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל פועה רקובסקי, ההשראה לביקורת הדת לא היו פיתויי התרבות החילונית בביאליסטוק, אלא הספקנות של גיל ההתבגרות, החשיפה להשכלה,ומצוקותיה כאשה שמשפחתה השיאה אותה בעל כורחה בנישואי שידוך לגבר שלא אהבה. בזכרונותיה סיפרה שהיתה אדוקה מאוד כנערה. אביה העריך את כשרונותיה ותמך בהרחבת השכלתה, אבל התקשה להאמין שתוכל לממש זאת. ”"לעתים קרובות היה אומר לי: חבל שנולדת ילדה ולא ילד"”. דרך המורה המשכיל שלה לעברית הפנימה רקובסקי את הערכים והאתוס הביקורתי של ההשכלה, כמו את השיר קוצו של יוד (שיר) של יהודה לייב גורדון. בזכרונותיה ציטטה את שורות הפתיחה המפורסמות שלו והוסיפה: ”"אילו הבינו רבנינו ומנהיגינו הרוחניים כי תלמוד תורה אינו יודע מטבעו הבדלי מין מה הם, וכי הבנות, בדיוק כמו הבנים, מן הדין שתתחנכנה על יסודי תורתנו ותרבותנו ועל אורחות המוסר שלנו – כמה אלפים מן האמהות היהודיות היינו מצילים מתהום ההתבוללות ובאמצעותן גם את הבנים היהודים..."”^[11]

חילון המהגרים לאמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1881-1914 היגרו כשני מיליון יהודים מרוסיה, רומניה וגליציה לאמריקה, בעיקר לארצות-הברית אבל גם לארגנטינה ולמדינות נוספות, אירוע שפיינר מכנה "ללא ספק אחד האירועים גדולי הממדים בהיסטוריה היהודית המודרנית" ושהיו לה "השלכות מטלטלות בכל הנוגע למעמדה של הדת בחיי המהגרים. תחושת הבהלה בקרב ההנהגה הרבנית היתה חריפה מאוד". פיינר מצטט אמירה המיוחסת לרב וולפה קלמן, שאם ישלחו צוללנים אל לב האוקיינוס האטלנטי, אין ספק שהם יגלו באמצע הדרך שבין נמל המבורג לנמל ניו-יורק מיליון זוגות של תפילין שהושלכו מסיפון ספינות המהגרים היהודים. החפץ חיים כתב: ”"והנה באמת מי שיראת אלהים נוגע בלבבו במסתרים תבכה נפשו למצב דת קדשנו אשר ירדה פלאים בזמנינו וביותר בארצות רחוקות אשר בעוונותינו הרבים להרבה אנשים הופקר דת קדשנו לגמרי"” ^[12]. החפץ חיים הסביר את החילון ההמוני אצל המהגרים ברצון לפתוח דף חדש בחיים באנונימיות היחסית של הארץ החדשה, בדחף להתפרנס, בחוסר ידיעת ההלכה, ובעיקר באקלים הסביבתי של החופש והרצון להסתגל לחברה הרחבה. המלצתו למהגרים הייתה לחזור למזרח אירופה ^[13].

ההיסטוריון של יהדות אמריקה יונתן דניאל סרנה אסף מדדים רבים המצביעים על עומק החילון בדור המהגרים ועל האצתו בדור בני המהגרים, והגיע למסקנה כי בתנאי חופש הדעות וחופש הבחירה התפוררו החיים הדתיים. בשנת 1900, 80% מבין כמיליון יהודי אמריקה לא היו חברים בבתי כנסת. עם זאת, רוב המהגרים שבחרו באפשרות החילונית לא שאפו לאבד את זהותם היהודית, ושמרו על מספר מנהגים יהודיים שלא תאמו את דרישות ההלכה וכונו בהכללה יידישקייט, כמו דיבור יידיש ושמירת כשרות בבית, אם כי לא מחוץ לו ^[14].

בראשית המאה ה- 20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-20 פרסם המנהיג הציוני ארתור רופין מחקר סוציולוגי ודמוגרפי מקיף על "היהודים בזמן הזה", שחילק 12 מיליון יהודים בעולם לארבע "שדרות" מבחינת חילונם:

אורתודוקסים (במקור בגרמנית Orthodox), מתאפיינים בדיבור יידיש, בלבוש יהודי מיוחד, חיים לפי דיני ההלכה, מתייחסים בביטול ל"חוכמות חיצוניות" ושואבים את כל ידיעותיהם מ"ספרות ישראל העתיקה". מונים כ-6 מיליון נפש, רובם בני המעמד העני ברוסיה ובגליציה, וכן רוב יהודי ארצות האסלאם.

מתונים (Tolerant): שומרי מצוות אך מקלים ככל האפשר במצוות הקשות יותר מבחינה כלכלית, בעיקר איסור מלאכה בשבת. אינם קנאים כלפי כל מה שאינו יהודי, וקריאה בספרים לועזיים אינה נחשבת לעבירה בעיניהם. מונים כ-3 מיליון נפש, בעיקר מהגרים ממזרח אירופה באמריקה ובאנגליה, וכן יהודי אלג'יריה, הבלקן, והמעמד העני בהולנד ובמרכז אירופה.

חופשיים (Freigeistig): נטשו ברובם את דיני ההלכה ובייחוד את שמירת השבת, ומדברים בשפת המדינה בה הם גרים. מלים את הבנים ומבקרים בבית הכנסת פעם או פעמיים בשנה בחגים. מונים כ-2 מיליון, בעיקר סוחרים ובעלי מלאכה בורגנים אמידים במרכז ובמערב אירופה.

לא-דתיים (Irreligiös): קבוצה המייצגת חילון רדיקלי, אינם שומרים קשר ליהדות, "אלא שמתוך איזה רגשי כבוד, נאמנות הלב, הכרה עצמית או מתוך נימוקים משפחתיים וחברתיים היא בוחלת לעבור למחנה הנוצרים". כוללת כמיליון יהודים, בעיקר עשירים בערים הגדולות של אירופה וקבוצות של אקדמאים ואינטלקטואלים ביקורתיים.

להערכת פיינר, המודל של רופין פשטני ומושפע מהשקפת העולם שלו, ועדיין זהו הניסיון הראשון לבנות תמונה בסיסית של יהדות העולם ולפלח אותה לפי מדד של מחוייבות לדת, בהתבסס על נתונים סטטיסטיים מסקרים ומפקדים ^[15]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² ³ ⁴ Fischer, Y. (2013). 6. The Concepts of ‘Religion’and ‘Secularism’in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics. In Religion and Secularity (pp. 109-129). Brill
^ מילה "חילוני" הייתה קיימת גם בעברית משנאית אך פירושה שם אחר: "מי שאיננו כוהן"
Fischer, Y. (2013). 6. The Concepts of ‘Religion’and ‘Secularism’in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics. In Religion and Secularity (pp. 109-129). Brill.‏
^ משמעותו הישנה לפי פישר הייתה "זמני", בניגוד ל"מקודש"
^ לפני כן משמעות המילה "דת" בעברית הייתה בפשטות "חוק"
^ " שמואל פיינר, הנוכחות הדתית בנסיגה או בעמדת נחיתות", תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'
^ .......
^ שטרן "יהודי החצר" מצוטט אצל פיינר, ""מנהגי הפוקרים" — תענוגות ומשמעותם",
^ הרב שטאטהאגן "דברי זכרון", מצוטט אצל פיינר
^ טוד מ' אנדלמן,מבנה הקהילה היהודית בבריטניה מתקופת היישוב מחדש ועד ימינו, השלטון העצמי היהודי לדורותיו בעריכת אברהם גרוסמן ויסף קפלן, כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, עמ' 269
^ המהפכה החילונית של אליטת המשכילים, פיינר
^ שמואל פיינר, "4. "המחנה שלנו מתפורר" – יהודי מזרח אירופה, תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'.
^ הכהן, נדחי ישראל, דף ג', מצוטט אצל פיינר, "5. מיליון זוגות תפילין במצולות האוקיינוס — ההגירה לאמריקה"
^ שמואל פיינר, "5. מיליון זוגות תפילין במצולות האוקיינוס — ההגירה לאמריקה", תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'.
^ יונתן סרנה, מצוטט אצל שמואל פיינר, 5. מיליון זוגות תפילין במצולות האוקיינוס — ההגירה לאמריקה, תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'.
^ 6. "חופשיים" ו"לא-דתיים" – תמונת החילון בעיני הסוציולוג רופין

[פישר-1] ¹ ² ³ ⁴ Fischer, Y. (2013). 6. The Concepts of ‘Religion’and ‘Secularism’in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics. In Religion and Secularity (pp. 109-129). Brill

[2] מילה "חילוני" הייתה קיימת גם בעברית משנאית אך פירושה שם אחר: "מי שאיננו כוהן"
Fischer, Y. (2013). 6. The Concepts of ‘Religion’and ‘Secularism’in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics. In Religion and Secularity (pp. 109-129). Brill.‏

[3] משמעותו הישנה לפי פישר הייתה "זמני", בניגוד ל"מקודש"

[4] לפני כן משמעות המילה "דת" בעברית הייתה בפשטות "חוק"

[5] " שמואל פיינר, הנוכחות הדתית בנסיגה או בעמדת נחיתות", תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'

[6] .......

[7] שטרן "יהודי החצר" מצוטט אצל פיינר, ""מנהגי הפוקרים" — תענוגות ומשמעותם",

[8] הרב שטאטהאגן "דברי זכרון", מצוטט אצל פיינר

[9] טוד מ' אנדלמן,מבנה הקהילה היהודית בבריטניה מתקופת היישוב מחדש ועד ימינו, השלטון העצמי היהודי לדורותיו בעריכת אברהם גרוסמן ויסף קפלן, כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, עמ' 269

[10] המהפכה החילונית של אליטת המשכילים, פיינר

[11] שמואל פיינר, "4. "המחנה שלנו מתפורר" – יהודי מזרח אירופה, תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'.

[12] הכהן, נדחי ישראל, דף ג', מצוטט אצל פיינר, "5. מיליון זוגות תפילין במצולות האוקיינוס — ההגירה לאמריקה"

[13] שמואל פיינר, "5. מיליון זוגות תפילין במצולות האוקיינוס — ההגירה לאמריקה", תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'.

[14] יונתן סרנה, מצוטט אצל שמואל פיינר, 5. מיליון זוגות תפילין במצולות האוקיינוס — ההגירה לאמריקה, תהליכי חילון ביהדות היהודית, כרך א'.

[15] 6. "חופשיים" ו"לא-דתיים" – תמונת החילון בעיני הסוציולוג רופין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]