משתמש:Girl815/טיוטה

בתנ"ך, נאמר רק על שלוש נשים במפורש שהיו חכמות או טובות שכל (שזו מילה נרדפת לחכמות), וכולן מופיעות בספר שמואל : אביגיל – ”...וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר...” ( שמואל א, כה, ג), האישה החכמה מתקוע – ”וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה ...” (שמואל ב, יד, ב) והאישה מאבל בית מעכה – ”וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר… ” (שמואל ב, כ, טז).

המכנה המשותף בין שלוש הנשים הוא עצם העובדה שהן הצילו חיים בנסיבות הקשות ביותר, כושר שכנוע יוצא הדופן שלהן ומטרתן המשותפת, שהיא, רדיפת השלום.

אביגיל

ערכים מורחבים – אביגיל

אביגיל הינה דמות מקראית מספר שמואל א', אשתו של דוד המלך. לפני שנישאה לדוד הייתה אביגיל נשואה לנבל הכרמלי. אביגיל מוצגת בפרק כאישה "טובת שכל ויפת מראה" – חכמה ויפה. תכונות אלה יעזרו לה בהמשך, כאשר תנאם לדוד. נבל, לעומתה, מתואר כאיש עשיר אך קשה ומרושע (כשמו כן הוא – נבל).

סיפור הרקע

ערכים מורחבים – סיפור נבל הכרמלי

על פי המסופר, נבל ודוד הסתכסכו ביניהם. דוד דרש מנבל מס על שהגן על אנשיו וצאנו ונבל לא הסכים לשלם. דוד נשבע שיהרוג את נבל ובני ביתו. אביגיל שמעה על האירוע מפי אחד מנערי נבל אשר סיפר לה כי אכן, אנשי דוד הגנו על הצאן ועל הרועים. המשימה שלה לא קלה – לעצור איש מלחמה כועס, ובכל זאת היא מצליחה לשכנע את דוד שלא להרוג את נבל.

נאומה

בנאומה, היא פותחת בכמה אמצעי הרגעה. הראשון – כניעה, נימוס וחנופה כלפי דוד: היא פונה לדוד בתואר 'אדוני' 14 פעמים, ולעצמך בתור 'שפחתך' או 'אמתך' 6 פעמים, כדי לחזור להדגיש על הפרש המעמדות ביניהם וכדי להראות לדוד שהיא רוחשת אליו כבוד. כמו כן, אביגיל מרבה להשתחוות בפניו. האמצעי השני הוא הסכמה, וחלק זה של הנאום מתייחס להווה: אביגיל מגנה בחריפות את בעלהּ ואת מעשהו ושכעסו של דוד מוצדק: ”נבל שמו ונבלה עמו” ( שמואל א, כה, כה). האמצעי השלישי הוא פיצוי דוד. אביגיל ממהרת לתת לדוד ואנשיו אוכל רב כמנחת פיוס: ”וַתְּמַהֵר אבוגיל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים” (שמואל א, כה, יח). אביגיל נואמת לדוד כדי למנוע שפיכת דמים מיותרת.

דוד ואביגיל . ציור מעשה ידי : חואן אנטוניו די-פריאס משנת 1667.

השורש מ.ה.ר הוא שורש מנחה בפרק – אביגיל עושה הכל במהרה כדי להרגיע את דוד בזמן. בנוסף, אביגיל מצד אחד מברכת את דוד שה' מנע ממנו שפיכת דם חינם, ומצד שני מאחלת לו שכמו סופו של נבל יהיה סופם של כל אויביו. באחד מהטיעונים שמעלה אביגיל, יש שתי מטרות: הראשונה - להחמיא לדוד בהתייחסות לכך שה' הועיד את דוד למלוכה ושעתידו כמלך הוא דבר ודאי, ולכן עליו להימנע משפיכת דמים לצורך נקמה אישית (זוהי פנייה להגיון של דוד) – שכן זה עלול להכתים את שמו הטוב ולפגוע בסיכויו לעלות למלוכה. לפי מה שאביגיל אומרת, דוד צריך לתת לה' "לטפל" באויביו- ”שָׂא נָא, לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ: כִּי עָשֹׂה-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי-מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא-תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ... וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי, לו” (שמואל א, כה, כח ו-לא).

לבסוף, היא מברכת לו אריכות ימים, ודוד מודה לאביגיל על תבונתה ועל כך ששכנעה אותו שלא להרוג את נבל. הוא לוקח ממנה את המנחה ושולח אותה לדרכה. משחזרה אביגיל לביתה, היא גילתה שנבל "שיכור כלוט" ובחרה שלספר לו על המעשה לאחר שיתפכח. כאשר נבל שמע את אשר קרה, ליבו מת בקרבו והיה לאבן. יש הסבורים שהוא נתקף בשיתוק. כעבור עשרה ימים נבל מת. מששמע דוד על מות נבל, הוא שלח את נעריו וביקש מאביגיל להינשא לו. אביגיל הסכימה ונישאה לדוד. ע"פ חז"ל, אביגיל היא אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל. אביגיל לעיתים נקראת גם אחות דוד.

דמותה של אביגיל על פי חז"ל

על שיחת דוד ואביגיל מספר המדרש כך: על מה שוחחו אביגיל ודוד כשנפגשו מעבר ובתוך הדברים הכתובים בנביא? אמר רבה רב שמואל: נטלה אביגיל דם נידה והראתה לו, וביקשה שיפסוק לה הלכה אם דם טמא או טהור הוא. אמר לה: וכי מראין דם בלילה? והרי קשה להבחין בין הגוונים המותרים והאסורים! אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה?( כך רמזה לו להמתין מההחלטה להרוג את נבל ובני ביתו). אמר לה: נבל בעלך מורד במלכות הוא ולא חלות עליו המגבלות של הדין בלילה. אמרה לו: עדיין שאול קיים והוא המלך, ואילו אתה טרם יצא שמך כמלך בעולם. אמר לה: ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא דמים (תלמוד בבלי, מסכת מגילה י"ד א'-ב') אביגיל על פי חז"ל

האישה החכמה מתקוע

ערכים מורחבים – האישה החכמה מתקוע

האישה החכמה מתקוע הינה דמות מקראית אלמונית אשר לא מזוהה בשמה המפורש, אלא רק לפי מקום מגוריה. אבשלום רצח את אחיו אמנון (לאחר שזה אנס את אחותו תמר) וברח לסבו מלך גשור. דוד "קרוע" משום שהוא יודע שהעונש על רצח הוא מוות ושהעם מצפה ממנו לתת דוגמא טובה (ולכן להרוג את אבשלום), אך דוד לא רוצה שעוד אחד מילדיו היקרים ימותו. יואב בן צרויה מחליט לנקוט בצעד שיחזיר את אבשלום לבית אביו. יואב שולח את האישה החכמה מתקוע ודורש ממנה שתתחזה לאלמנה אבלה ושתציג משל בפני דוד, שמטרתו תהיה להשיג פסיקה משפטית מהמלך, שבלא יודעין יפסוק את המקרה עם בנו שלו.

על המשל שהאישה מספרת וטיעוניה

המשל שמספרת האישה החכמה לדוד דומה לסיפור של אמנון ואבשלום: אח הורג אחיו, ולהורג מגיע עונש מוות. יואב מסתכן מאוד בכך שהוא בוחר באישה למלא תפקיד כזה, מפני שלמרות שהיא חכמה, היא לא נביאה, ולא אלוהים שלח אותה אלא אדם הכפוף למלך. האישה, כקודמותיה, פועלת נגד שפיכות דם; אלא שהיא אינה מרגיעה אדם בסערת הקרב, כי אם בסערת הנפש, ובדבריה היא מביאה את דוד להתיר את חזרת אבשלום לירושלים. האישה אינה מגינה על אבשלום האיש, אלא רק על זכותו לחיות גם לאחר המעשה הנורא שעשה.

האשה מתקוע מופיעה בפני דוד המלך, תחריט נחושת משנת 1712

כדי שדוד לא יבחין בדמיון בין המשל לסיפורו האישי, יש מספר הבדלים בין שני הסיפורים. ישנם כמה משפטים מדברי האישה שנועדו לעורר רחמים בדוד ולהטות את פסק הדין לטובת הבן ההורג. במשל שלה האישה מוכיחה עד כמה עלולה "עשיית צדק" להיות אכזרית ואפילו מרושעת. אלה המבקשים "לעשות צדק", גואלי הדם, מתכוונים בעצם לעשות רֶשע - לנשל אותה ואת בנה הנותר מנחלת בעלה. טיעוני האישה היו בין השאר שהמתת הרוצח מרבה שפיכות דמים מיותרת, ובמקרה של משפחה, מגבירה מאוד את הכאב של ההורים, שלא נשכל מהם בן אחד, אלא שניים. בנוסף, הריגת האח הרוצח לא תחזיר את האח הנרצח לחיים ולכן זה מיותר. האישה מספרת למלך את המעשה. ראוי לשים לב לאירוע המוצג בפני המלך: ”ויִנָּצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם ויכּוֹ האחד את האחד וימת אתו” ( שמואל ב, יד, ו). אמנם הרג כאן האח את אחיו, אבל קשה להאשימו ברצח ולדון אותו על כך, משני טעמים: ראשית, לא היו למעשה עדים והתראה, ושנית, אפשר לומר שהאח הרוצח היה מאויםּ על ידי אחיו, והפעולה שנקט הייתה הגנה עצמית. האישה ממשיכה בהצגת תביעתם של גואלי הדם וכוונתם שאיננה תמימה וטהורה, ומסיימת בהצגת התוצאה האיומה העומדת להתרחש, אם ייהרג הבן השני – תמחה שושלת האב מישראל. דוד משיב שאין הוא יכול כרגע למצות את הנושא, אבל לאור האיום הקשה על האלמנה הוא מוכן לטפל בעניין, מבלי להבטיח דבר: ”לכי לביתך ואני אצוה עליִך” ( שמואל ב, יד, ח).

בפסוק ט' מבטאת האישה חוסר שביעות רצון מתשובתו של המלך. אפשר גם לומר שדבריה נאמרו בנימה של שאלה: ”והמלך וכסאו נקי?” (שמואל ב, יד, ט), כלומר: האם במקרה שתתרשל בהגנה על בני והוא ייהרג תישאר נקי מהעניין? והמלך נענה לדבריה: ”...הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, וְלֹא-יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ.” (שמואל ב, יד, י). דוד מקבל על עצמו את האחריות להגנת הבן, אבל עדיין אינו מצדד באופן מוחלט בצדקת דרישתה של האישה, ולכן היא ממשיכה בשיחה. בפסוקים יב-יד מסבירה האישה לדוד את הדמיון בין שני הסיפורים ודוד מחליט מה יעשה בנידון. לאחר שהציגה את המשל, האישה הצליחה לקבל מדוד התחייבות בשבועה כדי שהוא לא יכול לחזור בדבריו אם הוא יגלה שהמשל היה על בנו.

שיחת האישה החכמה מתקוע היא מהשיחות הארוכות בתנ"ך. בתנ"ך, שיחה רגילה אורכת כשניים-שלושה מהלכים. שיחה זו אורכת כחמישה-עשר מהלכים (מהלך – צד שמדבר).

הנמשל

האישה החכמה מתקוע רומזת לדוד שהוא דן אנשים במידת הרחמים, ואילו בני ביתה דנים את בנה במידת הדין: ”וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת, עַל-עַם אֱלֹהִים” (כלומר על בנה, שהוא סתם אדם מישראל)”וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה, כְּאָשֵׁם, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ, אֶת-נִדְּחוֹ” ( שמואל ב, יד, יג). (את אבשלום, שהמלך הרחיקו). בפסוק יד נושאת האישה דברים נשגבים, ויש לראות בהם את פסגת נאומה. כמו בדברי פיוט אחרים במקרא, הנשגב מקשה על הבנה חד-משמעית של הדברים, אך מכל מקום אנו שומעים בבירור התייחסות לדברים הבאים:

1. המוות צפוי לכולנו ואין להימלט ממנו: ”כי מות נמות”
2. המוות, בשונה מכל דבר אחר הקורה לנו, הוא סופי לחלוטין בעולם הזה ואין ממנו חזרה: ”כמים הנגרים ארצה אשר לא יֵאספו”
3. אפילו אלוהים אינו נוהג להשיב מתים לעולמנו: ”ולא ישא אלהים נפש”
4. לפיכך מצווים אנו לנהוג כמו האלוהים - להיות מתונים וסלחנים בדין ולהישמר מנקמנות ומקטנוניות: ”וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נִדח”.

מן הדברים האלה מתבקשת מסקנה אחת - עלינו להיות זהירים בדיני נפשות. בכל מקרה שהדבר אינו הכרחי ומתחייב מן הדין, יש לחון את הנאשם. אומנם האישה לא מזכירה בנאומה את יואב אך דוד מנחש שיש לו יד בדבר. גם מתפנית מביכה זו בשיחה, תפנית העלולה להעלות את חמת המלך עליה, יוצאת האישה בכבוד בזכות חכמתה. היא מצניעה את חלקה בעניין, אך גם לא מכחישה שהיה ליואב חלק בעניין ומנסה להסביר את מניעיו. היא מסירה מעצמה אחריות והדגישה שפעלה על פי ההוראות של יואב. היא גם מסבירה לדוד מדוע היא נקטה באמצעי זהירות ולא דיברה בצורה ישירה, זאת כדי לשכך את הכעס של דוד. היא אף מסיימת במחמאה ובברכה. האישה מחמיאה למלך ומתייחסת להערתו כהשערה של חכם המבין דבר מתוך דבר ולא כגערה. יואב אמנם מדריך את האישה החכמה מתקוע מה ללבוש ומה לומר, אך הייתה זו אחריותה לדבר ולהגיב בנימוס ולתמרן את השיחה כך שהמטרה שלשמה נשלחה תושג – והיא התמודדה עם המשימה שהוטלה עליה בהצלחה. מלבד חוכמת האישה, יש לה כישרון משחק מרשים וכושר דיבור מפותח. האישה משתמשת במטפורות (גחלים, שהם שאריות של אש המוקבלים לזרעי האב שעלולה להיקטע המשכו) וזה דבר נוסף המעיד על יכולותיה. בשיחה עם המלך יש לדבר בנימוס המזוהה עם נשות החצר המלוכה והיא עשתה זאת בהצלחה.

האישה החכמה מאבל בית מעכה

ערכים מורחבים – האישה החכמה מאבל בית מעכה

האישה החכמה מאבל בית מעכה הינה דמות מקראית אלמונית שלא מזוהה בשמה המפורש אלא רק על פי מקום מגוריה. היא מוזכרת בסיפור המצור על העיר אבל בית מעכה שהטיל יואב בן צרויה בעקבות המרדף שערך כדי לתפוס את שבע בן בכרי (שמרד בדוד).

סיפור הרקע

שבע בן בכרי מרד בדוד וגרר אחריו אנשים רבים בעקבותיו. דוד שלח את יואב להרוג אותו ויואב מגיע לעיר אבל בית מעכה, שבה קיבל מחסה שבע בן בכרי, והחליט להרוג את כל תושבי העיר וסביבתה. כדי לעצור את יואב (שזו משימה כלל לא קלה - לעצור שר מלחמה זועם שבטוח בצדקת מלחמתו) קמה אישה אחת חכמה מאנשי העיר. נסיבות פעולתה של האישה מעוררות תמיהה: למה דווקא היא, ולמה לא עמדו מול יואב מנהיגי העיר? אחת ההשערות היא שתושבי אבל ומנהיגיה חששו שיואב לא יסתפק בדמו של המורד, וידרוש את דמם של כל בני העיר שהעניקה לו מחסה. הם ידעו שיואב לא ירחם עליהם ולכן לא טרחו אפילו להיכנס איתו למשא ומתן. כאן באה לידי ביטוי תעוזתה וחכמתה של האישה. היא פונה ליואב ומנסחת את דבריה בחכמה, על אף שידעה שזה עלול לסכן אותה, ושעלולה לא לצאת תועלת מהעניין. בקשת האישה מיואב הייתה שלא יהרוג את כל תושבי העיר בגלל אדם אחד. היא פונה אליו בדברי הגיון ומשכנעת אותו שמטרתם משותפת, ושצריך למצוא פתרון בנוגע לשבע בן בכרי, שיצר את המהומה.

נאומה

בנאומה בולטות במיוחד החזרות שהיא עושה ודבריה ליואב נמסרים בהרחבה רבה. היא משתמשת במילה "תבלע" כמטפורה להשוואה למובן להשמיד. היא פונה גם לליבו של יואב.

איור מתוך תנ"ך מורגן. מרד שבע בן בכרי. האישה החכמה משליכה את ראשו של שבע בן בכרי מהחלון.

יואב דרש שימסרו אליו את שבע בן בכרי חי - אך כרוכות בכך סכנות רבות: התושבים חוששים שיואב עלול לכלות חמתו בעיר לאחר שיוסגר שבע בן בכרי. גם מעשה ההסגרה עצמו מסכן את העיר מבחינה צבאית: לוחמיו הנועזים של יואב עלולים לנצל את פתיחת שערי העיר המבוצרת לצורך ההסגרה, ולנסות לפרוץ לעיר. יתר על כן: הסגרתו של המורד עלולה לספק "עדות פלילית" לחטאהּ של העיר ולשמש בסיס לנקמה בעיר כולה או במשתפי פעולה מתוכה. גם חקירתו של המורד בידי יואב עלולה להפליל אנשים שעזרו לשבע בן בכרי או שיתפו איתו פעולה, ואז העיר עלולה לסרב להצעה. כאן באה לידי ביטוי חכמתה של האישה: יואב התחייב לסור מעל העיר, על פי תנאיו. האישה החכמה מקבלת את התנאים לכאורה, אבל לאמתו של דבר היא קובעת בהסכמתה תנאים שונים מאלה שיואב התכוון להם. תנאים אלה מתאימים לאינטרסים של העיר, ויש בהם כדי לשכנע גם את אנשי העיר החוששים מפני נקמתו של יואב. האישה החכמה מנצלת אפוא את העובדה שהמשא ומתן מתנהל בפומבי, ואת דברי ההצטדקות של יואב בהצהירו ”חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית” (שמואל ב, כ, כ), והיא משיבה לו ”הנה ראשו מֻשלך אליך בעד החומה” (שמואל ב, כ, כא). בהשלכת ראשו של המורד אין סיכון של ניסיון פריצה לתוך העיר, ואין סיכון ששבע בן בכרי יפליל בחקירתו תושבים מן העיר. חכמת האישה עוזרת לשכנע את תושבי העיר לכרות את ראשו של שבע בן בכרי ולמסור אותו ליואב. בספר "קדמוניות היהודים", מצטט יוסף בן מתתיהו את נאומה של האישה לתושבי העיר: "כלום יש ברצונכם למות מיתה מנובלת כרשעים, אתם וטפכם ונשיכם בגלל אדם רע, שאינכם יודעים מי הוא, ולשימ למלך עליכם מקום דוד, שהעניק לכם טובות רבות כל כך, ויילחם עיר אחת נגד חיל גדול וכבד כזה?". יוסף בן מתתיהו מוסיף כי "היא פיתתה אותם לכרות את ראשו שבע בן בכרי מעליו ולהשליכו אל צבא יואב."

הדמיון של האישה מאבל בית מעכה לנשים החכמות האחרות

האישה מאבל בית מעכה המוגדרת כ"חכמה", מקבילה לאישה חכמה אחרת - האישה מתקוע. ההבדל בין סיפור האישה החכמה מאבל בית מעכה לבין סיפור האישה החכמה מתקוע הוא שהאישה החכמה מתקוע פעלה לפי הוראות של יואב, ואילו האישה החכמה מאבל בית מעכה פעלה ביוזמתה האישית. שתי הנשים ניחנות בכושר שכנוע ושתיהן, כמו אביגיל, פועלות כדי למנוע שפיכות דמים שהגברים הלוחמים עתידים לעשות.

נשים חכמות כנשים אנונימיות

שתיים מן השלוש הנשים המדוברות – האישה החכמה מתקוע והאישה החכמה מאבל בית מעכה - הן נשים אלמוניות. במקרא לרוב הדמויות המשמעותיות מזוהות בשמן ולכן שני המקרים נדירים. אין פרטים על שתי הנשים ולא מצוין דבר על המשך דרכן. בולט העניין בעיקר אצל האישה החכמה מתקוע: לאחר שנודע למלך הקשר בינה לבין יואב, האישה נעלמת בלי "להשאיר עקבות". מעמד הנשים דומה לשתי הופעות אחרות - נביאים ומלאכים – אשר גם הם שליחי האל - שפעמים רבות מופיעים בצורה אנונימית.

במקרה של האישה החכמה מתקוע שולח יואב שליח במיוחד לשם כדי להביא אשה חכמה, ורש"י אומר: ”אמרו רבותינו כי שמן זית מצוי שם, לכך חכמה מצויה שם”. תקוע הייתה, ככל הנראה, עיר הידועה בחכמיה.

במקרה של האישה החכמה מאבל בית מעכה לא רק שמקומה הוא הפרט היחיד בזיהויה, אלא אף יש חשיבות לעיר שאותה היא רוצה להציל: ”אנכי שלמי אמוני ישראל אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה'” (שמואל ב, כ, יט). אבל בית מעכה היא עיר גדולה וחשובה, עיר של נאמנים למלך. רבינו ישעיה, הרי"ד, אומר: ”העיר הזאת היא השלמים והנאמנים שבישראל למלך ולמה תבקש להמית עיר חשובה ואם בישראל שהיא אם וראש לכל העיירות”.

הנשים מאירות את דמויות הגברים

תפקידן העיקרי של דמויות המשנה בתנ"ך הוא קידום העלילה (או עצירתה), או הקניית עומק נוסף לסיפור. הימצאותן ברקע הדברים תורמת להבהרת המצב. האשה החכמה מאבל בית מעכה מאירה את ערכיו ואת אישיותו המורכבת של יואב, הנאמן לדוד נאמנות מוחלטת וקשוח כברזל, והאשה החכמה מתקוע מאירה את מצבו הנפשי ולבטיו של דוד באותה שעה.

מכנה משותף

מכנה משותף לחכמת הנשים, אביגיל, האישה החכמה מתקוע והאישה החכמה מאבל בית מעכה, הוא - רדיפת השלום. אמנם מבחינת הרקע, המקום והמעמד אין קשר בין שלוש הנשים, אבל שלושתן פעלו למען אותה מטרה, שלושתן התמודדו בנסיבות דומות ושלושתן השיגו את מטרתן מכוח פקחותן.

הדבר המשותף לכולן (והוא בולט בעיקר אצל אביגיל והאישה החכמה מאבל בית מעכה, אך קיים גם אצל האישה החכמה מתקוע) הוא המטרה: הצלת החיים בנסיבות הקשות ביותר, על-ידי השבתת הגברים הלוחמים ומציאת פתרון של שלום שיהיה מקובל על כולם. דוד זועם על נבל הכרמלי ויואב כבר מתחיל בהכנות מעשיות להשחתת העיר. בשני המקרים חשים הגברים שעליהם לפתור את הבעיה באמצעות החרב. הם נענים להתגרות חצופה, ולדעתם הפתרון הנכון הוא החרב ”האיש דרכו לכבוש” מתוך רש"י בראשית, א, כח. הנשים החכמות מגיבות במתינות ופועלות לצמצום ההרג. בכך באה לידי ביטוי מהותן כבנות חוה, הנקראת כך ”...כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי” ( בראשית, ג, כ). הנשים מצטיירות כאן כמי שיודעות מהו ערך החיים (אפשר לומר שהנשים, המביאות חיים לעולם מתוך סבל של חבלי לידה, מייקרות יותר את החיים); לפיכך הן פועלות לדחיית גזר-דין מוות, ולכך שהתגובה הנכונה תישקל בכובד ראש, מתוך אחריות ורצינות כלפי ערך החיים. תפקיד הנשים הוא ללמד את הקוראים להמעיט בשפיכות דמים ולעודד ולפתח חמלה וסובלנות בעולמינו. מכנה משותף נוסף שבולט בין שלוש הנשים הללו הוא כושר השכנוע המצוין שלהן וחדות המחשבה שמאפשרת להן לעבוד בגאונות ברגע האמת.

ראו גם

• מעמד האישה ביהדות
• פמיניזם דתי (יהדות)
• בנות צלפחד

קישורים חיצוניים

• שלוש נשים חכמות בספר שמואל של גלעד שטראוס
• חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה של אלכסנדר רופא
• אביגיל מתוך מקרא גשר
• נאום אביגיל - ניתוח ספרותי של נתן קלאוס
• אמנות ומשמעות בנאום אביגיל של חיה פייגנבאום- בן איון
• תבונתן הגורלית של הנשים: חווה ואביגיל של גלי דינור
• מה בין "טובת שכל" ל"יפת תואר"? על דמותה של אביגיל של שירה זיוון
• 'ותָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ': על האשה החכמה מאבל בית המעכה של גילי ושירה זיוון
• משל התקועית מתוך מקרא גשר
• לא נודע שמם של חפצי רובלין

הערות שוליים

קטגוריה:נשים במקרא