משתמש:Erel Segal/מיסים ביהדות
- לא להתבלבל עם המס היהודי ומס כשר.
מערכת המיסים ביהדות עברה שינויים במשך הדורות, מ"מיסים" הניתנים מבחירה חופשית (וולונטריים) ועד למיסי חובה. [1][2]
מיסים בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המס הראשון שנזכר בתורה הוא המעשר - 10% מההכנסה שניתן לכהן או למקדש.[1](פרק ב) המעשר מיוחס לאבות האומה:
- אברהם ניצח במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, ונתן מעשר מהשלל למלכי-צדק מלך שלם, שהיה כהן לאל עליון: ”וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל” (בראשית יד כ). המעשר ניתן כנראה בהתנדבות, מרצונו החופשי של אברהם, ובאופן חד-פעמי.
- יעקב ברח מפני אחיו, ונדר שאם ה' יחזיר אותו בשלום לבית אביו - הוא ייתן מעשר מכל מה שה' ייתן לו: ”וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח כב). נראה שהנדר הוא לתת את המעשר לצרכי בית האלהים (המקדש) שנזכר בפסוק. יעקב אמנם נדר את הנדר מרצונו החופשי, אך נדר זה הפך את המעשר לחובה על יעקב עצמו, ולפי חלק מהדעות גם על צאצאיו אחריו (ראו מעשר כספים).
- בתורה ישנן כמה מצוות הקשורות למעשר: לתת מעשר ראשון מהתבואה ללוי (במדבר, י"ח, כ"א), להפריש מעשר שני מהתבואה לצורך אכילה בירושלים (דברים, י"ד, כ"ב), ולהפריש מעשר בהמה לאכילה בירושלים כמו מעשר שני. בנוסף יש מצוות לתת לכהן תרומה גדולה, תרומת מעשר (מעשר מן המעשר), ביכורים, ראשית הגז, חלקים מסויימים מבשר שחוט, ועוד. כל אלה הם מיסים - שכן כל אדם בעל הכנסה רלבנטית (יבול, בהמות וכד') חייב להפריש אותם. אולם יש בהם גם צד של בחירה חופשית - הנותן יכול להחליט לאיזה לוי או כהן לתת. מיסים אלה אינם נגבים ע"י רשות מרכזית, אלא נמסרים ישירות מיד הנותן ליעד הסופי - משכורת לעובדים במקדש.
בנוסף למיסים אלה, היו גם מיסים לצורכי המקדש אשר נגבו באופן ריכוזי:
- מחצית השקל היא מס שנגבה לראשונה לפני מפקד בני ישראל במדבר סיני (שמות, ל', י"ג), ושימש לבניית המשכן לה'. משה והנשיאים גבו את מחצית השקל באופן ריכוזי מכל גבר בן 20 ומעלה, והשתמשו בו ליציקת האדנים למשכן. בימי בית שני המס הופחת לשליש שקל: ”וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ” (נחמיה י לג).
- המכס נגבה משלל-המלחמה לאחר מלחמת מדין: ”וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא: אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן” (במדבר לא כח). אנשי המלחמה קיבלו חצי מהשלל ונתנו מתוכו 1 מ-500 לכהנים; החיילים העורפיים קיבלו חצי מהשלל ונתנו מתוכו 1 מ-50 ללויים (במדבר, ל"א, מ"ז).
- ערי הלויים הן מס קולקטיבי הניתן מהקרקע - כל שבט נדרש להקצות כמה ערים מנחלתו למגורי-הלויים (שלא קיבלו נחלה בעצמם). בנוסף, חלק מהשבטים נדרשו להקצות גם ערי מקלט (במדבר, ל"ה). מס-קרקע נזכר גם בנבואה לאחרית הימים בספר יחזקאל: ”וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה תָּרִימוּ תְרוּמָה לה' קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשָׂרָה אָלֶף קֹדֶשׁ הוּא בְכָל גְּבוּלָהּ סָבִיב” (יחזקאל מה א).
בנוסף למיסים שנועדו למקדש ולעובדים במקדש, ישנם מיסים שנועדו לעזרה לנזקקים:
- מצוה לתת לעני, לגר, ליתום ולאלמנה מעשר עני מהיבול, במקום מעשר שני, בכל שנה שלישית ושישית למחזור השמיטה (דברים, י"ד, כ"ח);
- מצוה להשאיר להם חלק מהיבול הנקצר בשדה - לקט, פרט, שכחה, פאת השדה ועוללות. כאן לנותן אין בחירה - הוא צריך להשאיר את היבול בשדה ולאפשר לכל עני לבוא ולקחת. אולם אין גביה מרכזית - המיסים מגיעים ישירות מהנותן אל היעד הסופי - העני הנזקק.
מס נוסף נזכר בדיני המלחמה:
- כשעיר נכרית מעוניינת להשלים עם עם ישראל, תושבי העיר צריכים לקבל על עצמם "מס עובד" (מעין שירות אזרחי-לאומי): ”וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ, וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ” (דברים כ יא).
- בימי יהושע והשופטים היו ערים כנעניות רבות שבחרו באפשרות זו והיו למס (גזר באפרים - יהושע, ט"ז, י', ערי מנשה - יהושע, י"ז, י"ג, קטרון ונהלול בזבולון - שופטים, א', ל', בית שמש ובית ענת בנפתלי - שופטים, א', ל"ג, ועוד).
מסים בתקופת המלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי שמואל הנביא, ביקשו בני ישראל משמואל שימנה להם מלך. שמואל הציג בפניהם את "משפט המלך", הכולל מיסים רבים חדשים (שמואל א ח יא-יח):
- וַיֹּאמֶר: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם:"
- "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ." - מס-עובד מהגברים.
- "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. " - מס-עובד מהנשים.
- "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח, וְנָתַן לַעֲבָדָיו" - מס מהקרקעות.
- וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר, וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו" - מס (מעשר) מהיבול.
- "וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח, וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים." - מס מהעבדים והבהמות.
- "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא".
למרות התנגדותו ואזהרותיו של שמואל, העם החזיק בדרישתו למלך. מהסכמת העם ניתן להסיק, שהם קיבלו על עצמם לשלם את המיסים הנזכרים. המלך הראשון - שאול - אכן הטיל מס על כל בית-אב בישראל, כמו שנרמז בכתוב: ”וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל” (שמואל א יז כה).[1](פרק ג)
בימי שלמה המלך כבר היה שר מיוחד הממונה על גביית המיסים (מלכים א', ד', ו'), ולידו היו שנים-עשר נציבים שהיו אחראים על גביית מיסים מהמחוזות השונים בממלכה. המיסים הללו ”כִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ” (מלכים א ד ז) - הם שימשו להחזקת ארמון המלך, הנשים, הסעודות, המשרתים וכו'. שלמה הטיל גם מס-עובד - עבודות שירות. מס-עובד שהוטל על בני-ישראל שימש לבניית בית המקדש ובית המלך (מלכים א', ה', כ"ז). מס-עובד שהוטל על כנענים שימש לבניית ערים בצורות (מלכים א', ט', כ"ב).
מיסים נזכרו גם בממלכות אחרות, כגון במצרים: ”וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס” (שמות א יא) ובפרס: ”וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש[אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ] מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם” (אסתר י א), וכן נזכרו מסים הנקראים "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ" (עזרא, ד', י"ג, עזרא, ז', כ"ד).
התורה מגבילה את זכותו של המלך לקחת מיסים לצרכיו הפרטיים, ”וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד” (דברים יז יז).[2](עמ' 150)
מיסים במשנה ובתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשנה נזכרים מיסים קהילתיים ועירוניים לצורכי ביטחון (משנה, מסכת בבא בתרא, פרק א', משנה ה'):
- "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" - אם חלק מהדיירים בחצר מסויימת רוצים לבנות בית-שער (לשומר) ודלת לחצר שלהם, מותר להם לכפות על כל דיירי החצר להשתתף בהוצאות.
- "כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח" - אם חלק מתושבי העיר רוצים לבנות חומה ודלת להגנה על העיר, מותר להם לכפות על כל תשובי העיר להשתתף בהוצאות.
- "כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חודש. קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד" - אדם נחשב לתושב-העיר לענייני מס לאחר שגר בעיר בשכירות במשך 12 חודשים, או לאחר שקנה בה בית.[2](עמ' 148-149)
וכן נזכרים מיסים קהילתיים ועירוניים לצורך עזרה לנזקקים (משנה, מסכת פאה, פרק ח', משנה ז'):
- "מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי" - התמחוי היה סיר גדול ובו היו אוספים תבשילים לנזקקים במצב הגרוע ביותר; רק אדם שהמזון שברשותו פחות משתי סעודות היה רשאי לקבל משם אוכל.
- "מזון ארבע עשרה סעודות, לא יטול מן הקופה" - הקופה היא קופת-הצדקה הקהילתית שבה היו אוספים כסף לנזקקים; רק אדם שהמזון שברשותו פחות מ-14 סעודות היה רשאי לקבל משם כסף.
- "והקופה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלושה" - הגבאים היו רשאים לגבות כסף מאנשי הקהילה לצורך הקופה אפילו בכפיה; אולם כדי לגבות בכפיה דרושים שני גבאים המייצגים את הקופה. ההחלטה איך בדיוק לחלק את הכספים שנאספו בקופה נעשתה ע"י שלושה דיינים.
מיסים עירוניים מסוגים מגוונים יותר נזכרים בתוספתא (תוספתא בבא מציעא יא יב):
- "כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, לקנות להן ספר תורה ונביאים.
- ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות, ועל שכר הפועלים, רשאין לעשות קיצתן.
- רשאין בני העיר לומר 'כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, כל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך, וכל מי שתרעה בהמה פלונית יהא נותן כך וכך. רשאין לעשות קיצתן.
- ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו. רשאין הנחתומין לעשות רגועה ביניהן.
- רשאין החמרין לומר 'כל מי שימות לו חמור לעמוד לו חמור אחר'. מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור, דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו חמור. ואם אמר 'תנו לי ואני לוקח לעצמי' אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו.
- רשאין הספנין לומר 'כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת'. אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו, דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו. ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין, אין צריכין להעמיד לו."
לגבי מיסים בקנה-מידה רחב יותר - מדינה או ממלכה - מצאנו דעות שונות:
- מצד אחד (משנה, מסכת בבא קמא, פרק י', משנה א'): "אין פורטין לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה": אסור לקחת כסף מגובי-מכס או גובי-מס, כי הם נחשבים לגזלנים.
- ומצד שני (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א'): "ומוכסין - והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא": דינו של המלך, בענייני מיסים, הוא דין תקף ומחייב.
חכמי התלמוד יישבו בין הדעות ע"י הבחנה בין "מוכס שיש לו קצבה" - מוכס הגובה מס בשיעור קבוע וקצוב, הנחשב חוקי, לבין "מוכס שאין לו קצבה" - מוכס הגובה מכל אחד כמה שהוא רוצה באופן שרירותי, הנחשב לגזלן. וכן "מוכס העומד מאליו" ולא מונה על-ידי המלך נחשב לגזלן.[2](עמ' 153-155)
באותו אופן, נחלקו חכמי המשנה אם מותר או אסור להבריח את המכס, והסבירו בתלמוד (שם) שהמחלוקת קשורה לשאלה אם המוכס פועל לפי חוק או פועל בשרירות ליבו.
מיסים בקהילות הגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילות היהודיות בגלות גבו מחבריהן מיסים משני סוגים: מס חיצוני - לתשלום לשלטון הנכרי על-פי דרישתו, ומס פנימי - למימון הוצאות הקהילה, כגון בית-כנסת, רב, חזן, קופת-צדקה ועוד. ישנם דיונים רבים בספרות האחרונים ובפנקסי הקהילות בפרטי גביית המיסים, סוגי המיסים, החייבים במס וכד'.[1](פרק ד)
המיסים החיצוניים היו, במקרים רבים, לא הוגנים - הם הוטלו באופן מפלה רק על הקהילות היהודיות. למרות זאת, פוסקים רבים טענו שיש לשלם אותם ואסור להתחמק מהם, שכן יהודי המתחמק מתשלום המס מטיל באופן עקיף מס גבוה יותר על חברי קהילתו, ועלול גם לגרום לפגיעה פיסית בקהילה היהודית.[2](עמ' 153-154)
הסמכות לגביית מיסים בכפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הראשונים עסקו בשאלה מדוע בכלל מותר לשלטון לגבות מיסים בכפיה, ובמה זה שונה מגזל? הם ציינו מספר סיבות:
- בעלות על הקרקע. לדעת התוספות והר"ן (על נדרים כח א), הקרקעות בארצות הגויים נחשבות כרכוש המלך, ולכן מותר לו לגבות מיסים מהתושבים הגרים בהן (שהרי מותר לו לגרש ממנה את התושבים, ולכן מותר לו גם לדרוש מהם שישלמו מס תמורת הזכות להישאר בארץ).[1](פרק ה.1) הקרקעות בארץ ישראל אינן שייכות למלך אלא שייכות לכל עם ישראל בשותפות, ולכן מותר לעם ישראל (ע"י נציגיו) לגבות מיסים.[1](פרק ח)
- קבלה על-ידי הציבור. לדעת הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה א'), וכן הטור והשולחן-ערוך, כאשר הציבור מינה את המלך, הוא הסכים לתנאים של "משפט המלך" (הנזכרים למעלה בדברי שמואל), ותנאים אלה מתירים למלך לגבות מיסים כאשר הם קצובים והוגנים.[1](פרק ה.1)
- סמכות בית הדין. לבית-הדין הגדול של כלל ישראל יש סמכות לגזור גזירות ולתקן תקנות בכל נושא, ובפרט בענייני ממון, ובפרט מותר להם גם לתקן תקנות המחייבות לשלם מיסים. כוח זה נקרא במקורות "הפקר בית-דין הפקר". גם לבתי-הדין הקהילתיים ישנה סמכות דומה ביחס לקהילה שלהם.[1](פרק ה.2, ה.3, ו)
- שותפות. דיירי-החצר הם שותפים בשטחים הציבוריים של החצר, וכן דיירי-העיר בעיר ודיירי-המדינה במדינה. לכן מותר להם לקבל החלטות משותפות בעניינים הנוגעים לחצר, לעיר ולמדינה. אם מדובר בצרכים הכרחיים, כגון חומה או בית-כנסת, מותר אפילו למיעוט לכפות על הרוב להשתתף בהוצאות;[1](פרק ח); גם אם מדובר בצרכים שאינם הכרחיים, עדיין מותר לרוב לכפות על המיעוט להשתתף בהוצאות.[1](פרק ז)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]