משתמש:Dorisvered/הפרעת כאב סומטית
הפרעת כאב סומטית (Somatic Pain Disorder) מוגדרת גם כהפרעה סומטופורמית לא מוגדרת, הינה הפרעה אשר נכללת תחת הפרעות סומטיות והפרעות קשורות במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות האמריקאי,DSM-5[1].
הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרעה זו מוגדרת כחלק מקבוצה של אבחנות המוגדרות על ידי נוכחותם של סימפטומים גופניים, כמו רעד בשרירים, בחילה, כאב או סחרחורת, לעתים קרובות בהיעדר מחלה או פציעה שניתן לזהות[2].התסמינים הסומטיים הינם תוצאה של האופן בו המוח מעבד סוגים שונים של גורמי לחץ, פיזיים ורגשיים, המעבירים מידע זה לגוף.
קטגוריה זו משמשת לאבחון חולים הסובלים מתסמינים האופייניים לסימפטום סומטי אשר גורמים למצוקה או פגיעה משמעותית מבחינה קלינית בתחומי תפקוד חברתיים, תעסוקתיים או תחומים משמעותיים אחרים, אך אינם עומדים בקריטריונים אבחנתיים מלאים לאף אחת מההפרעות האחרות בקטגורית האבחון של סימפטומים סומטיים והפרעות קשורות[1].
במהדורה הרביעית של ה- DSM "הפרעת כאב" הייתה קטגוריה בפני עצמה, אך במהדורה החמישית, הנוכחית (DSM-5) היא מופיעה כגרסה של הפרעה סומטופורמית,[3] כאשר הקריטריונים העיקריים לאבחון הם שהתסמינים הם חריגים ואינם מתאימים לשום דפוס כלשהו.[4]
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרעת כאב מתאפיינת בנוכחות ובהתמקדות של כאב באזור אחד או יותר בגוף, ולצורך קבלת אבחנה של הפרעת כאב סומטית, נדרשים גורמים פסיכולוגים בתהליך ההתהוות. בנוסף, על הכאב להיות חמור מספיק או לחלופין מספיק מתמשך, כך שנגרמת מצוקה משמעותית, לקות כלשהי או שתיהן יחד, עם או בלי נוכחות של מצב רפואי מאובחן[3]. התסמינים הפיזיים נחשבים אמיתיים ובלתי רצוניים, כך שהמטופלים חווים אותם בפועל, אולם הם אינם מסוכנים מבחינת היותם קשורים למחלה.[2] התסמינים יוצרים רצף שיכול לנוע בין כאב לתסמינים נוירולוגיים משביתים ובאופן כללי להפריע לחיי היום יום.[5]
אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נראה כי הפרעת כאב סומטית הינה שכיחה. מחקרים אחרונים מצביעים על כך שהשכיחות לחצי שנה ולאורך החיים היא כ - 5-12%. ההערכה היא של- 10-15% מהמבוגרים בארצות הברית יש צורה כלשהי של מוגבלות בעבודה בגלל כאבי גב בלבד בכל שנה. הפרעת כאב יכולה להתחיל בכל גיל והיחס בין המינים אינו ידוע. היא קשורה להפרעות פסיכיאטריות אחרות, בפרט הפרעות רגשיות וחרדה. ההפרעות הפסיכיאטריות הנלוות עשויות להקדים את הפרעת הכאב הסומטית, להופיע יחד איתה או לנבוע ממנה. באופן ספציפי, נראה כי קיים קשר בין כאב כרוני להפרעות דיכאון, וכי כאב אקוטי קשור לרוב להפרעות חרדה[3].
אטיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האטיולוגיה של הפרעת סימפטומים סומטיים אינה מובנת היטב.
מחקר על אבחנות ה-DSM המוקדמות יותר של הפרעת סומטיזציה והפרעה סומטופורמית לא מובחנת הצביע על מספר גורמים תורמים.
מאפיינים טמפרמנטליים, חרדה ודיכאון נלווים, פחות שנות חינוך, התעללות פסיכולוגית בילדות ואירועי חיים מלחיצים זוהו לאחרונה כגורמי סיכון.
כמו כן נמצא קשר בין הפרעת כאב סומטי להפרעות אישיות, ביניהן הפרעת אישיות נמנעת, פרנואידית ואובססיבית-קומפולסיבית. בנוסף, רמות גבוהות של נוירוטיות והימנעות מנזק נמצאו כקשורות לשכיחות גבוהה יותר של סימפטומים סומטיים.[6]
הפרעת כאב סומטי נמצאה כקשורה לליקוי בעיבוד הקוגיניטיבי של מידע רגשי, אותו ניתן לראות באלקסיתמיה. מדובר בהפרעה ספציפית בתפקוד הנפשי המאופיינת בקושי בביטוי מילולי של חוויות רגשיות ופיתוח פנטזיות. במחקר שנערך ב-2013[7], נמצא כי אלקסיתימיה הייתה קשורה מאוד למספר התסמינים הסומטיים ולהשפעה שלילית שלהם על מצבו הנפשי של הנבדקים. עוד נמצא כי מטופלים עם "קושי רב בתיאור רגשות" נוטים להסתמך פחות על חיפוש תמיכה חברתית, ומטופלים עם "חשיבה חיצונית" גבוהה נוטים להסתמך פחות על אסטרטגיות התמודדות מתעמתות.
מהלך ההפרעה ופרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החולים הם בדרך כלל כרוניים, עם זאת, כ- 50-75% מהם מראים שיפור ואצל 10-30% חלה הידרדרות במצבם. אינדיקטורים לפרוגנוזה טובה כוללים פחות תסמינים גופניים ותפקוד קודם טוב יותר.[8] בנוסף, חרדה, דיכאון, שנות חינוך ואירועי דחק בילדות, יחד עם מאפייני אישיות נמצאו קשורים גם למהלך ההפרעה[6].
אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרעה זו חלה על מצבים שבהם תסמינים האופייניים ל"תסמין סומטי והפרעות קשורות" הגורמות למצוקה או פגיעה משמעותית מבחינה קלינית בתחומי תפקוד חברתיים, תעסוקתיים או חשובים אחרים, אך אינם עומדים בקריטריונים המלאים לאף אחת מההפרעות המוגדרות תחת הפרעת סימפטום סומטי והפרעות נלוות. אין להשתמש בקטגוריית הסימפטומים הסומטיים הלא מוגדרים וההפרעות הקשורות, אלא אם כן מדובר במצבים בהם אין מספיק מידע כדי לבצע אבחנה ספציפית יותר.
הקריטריונים לאבחנת הפרעה סומטופורמית לא מוגדרת כפי שנקבעו ב-DSM5[1] הם:[עריכת קוד מקור | עריכה]
A. נוכחות של סימפטום או מצב רפואי (מלבד הפרעה נפשית).
B. גורמים פסיכולוגיים או התנהגותיים המשפיעים לרעה על המצב הרפואי באחת מהדרכים הבאות:
- הגורמים השפיעו על מהלך המצב הרפואי, כפי שעולה בקשר בין הגורמים הפסיכולוגיים לבין התפתחות או החמרה של המצב הרפואי או עיכוב בהחלמה.
- הגורמים משפיעים לרעה על הטיפול במצב הרפואי (למשל, היצמדות לקויה).
- הגורמים מהווים סיכונים בריאותיים נוספים עבור הפרט.
- הגורמים משפיעים על הפתופיזיולוגיה הבסיסית, מזרזים או מחמירים תסמינים או מצריכים טיפול רפואי.
C. הגורמים הפסיכולוגיים וההתנהגותיים בקריטריון B אינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעה נפשית אחרת (למשל, הפרעת פאניקה, הפרעת דיכאון מג'ורי, הפרעת דחק פוסט-טראומטית).
קומורבידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאב כרוני נמצא בקומורבידיות גבוהה עם חרדה ודיכאון. במחקר שנערך בארה"ב, נמצא כי בקרב אנשים הסובלים מכאב כרוני ישנה שכיחות של 17.5% עבור הפרעת מצב רוח, כאשר דיכאון מז'ורי מהווה את הפרעת מצב הרוח הנלווית השכיחה ביותר (12.6%). במחקר נוסף, נמצא כי השכיחות של כאב כרוני נלווה לדיכאון מג'ורי נעה בין 2.5% ל-15.7%.[9]
טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוכחות של סימפטומים גופניים הינם התלונה העיקרית של מטופלים עם הפרעת כאב וקיים קושי לטפל בהפרעה זו ולכן נראה שאין גישה טיפולית אחת עדיפה. מטופלים אלה דורשים גישה אמפתית, תומכת ותפקודית כדי להתמודד עם סבלם, אם כי הרופאים צריכים להיות זהירים בהזמנת בדיקות רפואיות/כירורגיות חוזרות, מיותרות ופולשניות, העלולות לגרום למחלה יאטרוגנית (מחלה שנגרמת כתוצאה מטיפול לא מתאים ואף עלולה לגרום למוות ברשלנות).[10]
לרוב, בתחילת מערכת היחסים של המטופל עם הפרעה מסוג זה, המטופל ינסה למצוא הסבר רפואי ויצפה לקבל טיפול תרופתי[2]. עם זאת, המודל הביו-פסיכוסוציאלי, המעודד אינטגרציה של גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים המשפיעים על מחלות, עלה כטיפול היעיל והמקיף ביותר עבור הפרעות סומטיות בעשור האחרון.[11] באופן כללי, סימפטומים סומטיים והפרעות נלוות מתארים חפיפה של תסמינים פסיכולוגיים, ביולוגיים וחברתיים שיכולים ליצור מצוקה ומוגבלות משמעותיים בקרב אנשים עם דאגות רפואיות כרוניות.[4] לאור זאת, ישנה חשיבות שהטיפול יהיה מכוון הן למצב הרפואי והן לגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים עליו.
ניהול מתחים, אימוני הרפיה ואימוני מיינדפולנס. כמו כן, פסיכותרפיה תומכת כגון טיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT) וטיפול משפחתי נמצאו יעילים להפחתת חומרת התסמינים ולטיפול במצבים הקשורים להפרעות ריגשיות נלוות[12]. כך למשל, CBT מהווה טיפול מבוסס ראיות המלמד מטופלים כישורי התמודדות לשיפור התפקוד בפעילויות יומיומיות וניהול תסמינים ומסייע למטופלים להבין את הקשרים בין המחשבות, הרגשות, המעשים ותגובות הגוף שלהם. כך, המטופלים לומדים כיצד לנהל ולהתמודד עם הסימפטומים שלהם על ידי שינוי האופן בו הם חושבים ומגיבים לסימפטומים שלהם, כמו גם על ידי לימוד מיומנויות כמו שמירה על בריאות גופם, רגיעה וחשיבה ריאלית[2]. בנוסף, אם יש חרדה ו/או דיכאון, יש לשקול טיפול תרופתי באמצעות סרוטונין סלקטיבי, מעכבי ספיגה חוזרת או תרופות נוגדות דיכאון טריציקליות.[12]
טיפול נוסף אשר נמצא מתאים לניהול והפחתת כאב כרוני הינו 'היפנוזה'[13]. בטיפול מסוג זה, לרוב, אך לא תמיד משתמשים בסוגסטיה לרוגע ונחת. טכניקות פוסט היפנוטיות יכולות להיעשות במטרה להפחית הכאב גם לאחר הסשן עצמו, כך שהמטופל לומד לייצר לעצמו תחושה של רוגע ונחת באמצעות רמזים (לדוגמה - לקחת נשימה עמוקה ולהוציא את האוויר כאשר העיניים סגורות). חלק מהמטופלים חווים ירידה מיידית בחומרת הכאב בעקבות טיפול בהיפנוזה, בעוד שאחרים יכולים להשיג הפחתה בכאב כאשר מבצעים תרגול חוזר של היפנוזה עצמית או היפנוזה. [14]
ביסוסו של המודל הביופסיכוסוציאלי בהקשר להפרעות כאב הביא להתפתחותה של גישה רב מערכתית לטיפול בכאב, תוך השמת דגש על שלושה מרכיבי טיפול מרכזיים: טיפול תרופתי בכאב, שיקום פיזיותרפיססטי וטיפול פסיכולוגי. ראיות מצטברות מצביעות על יעילותו של יישום גמיש של טיפולים שונים כדי לתת מענה לניהול מקיף של הפרעות כאב. בשל כך, טיפול רב מערכתי בכאב נחוץ על מנת לטפל בכאב ביעילות ולהביא למקסום התוצאות הטיפוליות. יתרה מזו, התערבות רב צוותית דרושה פעמים רבות כדי לשמור על המוטיבציה והמעורבות של המטופל כדי להביא למזעור הכאב וייעול התפקוד.[15][16]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
'סומטיזציה' מתוך אתר 'ויקירפואה'
מקורות ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 American Psychiatric Association, Diagnostic and statistical manual of mental disorders (DSM-5), American Psychiatric Pub, 2013
- ^ 1 2 3 4 Williams, S. E., Zahka, N. E., & Kullgren, K. A, Somatic Symptom and Related Disorders, Clinical Handbook of Psychological Consultation in Pediatric Medical Settings, Springer, 2020, עמ' 169-81
- ^ 1 2 3 Sadock B. J., Sadock, V. A. & Ruiz, P., Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry: Behavioral Sciences/Clinical Psychiatry (11th edition), Wolters Kluwer, 2017
- ^ 1 2 J. C. Norcross, G. R. VandenBos, D. K. Freedheim, & N. Pole (Eds.), (pp. 209–223)Somatic disorders, APA handbook of clinical psychology: Psychopathology and health, American Psychological Association, 2016
- ^ Shaw, R. J., & DeMaso, D. R. (Eds.), textbook of pediatric psychosomatic medicine, American Psychiatric Publishing, 2010
- ^ 1 2 Croicu C, Chwastiak L, Katon W, Approach to the patient with multiple somatic symptoms, Med Clin North Am 98(5), 2014, עמ' 1079–1095
- ^ Tominaga, T., Choi, H., Nagoshi, Y., Wada, Y., Fukui, K, Relationship between alexithymia and coping strategies in patients with somatoform disorder, Neuropsychiatric Disease and Treatment 55, 2013 doi: 10.2147/ndt.s55956
- ^ Dunphy, L., Penna, M., & Jihene, E. K., Somatic symptom disorder: a diagnostic dilemma, BMJ Case Reports CP, 2019
- ^ Katz, j., Rosenbloom, B. N., Fashler, S, Chronic Pain, Psychopathology, and DSM-5 Somatic Symptom Disorder, Can J Psychiatry (4)60, 2015, עמ' 160-167
- ^ Black, D. W., Andreasen, N. C, Introductory Textbook of Psychiatry, Seventh Edition, American Psychiatry Association(APA), 2020
- ^ Gatchel, R. J., Peng, Y. B., Peters, M. L., Fuchs, P. N., & Turk, D. C, The biopsychosocial approach to chronic pain: scientific advances and future directions, Psychological bulletin 133(4), 2007, עמ' 581
- ^ 1 2 Leigh, H., Streltzer, J, Somatic Symptom and Related Disorders, Handbook of Consultation-Liaison Psychiatry, Springer, 2014
- ^ Jensen, M. P., Patterson, D. R, Hypnotic treatment of chronic pain, ournal of Behavioral Medicine 29, 2006, עמ' 95–124
- ^ Elkins, G., Jensen, M. P., Patterson, D. R, Hypnotherapy for the Management of Chronic Pain, Int J Clin Exp Hypn 55(3), 2007, עמ' 275–287 doi: 10.1080/00207140701338621
- ^ Stanton‐Hicks, M. D., Burton, A. W., Bruehl, S. P., Carr, D. B., Harden, R. N., Hassenbusch, S. J., ... & Rezai, A. R., An updated interdisciplinary clinical pathway for CRPS: report of an expert panel., Pain practice 2(1), 2002, עמ' 1-16
- ^ Thorn, B. E., & Dixon, K. E., Coping with chronic pain: A stress-appraisal coping model, Coping with Chronic Illness and Disability, Springer, Boston, MA, 2007, עמ' 313-335