משתמש:Bonn20/תרבות הטראנס בישראל

ישראל נחשבת לבירת הטראנס העולמית. היא נמצאת במקום הראשון בעולם בטראנס, מבחינת יצוא אמנים, נראות וכמות המסיבות. פריצתה של מוסיקת הטראנס לישראל הייתה בסוף שנות ה- 80 והישראלים, בניגוד למדינות אחרות פיתחו אותה ואימצו אותה כסגנון חיים המאופיין בסלנג ובלבוש ייחודיים. כיום קהילת הטראנס הישראלית היא שבט גדול בסצנת הטראנס העולמית ומונה עשרות אם לא מאות אלפים משתתפים מרחבי הארץ ובכל הגילאים (13- 50). תעשיית הטראנס הישראלית זוכה להכרה ולהצלחה מסחרית גם מחוץ לישראל.

35188 428273293374 661783374 4647798 5046601 n

מהי מוסיקת הטראנס?

מוסיקת הטראנס היא מוסיקה מהירה ואינטנסיבית (140- 170 BPM). יצירות הטראנס נכתבות בתכנת מחשב ולרוב נעשות תוך שימוש בסינתיסייזרים דיגיטליים ומיקסרים. הן עשירות בשכבות של מלודיות ומקצבים המשתלבים יחד למכלול הרמוני אחד. זוהי מוסיקה שהתאפשרה הודות למהפכה הדיגיטלית ולמגמת הגלובליזציה. היא מבוססת על מקצב קבוע של ארבעה רבעים (4:4), המודגש על ידי תוף בס אדיר שמקורו במכונת תופים אלקטרונית; מוסיקה שמשלבת במקצב הקבוע כלי הקשה נוספים, מלודיות ומשפטי מוסיקה קצרים החוזרים על עצמם שוב ושוב, מאפשרים מצבים דמויי מדיטציה ותחושות של אקסטזה והתעלות רוחנית. ייחודה של מוסיקת הטראנס בין הז'אנרים הרבים של המוסיקה האלקטרונית הוא בבסיסה הרעיוני: ניסיון ליצור מצב תודעתי ואותנטי חדש, העוזר לפרט להתחבר לזולת ולעולם. הסוציולוגית שרה תורנטון מצביעה על האותנטיות כגורם מרכזי בצמיחתה של כל מוסיקה פופולרית; אותנטיות המעניקה פתרון לתחושות של ניכור וניתוק חברתי ומאפשרת תחושות של אחדוּת ושייכות ‏[1] .

היסטוריה

בניגוד לרוקנרול, סגנון מוזיקלי שישראל קלטה רק שנים רבות לאחר שפרץ בעולם, את ז'אנר הטראנס חוותה ישראל במקביל לשאר העולם בזמן אמת ‏[2] . בניגוד לארצות אחרות כמו ארצות הברית, אנגליה או רוסיה, להן יש תרבות מוזיקלית עשירה, לישראל הצעירה אין רפרטואר תרבותי עשיר ולא קיימת מוסיקה ישראלית עממית- קלאסית. קבוצות העולים השונות הביאו עמם את המוסיקה הייחודית שלהם ומוסיקת הטראנס שחדרה למדינה בסוף שנות ה- 80 הפכה לגורם מלכד.

מוסיקת הטראנס הגיעה לישראל לפני כ- 30 שנה. החל מסוף שנות ה- 80 החל להתפתח בקרב חיילים משוחררים ובעיקר יוצאי היחידות הקרביות, ריטואל ייחודי במסגרתו הישראלים המשוחררים נסעו לעשות טיול בחוץ לארץ (הודו, דרום אמריקה, אירופה ועוד) לפני המשך חייהם הבוגרים. בהודו נחשפו הישראלים הצעירים למסיבות הטבע ולגואה טראנס וכאשר חזרו הביתה הם הביאו עמם את המוסיקה החדשה ושילבו אותה עם צלילים פסיכדליים. כל אלו יצרו את טראנס הניצחונות (אייל ברקן) שהתפתח יותר מאוחר לסגנון הפול-און (Full on), שישראל מפורסמת ומובילה בו בכל העולם. מקורו של השם Full on במסיבות ה- Full moon בגואה.

למרות שישראלים היוו חלק דומיננטי בהקמת תרבות הטראנס העולמית, מוזיקת הטראנס זכתה החל מתחילת שנות ה-90 ליחס מזלזל מצד התקשורת, מצד המשטרה ובתי המשפט, עקב קישור התרבות הגלובלית הצעירה החדשה להפצה ושימוש בסמים ‏[3] . אך למרות זאת הקהל הישראלי לא ויתר (לעומת שוודיה לדוגמה, שם הקהל הרים ידיים והסצנה כמעט נעלמה לגמרי) ונלחם נגד הממסד במחאת הריקוד. כפי שניבא חוקר המדיה מרשל מקלוהן, תרבות שנות התשעים, לפחות זו המערבית, היא תרבות שבטית בכפר הגלובלי. תאים חברתיים ומשפחתיים מיטשטשים, ולעומת זאת מתחדדת דמות האינדיבידואל הפועל בעצמו ועל עצמו בתוך קהילה פיסית או וירטואלית. אין זה מפתיע כי מובילות הסייבר העולמי הן גם המובילות בתחום המוסיקה האלקטרונית.

האירוע המרכזי בתרבות הטראנס היא המסיבה. מקומו של הדיג'יי בריטואל מסיבת הטראנס שבמרבית המקרים מתרחשת בטבע, מזכיר בעידן המידע הגלובלי , לא רק את משימת השמאן שמקורו בתרבויות המזרח אלא גם את תפקידם של מספרי הסיפורים הקדמונים. הדיג'יי מדריך את משתתפי המסיבה ולוקחים אותם למסע מוסיקלי אותנטי ובאמצעות הרכבה ושילוב של סיפורים אינדיווידואליים, שחוברו כל אחד על ידי מגוון רחב של יוצרי מוסיקה אלקטרונית, יוצר הדיג'יי משהו שדומה לסיפור הרפתקאות הרמוני.

מוסיקת הטראנס מושמעת גם במועדונים, אבל שבט הטראנס התפרסם בעיקר במסורת הרייב- מסיבות מעין־שבטיות בחיק הטבע. ד"ר ראסל ניוקום, סוציולוג אנגלי שהתמחה בנושא, טוען שהרייב היה בעשור האחרון ל"סיבת החיים עבור קבוצה אדירה בממדיה של אנשים", והוא מציע לראותו כ"חוויה של התעלות רוחנית טרנסצנדנטלית, המעניקה הקלה נפשית לאנשים המרגישים מנוכרים בחברה חילונית, חומרנית, מדכאת". חוקר נוסף בתחום רואה את הרייב כביטוי ל"התגלות מחודשת, בעלת עוצמה רבה, של הדחף האנושי המודחק לשחרר את התודעה מהמצב הלא טבעי של התרכזות באגו.

במהלך שנות ה-90 נערכו מסיבות ורייבים מחתרתיים, קמו הפקות טראנס, כגון Doof, Enfiled, Tsunami ,Moksha ורבים אחרים שנסגרו הודות לפשיטות משטרה, החרמות ציוד ומעצרים. עד למחאת "תנו צ'אנס לטראנס" ‏[4] שהתרחשה בפעם הראשונה בשנת 97 בגני חוגה שבצפון הארץ ובפעם השנייה ב-98 בכיכר רבין בתל אביב, אליה הגיעו כ- 60,000 איש, מוסיקת הטראנס נמכרה בקלטות פיראטיות בתחנה המרכזית והייתה מחתרתית.

Doof festival, Kinneret Lake Spring 2011.

קהילת הטראנס הישראלית

ישראל נחשבת לבירת הטראנס העולמית. היא נמצאת במקום הראשון בעולם בטראנס, מבחינת יצוא אמנים, נראות וכמות המסיבות. קהילת הטראנס הישראלית מונה מספר רב של משתתפים מכל הגילאים (13- 50) ומכל השכבות החברתיות. משתתפים אלו ממלאים כשלושה מועדונים לערך במהלך השבוע (כאלף איש פחות או יותר) וכשתי מסיבות (לפחות) בסופי השבוע ובחגים (גם בחורף). בנוסף, ישראל מארחת שני פסטיבלים גדולים פעם בשנה: Doof ו- Indigo (Moksha), שנמשכים שלושה ימים ומתקיימים בכנרת, אליהם מגיעים תיירים רבים כדי להירגע, להכיר אנשים חדשים ולשמוע מוסיקה.

מסיבות הטבע בארץ נערכות בדרך כלל בסופי שבוע, בטבע: הכרמל, כינרת, רמת הגולן ןהגלבוע הרי ירושלים, מדבר יהודה, אזור אילת, פרדסי אזור השרון, ים המלחועוד. לאחרונה החלו לקיים סופי שבוע בהזמנה בבתי במלון המובילים באילת המוקדשים למסיבות בריכה בהן משמיעים את מוסיקת הטראנס, או במועדונים (בתל־אביב, בירושלים, בחיפה, באילת, בקריות ובערים אחרות. מתקבצים בהם אנשים ממרכז הארץ ומהפריפריה, ערבים ויהודים, חילונים וגם דתיים, קיבוצניקים ועירוניים, פועלים וסטודנטים, סטרייטים וגייז. למרות המגוון הרב, מורגשת בין המשתתפים תחושת השייכות לשבט. תרבות הטראנס היא תרבות מחתרת, הנרדפת על ידי הממסד (משטרה, בתי המשפט והתקשורת) ושנויה במחלוקת בקרב רבים מאלה שאינם חלק ממנה. המשטרה מקשה על כניסה לארץ של דיג'יים מובילים בעולם ומשביתה לא מעט פעמים את המסיבות בעיצומן, כדי לחפש סמים בקרב הרוקדים. גם קבלת אישורים לעריכת מסיבות נתקלת בקשיים, ולפעמים מבטלת המשטרה את האישורים לאחר שניתנו. פרסום המסיבות לובש אופי שונה מהרגיל, המתאים לקהל הטראנס ומתבסס על הפצת עלונים צבעוניים בין חברים ועל רשת התקשורת של הטלפונים הסלולריים והאינטרנט. על מנת להימנע מגורמים לא מוזמנים מלהגיע למסיבה התפתח ריטואל שמקורו בתרבות האירופאית שהתאפשר עם חדירתם של הטלפונים הסלולריים במסגרתו המארגנים מעבירים באמצעות שירותי ה- SMS מספר פלאפון לחברי הגרעין הקשה. כאשר מצלצלים לטלפון הנתון, מגיעים לתא קולי אשר שם מוקלטת הודעת ההכוונה ("סעו בכביש 4 עד צומת מסובים, פנו שמאלה וצאו ביציאה השניה.." וכך הלאה. לבסוף כשמגיעים ליעד מחפשים נייר טואלט על השיחים או העצים ומובלים על ידי הסימנים עד למסיבה. את טלפון ההכוונה מעבירים אך ורק ל"אנשים טובים" שנחשבים ל"קהל יפה" שימלאו את המסיבה בקהל החברים שבאו לשמוח, לרקוד ולהתנסות בסמים משני תודעה; חשיש ומריחואנה, אלכוהול, LSD, אקסטזי, קוקאין, קטמין, MDMA ואחרים.

מסיבת טראנס בגלבוע, אפריל 2011.

למרות שיש משתתפים רבים שמגיעים למסיבות באופן קבוע, רבים מהרוקדים אינם מכירים זה את זה או את סגנון חייהם של האחרים מחוץ לשעות המסיבה. אבל יש להם רפרטואר מילים משותף, המבוסס על שפת הסייבר, על השפה ההודית ועל הערבית: קרחנה, חשמל, פצצה, אש, פגזים, ראש טוב, שאנטי, סוף העולם, סרטים, ועוד. ישנה גם אופנה שניתן לזהות בקרב אנשי הטראנס: לבוש "זרוק" או "היפי" (שמקורו בארצות המזרח ובתרבות ההיפית של שנות ה-60), פירסינגים, הרחבות באוזניים, שיער ארוך אצל הגברים, תסרוקות נועזות וצבעוניות אצל הבנות, ראסטות, חצאיות או שמלות, סנדלים פתוחים, כובעים צבעוניים ותחפושות וכתובות קעקע. במרבית המסיבות בלילה ניתן ליהנות מהתאורה הנועזת בצבעי הקשת בענן (לייזרים, פליקרים, אורות מתחלפים וכדומה) לאחר תום הלילה שבמהלכו מגיעים למסיבה רוב המשתתפים ועם עליית השמש בבוקר, מתגלים כל צבעי התפאורה הפסיכדלית, בנקודה זו מתרחש שיא המסיבה, בו באמת ישנה תחושה כי: GOD IS THE DJ המלווה באחווה חברית, ברוחניות עמוקה ובחיבור למוסיקה ולטבע. לעתים בקיץ ובעיקר בהפקות הפסטיבלים האיכותיות אף משקיעים בטפטפות מים שיקררו את האווירה בחום הצהריים.

הערות שוליים

^ "דיוקנה של תופעה חברתית", מתוך: http://www.masa.co.il/article/201/%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%A1---%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A7%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%AA

^ כרמי, א. (2013). טראנסמישן; תרבות הטראנס בישראל. תל אביב: רסלינג.

^ ראה: "לא סמים ולא יער"\ שגיא בן נון (5.1.2013). מתוך: http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/426/169.html

^ ראה: "ראיון ב-7 לילות לכבוד ציון 15 שנים להפגנת תנו צ'אנס לטראנס"\ אלינור כרמי