משתמש:AwesomeWorld1010/מיתולוגיה וולשית2
מיתולוגיה ולשית היא כלל הספרות המתארת את אמונותיהם הפרה- נוצריות של העם הוולשי, ושל הקבוצות המרכיבות אותו. הוא חולק מכנים משותפים מסוימים שמרמזים על קשר או נקודת מוצא משותפת ביחד עם המיתולוגיה האירית. עיקר סיפורי המיתולוגיה נשמרו ותועדו ב'הספר הלבן של מירדרך' וב'הספר האדום של מהרגסט'.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך ההיסטוריה של העם הוולשי, המסורת והמיתולוגיה המזוהה עמו הועברה בעל פה על ידי משוררים ובארדים. במהלך ההיסטוריה התקיימו 2 משוררים ולשים גדולים-טאלייסין ואנירין. המיתולוגיה הוולשית היא מיתולוגיה קלטית עתיקת יומין, אך הועלתה על הכתב לראשונה רק בימיי הביניים (אך לא דומה לסיפורים מימיי הביניים למרות זאת). אחרי שהועלו על הכתב הספר הלבן והספר האדום, הם התפזרו וחלקם אבדו. בנוסף לכך, גם שפתם העתיקה לא הייתה פשוטה להבנה אפילו בשביל החוקרים המנוסים ביותר. ב-1849 פורסם הספר 'המבינגיון' (The Mabinogeon) שכלל כ-12 מהסיפורים שנתשמרו מהספר האדום והלבן. המילה 'מבינוגיון'= ריבוי של המילה 'מבינוגי' (שמשמעותה היא סיפורי ילדים בוולשית). הספר הפך לפופולרי ברבות הימים. השליש הראשון של הסיפורים נקרא 'ארבעת הענפים של המבינוגי' (Pedair Cainc Y Mabinogi). ארבעת הענפים של המבינוגי הם הדוגמה המפורסמת והאיכותית ביותר לסיפורי העם הוולשי, ובנוסף גם של התרבות הקלטית[1]
חלומו של מקסן ולדיג[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחלתו של הקיסר:[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקסן ולדיג (או מקסימוס_קלמנס), היה גדול קיסרי רומא ויפה תואר נודע. פירוש השם ולדיג בוולשית הוא 'נסיך'. מקסן היה אהוב מאוד על ידי כל אנשי האצולה (הווסאלים). ביום אחד יצא ולדיג לצוד עם שלושים ושניים משרתים מלווים. אחרי ציד מפרך, הציג מקסן לבני לוויתו לנוח. בעת המנוחה הקיסר נרדם ואף אחד מהשרתים לא העז להעיר אותו. בסופו של דבר רעשי רקע (רצועות כלבים וקשקוש מגינים) העיר אותו.הקיסר התעורר והחליט לצאת למסע אל רומא. במשך שבוע הקיסר התנזר מיין ומדבש תמרים ומהנשפים המפוארים. במהלך הזמן נכנס הקיסר יותר ויותר לדיכאון. שמועות עברו אל נתיני רומא ופגעו בתדמיתו של הקיסר והוא האושם בהזנחת המדינה. עקב כך זימן אליו הקיסר את טובי וחכמי רומא[2]. כאן נגמר הסיפור, והמשכו מופיע בסיפור העוקב 'החלום'.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005
