משתמש:Agam L/יעקב (ג'קו) מאסטרו
יעקב ״ג׳קו או ג'קיטו״ מאסטרו (ביוונית: Ιάκωβος (Τζάκο) μουσικοδιδάσκαλος, בלדינו: Yaakov (Jacko) Maestro, סלוניקי 5 במאי 1927 - 2 בפברואר 2016, ישראל) היה יהודי יליד סלוניקי. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, שם הציל מספר רב של אסירים יהודים על-ידי ניודם ממקום עבודה אחד לשני, במסגרת תפקידו כ-"סדרן עבודה".
ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'קו נולד לגרציה ויצחק מאסטרו בשנת 1927 בשכונת ״הברון הירש״ בסלוניקי, יוון. לג׳קו היו שתי אחיות ואח: אסתר הבכורה, ז׳אנה ודניאל. הילדים התייתמו מאביהם כתוצאה מקלקול קיבה חמור שככל הנראה בתנאים סבירים ניתן היה לרפאו. בעקבות כך, כולם נאלצו לעבוד, פרט לאימו. כך, בהיותו בן 7 בלבד, ג׳קו מצא עבודה בחנות בה היה עליו לסדר את המוצרים על המדפים. היתרון הגדול בעבודה זו היה בדברי המזון שהותר לו לקחת עבור משפחתו. מאסטרו למד בבית ספר עממי בשכונתו אך הלימודים היו בעדיפות שנייה וטובת הבית ומשפחתו עמדו תמיד במקום הראשון. ״לא יכולתי לראות את אמא שלי סובלת. כל פרוטה שהרווחתי ואת כל המזון שנתנו לי מסרתי לאמא״.[1]
הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 באפריל 1941 פלשו הגרמנים לסלוניקי. בהתחלה לא נשקפה סכנה ממשית לחיי היהודים הסלוניקאים, אך עדיין ניסו לדכא אותם, בין היתר הופעלו גזרות שונות, כגון ביטול הופעתם של כל העיתונים היהודיים בשפה הצרפתית ובלדינו (״העצמאות״ ו״הקידמה״), החרמת ארכיון הקהילה היהודית, שוד ספרים מהספריה הרבנית, סגירת בתי הספר של הקהילה, מעצר יהודים בולטים, העמדת הקהילה תחת פיקוח הגסטפו וחיוב היהודים לשלם את הוצאות הכלכלה והאחזקה של הגסטפו, החלפת שמות רחובות יהודיים בשמות יווניים ומעשי רצח אחדים.
למרות הגזרות הללו, אורח חייהם של יהודי סלוניקי עדיין המשיך כרגיל.[2] באותה התקופה מצבם הכלכלי של משפחת מאסטרו השתפר בזכות הרווחים שג׳קו הכניס הביתה. ביוון היה מחסור כבד במספר מוצרים, כגון נייר לייצור סיגריות, אבני מצית וכו׳. ג'קו, שהיה באותה עת נער בן 14, הגה רעיון כיצד לנצל את המחסור לתועלתו. הוא הכין ארגז קטן עם מברשות ומשחת נעליים והלך לתחנת הרכבת של סלוניקי כדי לפגוש חיילים גרמנים ששבו מיחידות בצפון-אפריקה, שם נלחמו באותה העת. מאסטרו התיידד עם כמה מהם וביקש כי בשובם לסלוניקי יביאו עמם מצרכים מסוימים שחסרים ביוון ובתמורה הוא יעניק להם חפצים מהנדונייה שיש בביתו. כך בעצם הוא יוכל למכור את המצרכים ולהרוויח.[3] אחד מהרווחים הגדולים שמאסטרו השיג היה דווקא רווח לא חומרי, זו הייתה השפה הגרמנית שרכש תוך כדי התקשורת עם הגרמנים בתחנת הרכבת. הבקיאות בשפה הגרמנית היא שהעניקה לו יתרונות עצומים באושוויץ ואיפשרה לו להתמנות לתפקיד רב השפעה.
ב-6 בפברואר 1943 הוציא מקס מרטן פקודה המחייבת את כל יהודי סלוניקי בני חמש ומעלה לשאת טלאי מגן דוד צהוב ולעבור עד ה-25 בפברואר ל-"רבעים מיוחדים", כלומר לגטאות. יהודי סלוניקי רוכזו בשלושה גטאות בשכונות שונות. כל גטו היה מוקף בגדר תיל, אך הגטו שברובע הברון הירש, הקרוב מביניהם למסילת הרכבת, הוקף גם בגדר עץ והופקדה עליו שמירה, והוא הפך למעשה למעין מחנה מעבר ליהודים שעמדו בפני גירוש.[4]
ערב הגירוש לאושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין ה-23 בפברואר 1943 ל-10 במרץ 1943 רוכזו בשכונת הברון הירש כ-6,170 יהודים הצפיפות הייתה נוראית, רבים ישנו בחוץ כי בחדרי המגורים שרר מחנק. התמותה גברה מדי יום ביומו. הדמות הקובעת באותם הימים הייתה של הרב הראשי ונשיא הקהילה הרב צבי קורץ. בזיכרונם של ניצולי קהילת סלוניקי הוא ידוע לשמצה מאחר שהיה, לתפיסתם, להוט לבצע את הוראות הגרמנים מבלי לנסות לעכבן או לשנותן. הרב צבי קורץ שכלל לא היה יווני ורבים בסלוניקי לא ראו בו מתאים לתפקידו, לא הבין את אופייה של הקהילה שבראשה עמד, לא דיבר את שפתה לא חש את אווירתה ולא הזדהה איתה.[5]
משפחת מאסטרו שמעו על הגירוש לפולין ההולך ומתקרב. מאסטרו סיפר בעדותו כי הרב קורץ טען כי היהודים הולכים להישלח לקרקוב ושם הם יקבלו מגורים ושטח אדמה לעיבוד על מנת שיוכלו להתפרנס בכבוד. מאחר והרב צבי קורץ היה הרב הראשי של יהדות סלוניקי, לא היה איש שהטיל ספק בדבריו, לא הייתה בציבור תחושת פחד אלא הרגשה שהם הולכים אל הלא-נודע. לכל משפחה הותר לקחת רק ציוד הכרחי, לא יותר מ-20 ק״ג לנפש ובלי מזוודות אלא רק שקים.[6]
ב-15 במרץ 1943 יצא משכונת הברון הירש הטרנספורט הראשון ועליו כ-2,800 נפשות, ביניהם בני משפחת מאסטרו. בקרון המיועד לשמונה סוסים נכנסו 120 בני אדם וחפציהם. הטרנספורט התשע עשרה והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והיו בו 1,810 יהודים. בסך הכל גורשו לאושוויץ כ- 50 אלף יהודים מסלוניקי, כ-38 אלף מתוכם נרצחו בתאי הגז מיד עם הגעתם למחנה, השאר נשלחו לעבודות כפייה והיו לאסירים במחנה.[7]
הגירוש לאושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלילה שבין ה- 20 ל-21 במרץ 1943 הגיעה הרכבת למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. לפי זכרונו של מאסטרו דלתות הקרון נפתחו בשעה 00:25, תוך כדי אנדרלמוסיה שלמה הוצאו הנוסעים המותשים מן הקרונות.[8] לאחר הסלקציה יצאו משאיות שבתוכם זקנים, נשים, תינוקות וגברים שסירבו לעזוב את נשותיהם. עם ההגעה לאושוויץ נלקחה גרציה אמו למשרפות, אחיותיו אסתר וז׳אנה הועברו לבירקנאו, לקרנטינה.[9] על הרציף נותרו כמה מאות גברים ונשים צעירים עומדים בשורות ולפניהם עמד קצין גרמני, הקצין כעס מאחר ואיש לא הבין את פקודותיו. לאחר שהקצין שאל האם יש מישהו שמבין גרמנית, ג׳קו הגיח מן השורות והסביר כיצד הוא עזר לחיילים הגרמנים שהוא פגש בתחנת הרכבת של סלוניקי. נראה כי ג׳קו עשה על הקצין הגרמני רושם חיובי שכן פנה לחייל הגרמני האחר ופקד על מאסטרו להיות המתורגמן שלהם.
מנהל חלוקת העבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפקד הגרמני, יז'י פוז׳ימסקי (Jerzy Pozymski), אשר החליט כי מאסטרו מתאים לתפקיד המתורגמן חרץ את גורלו של הנער מסלוניקי לחסד. פוז׳ימסקי לקח את ג'קו למתפרה והשיג לו חליפת אסיר ״אלגנטית״, כובע שחור ונעלי סקי גבוהות. לאחר מכן ״זקן הבלוק״ (אנ') (אסיר גרמני) קרא למאסטרו ופקד עליו לסדר את כל האסירים בחמישיות ולאמן אותם בתרגילי סדר.
לאחר שזכה באמון ״זקן הבלוק״ וקיבל תפקיד משמעותי התמנה ג׳קו לתפקיד העוזר הראשי של פוז׳ימסקי, מנהל חלוקת העבודות. רק לאחר כמה ימים התברר למאסטרו מה גודל הכוח שבידיו ועד כמה יש ביכולתו להציל חיים. סבלם של היהודים בפלוגות עבודות שונות היה גדול, מיום ליום גדל מספר הבקשות להצלה שהגיעו למאסטרו. מאחר ופוז׳ימסקי היה אדם בעל אופי נוח, אנושי והגון ובעיקר - לא אנטישמי - נרקמו בינו לבין מאסטרו יחסים ידידותיים, יחסי אמון והשניים פעלו כצוות.
מאסטרו העיד על עצמו: ״האסירים נתנו לי כבוד וחיבבו אותי - גם בשל גילי הצעיר. אם פניתי לאסיר הוא הגיב מיידית והסתובב לעברי. גם אם פניתי לבעלי התפקידים - קאפו או בלוקאלטסטה הם מייד ענו לי למרות שהייתי צעיר ויהודי. המעמד שרכשתי במחנה היה גבוה, החזקתי בידי קלפים חשובים, אני היחיד מכל בעלי התפקידים״.[10]
סיפורי ההצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר שכתב פרופסור גדעון גרייף, המלאך מאושוויץ, מתוארים סיפורי הצלה רבים בהם היה מעורב ג'קו מאסטרו בהיותו באושוויץ. מאסטרו היה מעודכן בנעשה בכל קומנדוס ואילן מקומות נחשבים קלים יחסית ואילו קטלניים וממיתים, וכך בעצם ידע לאיפה לשלוח את האסירים שמבקשים עזרה. מכרות הפחם במחנה המשנה של אושוויץ כמו ״פירסטנגרובה״ (Fuerztengrube), בז׳ז׳צה (Brzeszee), בית החרושת למלט גולשאו (Goleschau) ומכבסת בילית נחשבו למקומות הקשים במיוחד. כשנקרתה למאסטרו הזדמנות לחלץ משם אסירים הוא לא היסס לעשות זאת.
״כל מחנות- המשנה של אושוויץ היו קשים במיוחד, אלה היו מחנות קטנים ותנאי העבודה היו קשים ביותר. המחנה היחיד שהיו בו תנאים סבירים היה בודי (אנ׳), שם עסקו בעיקר בפיתוח זני חקלאות חדשים (Landwirtschaft)״.[11] כשנודע הדבר למאסטרו הוא הצליח להעביר למחנה בודי כמה אסירים יוצאי יוון וכך הם שרדו.
היו לו גם כשלונות שנוצרו מחוסר מידע או מאיחור בהגעתו. זיכרון ממקרה כזה ליווה את מאסטרו עד יום מותו. כך סיפר: ״יש מקרה אחד, אותו אזכור כל ימי חיי. יום אחד נערכה במחנה סלקציה. לפתע עברה לידי משאית, במשאית היו יהודים שנידונו למוות ועשו את דרכם לתאי הגז בבירקנאו. כשהמשאית התקרבה והייתה סמוכה אלי, שמעתי מישהו קורא בשמי: ׳ג׳קיטו, לא הצלחת להציל אותי׳. זה הכל, אף מילה נוספת. למרות שאינני יודע את שמו של יהודי זה, אני זוכר עד היום את עיניו הירוקות״.[12]
מאסטרו הצליח לעזור גם לאחותו אסתר כאשר תחילה שלח לה סיגריות, שבעזרתן הצליחה לקנות את לבן של קפואיות וזקנות בלוק גרמניות, ובעצמה החלה בהצלת נשים יהודיות. את אחותה ז'נה לא הצליחה להציל. היא ננשכה בידי עכברים בזמן שכבר סבלה משלשול קשה ומתה בייסורים מהרעלה. אסתר עצמה הייתה חולה בטיפוס באותה עת ולא יכלה לסייע לאחותה. בזכות התערבותו של ג׳קיטו הועברה אסתר לעבודה קלה יותר, דבר שהיה נחוץ וחיוני עבור הנערה שזה עתה החלימה ממחלת הטיפוס. לאורך השהות של אסתר וג׳קיטו במחנות, המשיך האח הצעיר ג׳קיטו לשלוח לאסתר דברי ערך והיא הצליחה להציל כמותו נשים רבות. אחיו דניאל עבד באושוויץ כזגג ומידי פעם נשלח למחנה הנשים בבירקנאו, כך פגש את אסתר. אף שניצל מאושוויץ, שישה חודשים אחרי שהגיע לארץ מת.[13]
עדות הניצול ניסים שמשי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרבים מן הניצולים הכיר ניסים שמשי את מאסטרו עוד מתקופת ילדותם. שניהם גדלו בשכונת הברון הירש ונשלחו באותו הטרנספורט לאושוויץ. שמשי ומאסטרו שכנו בימים הראשונים יחד בבלוק A9 אך דרכיהם נפרדו כשמאסטרו נבחר לעבוד ב״שירות העבודה״. ג'קו ,כאמור, הכיר היטב את כל הקומאנדוס והיה מנתב את האסירים לקומנדו הטוב והקל ביותר על מנת שיצליחו להתאושש ולעמוד שוב על רגליהם. ״כך עזר להרבה אנשים״ העיד שמשי, ״הרבה אסירים ניצלו בזכותו״.[14]
שמשי נבחר לעבוד בבית-החרושת לעור, ה-Lederfabrik ולאחר מכן עבר לקומנדו קנדה, שם נקבצו ומוינו פריטי הרכוש שהוחרמו בידי הגרמנים מהיהודים שהגיעו למחנה. שמשי השתדל לנצל את מקום עבודתו מאחר והיו בו יתרונות רבים: ״היינו מוצאים בתוך הצרורות והמזוודות כל מיני דברי ערך, מחביאים אותם ומעבירים לג׳קיטו, שהיה זקוק להם לצורך שיחודים של אנשי ס״ס. כל פריט כזה היה יכול להעניק חיים, ולכן עשינו מאמצים. בעצמנו לא האמנו, איך חברינו מהשכונה, קטן הקומה, צעיר בשנים, ממשפחה ענייה - הגיע לעמדה כה בכירה ובעלת השפעה גורלית במחנה. זה לנו לפלא, פשוט לא האמנו למראה עינינו״.[15]
בוקר אחד הגיע משגיח לצריף בו התגורר שמשי ולקח אותו ועוד כ-100 נערים צעירים לנקודת איסוף. בתוך זמן קצר התברר לחבורה כי הם גויסו לזונדרקומנדו. לאחר שקובצו הנערים הגיע איש אס אס והתחיל לספור אותם, הוא הגיע ל-99 וקרא בקול כי חסר לו אחד. אחרי בירורים הם הבינו כי לא ספרו את האסיר נמוך הקומה, הלא הוא ניסים שמשי. איש ס״ס ניגש אל שמשי וקרא לו לצאת מן השורה, הוא הסתכל עליו והבחין בטלאי הצהוב שעל מעילו שבתוך הסימן של המגן דוד נמצא האות G המסמנת Greek.
״איש הס״ס התקרב אליי ושאל: ׳אתה יווני?׳ השבתי בחיוב. ומיד נורתה השאלה השנייה: ׳האם אתה חבר של ג׳קו?׳ עניתי לו שכן ואף למדנו באותו בית-ספר״, סיפר ניסים שמשי. איש הס״ס אך שמע שניסים מיודד עם מאסטרו ומיד ציווה עליו לרוץ בחזרה לבלוק. ״זה הציל אותי״. בחזרה לבלוק, הוא ראה בחור סלוניקאי נוסף רץ בעקבותיו, זה היה יהודה דניאל, אף הוא משכונת הברון הירש. יהודה הבין כי עצם היכרותו של ניסים עם ג׳קו הצילה את ניסים, אז הוא החליט להצהיר בפני איש הס״ס כי גם הוא חבר של מאסטרו והוא ציווה עליו לחזור לבלוק גם.[16]
תרומתו למרד הזונדרקומנדו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודשי האביב והקיץ של שנת 1944, התרקמה פעילות מחתרתית. הקשר הראשון עם חברי המחתרת נוצר בסביבות החודשים יולי-אוגוסט, כאשר מאסטרו הסתובב בחופשיות כהרגלו באזור שרשרת המשמר הגדולה (Grosse Postenkettr) ופגש כמה מבנות קומנדו הנעליים, שבו עבדו הרבה בנות יהודיות מיוון. אחת הבנות ביקשה מג׳קו לדבר איתו ביחידות. היא מסרה לו שפנו אליה כמה מאנשי ה״זונדרקומאנדו״ וביקשו לקבל באמצעותה נשק לדינמיט, לצורך המרד המתוכנן.
מאסטרו השיב לה שאין באמצעותו להשיג כלי נשק, אך חומרי נפץ יוכל למצוא עבור הלוחמים. מאסטרו נזכר באיזה קומנדו עשוי להימצא חומר נפץ, קומנדו ״שטראסנבאו בז׳שצ׳ה״ (Strassenbau Brzeszcze). קומנדו זה עסק בעבודות פיצוץ שונות ובמחסן חומרי הנפץ שלו עבדו כמה יהודים יוונים. בירר עימם האם יוכלו לגנוב חומר נפץ מהמחסן. החומר דמוי האבקה הונח בתוך שקיות, אשר הוטמנו במקומות הפיצוץ המיועדים. אחד האסירים הסכים לעזור למאסטרו והוא הנחה אותו כיצד לשאת את החומר על הגוף בדרך שלא תבלוט אל מחוץ לבגד. את חומר הנפץ שקיבל העביר ג׳קו לבנות קומנדו הנעליים ואלה העבירוהו הלאה לבנות-הקשר עם אנשי הזונדרקומאנדו. בסופו של דבר הגיעה כמות חומר נפץ אל מטה המורדים, ובאמצעותה יכלו לייצר את רימוני היד, כהכנה ליום המרד שבתיכנון.[17]
לאחר מרד הזונדרקומאנדו עברו על מאסטרו כמה שבועות של חרדה. הוא חשש , שהגרמנים יעלו על עקבותיו כמי שסייע למטה המורדים להשיג את חומר הנפץ.
לקראת הפינוי מאושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודשים דצמבר וינואר בשנת 1945 ניכרו סימנים ברורים במחנה כי הפינוי הולך וקרב, בוטלו קומנדוס רבים מבלי לציין את הסיבה לכך. אפילו את ג׳קו בעצמו העבירו חודש לפני הפינוי, ל-DAW. הוא הורשה להמשיך להתגורר בבלוק 25 והלך למקום עבודתו החדש כל יום ברגל. לאחר שהתמונה התבהרה והפינוי מאושוויץ הפך לעובדה מוגמרת, הכינו מאסטרו, פוז׳ימסקי וחבריהם ציוד לדרך - מיכלים שונים עם מי שתייה, מזון למספר ימים, שמיכות, בגדים ואף עגלה (Rollwagen) מהדגם של חיל התותחנים הגרמנים (החיילים הגרמנים גררו עגלות כאלה בשדה הקרב, מאחור היה תותח, מקל ארוך שימש כהגה ושני סוסים סחבו את העגלה). השימוש בעגלה היה על מנת לסחוב את הכרטסת עם כרטיסיות האסירים. הגרמנים האמינו כי בעתיד הם יחזרו לאושוויץ ויחדשו את ״ימי הזוהר״ של המחנה. במחנה נערכו פעולות שונות שהוכיחו לג׳קו כי מחנה אושוויץ עומד לסגור את שעריו. המשמעת נעשתה רופפת, הפיקוח על עבודות האסירים נחלש, השמירה על מחסני המזון והציוד הפכה בעייתית יותר. מאסטרו היה עד לשריפת המסמכים שביצעו הגרמנים על מנת לטשטש את עקבות פשעיהם, הוא צפה כיצד משליכים מחלונות בנייני המנהלה והמפקדה (Kommandantun, Verwallung) את הניירת החשובה שעד אז הייתה חלק בלתי-נפרד מן הביורוקרטיה של המחנה. חלק מאנשי ה-ס״ס הקדימו את צאתם מתוך פחד שהרוסים יתעללו בהם.[18]
צעדת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב- 17 בינואר 1945 החלו טורים ארוכים של אסירים לפנות את אושוויץ ברגל, לכיוון שלזיה העילית והתחתית. זו הייתה תחילתם של ״מצעדי המוות״, שבמהלכם אולצו כ-56 אלף אסירים ואסירות, שהחזיקו עד אז מעמד ושרדו, לצאת את המחנה ברגל ולצעוד לכיוון מערב מאסטרו, שלא יצא מהמחנה במשלוחים ברכבות, אלא ביום הפינוי המאוחר, ה-18 בינואר 1945, היה ביניהם. הצעדה הממושכת לוותה במעשי רצח אכזריים. אנשי הס״ס הלכו מאחורי האסירים.אסיר שניסה לברוח נורה מיד, אסיר שהתיישב לנוח לרגע קט או עצר לעשות צרכים נורה גם כן. האדמה המושלגת התמלאה בדם הנרצחים. ״אחד המראות הראשונים שאני זוכר מהדרך, הוא דמות אישה שרועה בצדי הדרך, פצועה, גוססת וידיה מורמות כלפי מעלה. כנראה שהגרמנים ירו בה בשעה שהרימה את ידיה. באותה השנה היה קור אימים, אך אנחנו הצלחנו להתגבר הודות לעובדה שהתכוננו למסע היטב והכנו בגדים מתאימים. הייתי לבוש טוב, הספקתי לדאוג לעצמי, לאחי וגם לאחרים״.[19]
מאסטרו זוכר את נתיב הייסורים היטב: ״התחלנו בצעדה בשעת בוקר מוקדמת, צעדנו עד החשיכה כמעט ללא הפוגה. את הלילה העברנו בצריף גדול על רצפה מכוסה בקש. העייפות הייתה כה גדולה עד שנרדמנו כהרף עין. אני חושב כי הלכנו כמעט חמישה ימים רצופים. עד שהגענו לתחנת רכבת, שם עמדה רכבת עם קרונות פתוחים. מעל המסילה היה גשר, עליו עמדו כמה אנשים, הם זרקו לנו פרוסות לחם. נדמה לי שהיינו בשטח צ׳כיה. הגרמנים הבחינו במתרחש וירו בהם״.[20] הנסיעה ברכבת ארכה ימים שלמים. השהייה בצעדת המוות ובקרונות הפתוחים ארכה בדיוק שבוע ימים (18.1.45-25.1.45) עד אשר הגיע למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה כדי להתקיים אכלו ג'קו, אחיו, חברו משה ופוז׳ימסקי פתיתי שלג. לשם העבירו הגרמנים אלפי אסירים ממחנות אחרים, הצפיפות הייתה קיצונית. למחרת העבירו אותם לחלק אחר במחנה שהיו בו אוהלים גדולים, חלק זה של המחנה נקרא Mauthausen Zeltlager.
למאסטרו זכורה חוויה קשה כאשר פגש במחנה את חברו חיים מטלון: ״הוא היה במצב קשה, בקושי הבין מה אני מדבר אליו. הוא מלמל בשקט כמה מילים: ׳מה אתה רוצה ממני? אינך רואה שאני הולך ונגמר?׳ הוא היה נפוח כולו מרעב, מזלו של חיים שיחק לו - והוא שרד".[21]
השהייה במאוטהואוזן[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבועיים מאוחר יותר הועבר לתת המחנה מלק (Melk), שם עבד כשפיצטרייגר במסגרת הניסוי של הגרמנים לבנות מערכת מנהרות בצלע הגבעות על מנת לשקם מפעלים לתעשיית החימוש, כדי שיהיו מוגנים מההפצצות האוויריות של בעלות הברית. למזלו הטוב של ג׳קו פגש אדם בשם פיגארו אותו הציל באושוויץ והוא החליט להחזיר לו כגמולו ולקח אותו לעבוד כאסיר-רופא בבית החולים של המחנה.[22] לאחר זמן מה נשלח ג׳קיטו למחנה וולס (תת מחנה קטן של מאוטהאוזן), שהיה האחרון בשרשרת המחנות אליהם נשלח מאסטרו. מחנה וולס היה ממוקם בתוך יער, שם התנאים היו קשים ובלתי-אנושיים. במחנה היו שומרים קשישים שנראה כי לא הזדהו עם המשטר הנאצי והציעו לאסירים לברוח אך האסירים לא יכלו להיענות להצעה הזו מאחר והם לא ידעו לאן לברוח והיו כה תשושים ומורעבים. המשחררים האמריקאים הגיעו. ״האמריקנים שהגיעו אלינו ראשונים נבהלו ממראה עיניהם, מתוך רחמים החלו לחלק לאסירים המורעבים אוכל בכמויות נדיבות, אך למזלם של האסירים במחנה וולס היה בין האמריקנים קצין אחראי המנע מחייליו לחלק לאסירים מזון בכמויות בלתי מוגבלות, בהבינו שהדבר עלול לסכן חייהם״. בין המשחררים פגש מאסטרו קצין דובר יוונית והוא החליט לקחת אותו לבית החולים הקרוב שהיה בעיירת למבך, שם נקבע כי מאסטרו סובל ממחלת הטיפוס. לאחר שהתאושש מעט, הלך מאסטרו לחפש את אחיו דניאל ומצא אותו ב- Barracken Lazarett, שני האחים לא נשארו בלמבך זמן רב, לעיירה הגיעו אנשי הבריגדה היהודית ולאחר שביררו מי מהנוכחים מדבר עברית, לקחו אותם בלי הרבה הסברים לאיטליה במשאיות של הצבא הבריטי.[23]
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיעה לאיטליה נמשכה לילה שלם. אנשי הבריגדה אמרו לנוסעים כי הם יכשירו אותם לקראת העלייה לארץ ישראל, אך מהמחשבה לחזור אל המולדת עברה בראשו של מאסטרו. לאחר שהידיעה כי ביוון נערכת מלחמת אזרחים הגיעה לג׳קו המחשבה התנדפה. לאחר ההגעה לרומא המשיכו השיירה לכפר הסמוך, בשם פראסקאטי (אנ'), אנשי הבריגדה העניקו לפליטים מקום מחייה בתוך בניין בית ספר והג׳וינט העניק להם בחבילות וסכומי כסף למחייתם. לאחר זמן מה הבריגדה העבירה את הניצולים היוונים לדרום איטליה למקום נופש נטוש בשם סנטה מריה די-באנגו שם שהו במשך שנה וחצי, הקבוצות התמקמו ובין היתר החלו ללמוד עברית מפי ג׳קו, כך בעצם עזר מאסטרו לצעירים להתבסס ולהכשיר את הקרקע לעלייה.[24]
ההגעה לארץ ישראל ופגישת משפחת סילבס[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הגעת האונייה לנמל חיפה התאספו תושבי חיפה ממוצא סלוניקאי והחלו לתשאל את המעפילים מה עלה בגורל היהודים בשואה. מאסטרו ידע כי הוא חייב לקבל החלטה מהירה ולחפש עזרה, הוא נזכר לפתע בשכניו משפחת סילבס שעזבו את סלוניקי לפני פרוץ המלחמה, כששאל כיצד יוכל לאתר אותם הציעו לו עובדי הנמל להביאו לגיס של משה סילבס, יוסף שבח והוא כבר יעזור לו להגיע אליהם. בפגישתו עם יוסף שבח עידכן אותו שבח כי בקרוב ישלחו אותו לעתלית שם הוא יאלץ לחכות לתורו עד שהוא ישוחרר, מאחר שממשלת המנדט מאשרת לפי חוק הספר הלבן, רק לכ-1500 יהודים להשתחרר מידי חודש ולהיקלט ביישוב עברי. יוסף שבח הבטיח למאסטרו כי הוא ידאג לאתר אותו בעתלית ולפעול לשחרורו המהיר. בהגיע סוף החודש שחררו הבריטים את רוב העצורים, חוץ מג׳קו ועוד שלושה נערים, ״אנחנו, ארבעת הילדים, לא הסכמנו לזה, עשינו מהומות עד לב השמיים ובסופו של דבר ניאותו הבריטים לשחרר גם אותנו״.[25] לאחר שיחררו, מאסטרו פגש בבית משפחת סילבס לראשונה את מי שלימים תהיה רעייתו - אסתר סילבס. את עבודתו הראשונה בארץ ישראל השיג ג׳קו בזכות אסתר, שהתנגדה בכל תוקף שהוא יהיה סבל כך שהצליחה לארגן לו עבודה במוסך גולדברג. מנהל המוסך בישר למאסטרו כי מעתה ואילך ילמד מכונאות ולאחר שנה הוא היה מכונאי עצמאי.[26] במהלך עבודתו במוסך גולדברג עבד מאסטרו עם כמה בחורים צעירים, הם השתייכו לאירגוני המחתרת ״ההגנה״ ה״אצ״ל״ וה״לח״י״. הבחורים הללו נראו מעט מרוחקים מג׳קו עד שיום אחד נשבר הקרח ואחד הבחורים שהיה חבר אצ״ל שאל את מאסטרו אם ברצונו להצטרף אליהם כאשר ילכו לאזורים בהם מתגוררים ערבים על מנת למנוע את הירי לעבר תל-אביב, אותו הבחור הסביר לג׳קו את סיבת התרחקותם ממנו: ״הוא אמר לי שהם נמנעו מלקחתני לפעולותיהם, ביודעם שאני ניצול שואה, שניצל יחיד מכל משפחתו, ובפעולות שהם משתפים בהן ניתן להיהרג״. מאז אותה השיחה, הצטרף ג׳קו לפעולותיהם החשאיות כל ערב.[27]
מאסטרו במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלאת שנתיים לעליתו לארץ פרצה מלחמת העצמאות. ערב אחד, בעיצומה של המלחמה, שהה ג׳קו בקולנוע ״המגדלור״ בתל-אביב, כאשר הסרט הופסק לפתע, על הבמה התייצב חייל במדים והודיע, כי צבא ההגנה לישראל, שזה עתה נולד, זקוק למתנדבים. ג׳קו לא היסס ולמחרת התייצב בנקודת הגיוס, שנפתחה בבית הספר היסודי שברחוב פרישמן. משם הועברו המתגייסים החדשים לקיבוץ נען, שם לאחר אימונים שנמשכו שבועיים, נלקחו הצעירים לירושלים. ארבעה חודשים עברו על מאסטרו כחייל בירושלים, בין היתר עבר ג׳קו קורס מכונאות למכונות ירייה והפך למומחה בסוגי מכונות הירייה השונות, מאסטרו עשה השתלמות בקורס מרגמות שהתקיים במחנה שנלר. מאסטרו השתייך לחי״ש רמת-גן. ב-1 בפברואר 1950 השתחרר ג׳קו מצה״ל והמשיך בבניית חיו החדשים.[28]
הקמת משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1949 מימשו ג׳קו ואסתר את ברית אהבתם. בפברואר 1949 הלך לעולמו דניאל אחיו הבוגר של ג׳קו. לאחר כחצי שנה נולד הבן הבכור של ג׳קו והיה ברור לשניהם כי שמו יהיה דניאל, כשנולד הבן אסתר הוסיפה לשמור את המילה חי, וכך נקרא עד היום: דניאל חי מאסטרו. דניאל נשוי ואב לארבעה ילדים וסב לארבעה נכדים, קובי הבן הבכור נקרא על ע״ש הסבא יעקב (ג׳קיטו) מאסטרו. בשנת 1953 נולדה הבת נעימה (גרציה) ע״ש אמו של ג׳קו ז״ל שנספתה בשואה. נעימה היא אם לשני בנים וסבתא לשלושה נכדים. בשנת 1955 הפך ג׳קו לעצמאי ופתח את המוסך הראשון שלו ברחוב בן-אביגדור 24, תל אביב. אסתר וג׳קו עבדו יחדיו במוסך - הוא בתיקון כלי הרכב, והיא במשרד. כך עבדו השניים שמונה עשרה שנה מבלי לצאת לחופשה של יום אחד. ב-4 לאוגוסט 2002 נפטרה רעייתו אסתר עקב מחלה.[29]
ב-21 לפברואר 2016 נפטר ג'קו מאסטרו.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 26
- ^ המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 35-37
- ^ המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלונקי, 2014, עמ' 39
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 41
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 42
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 52
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 121
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 75
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 72
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 79
- ^ פרופ' גדעון גריי,, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 121-124; 129
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 85
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 86
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 87
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 191
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון בסלוניקי, 2014, עמ' 200
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 213
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 214
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 219
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 216-218
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושליים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 219-222
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 230-231
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 234-236
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 237-239
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 241-242
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 243-247
- ^ פרופ' גדעון גרייף, המלאך הטוב מאושוויץ, ירושלים: יד ליהודי יוון וסלוניקי, 2014, עמ' 248-253