משתמש:קבוצה1/רפואה מסורתית באוכלוסיית הבדואים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בדרך כלל הבדואי המסורתי יפנה אל המרפאים והדרווישים למצוא תרופה לסוג מסוים של מחלות ודאגות.

חלק מתרופות אלה הן הקמיעות. תליית קמיע על הגוף, היא אחת דרכים להישמר או להירפא ממחלה.

גם הצמחים הם מקור מרפא: על ידי שיח נסתר בין המחלות לבין הצמחים, פותחה שיטה מסוימת שהצמחים יזהו כל מחלה בגוף או בנפש, יספגו אותה מהגוף, ועל ידי כך הגוף ירפא.

לאמונה ברפואה המסורתית יש לה חשיבות ממדרגה ראשונה. כוח האמונה הוא הגורם החשוב ביותר באמנויות הריפוי. כשחולים חושבים ומאמינים באמת שהתרופה שניתנת על ידי המרפאים אכן מרפאת אותם, הם יקבלו את הדבר שהם מאמינים בו, ויירפאו. כוחה של האמונה לקבל וכוחן של התרופות לרפא כל מחלה בגופנו.

על-פי האמונה העממית- חמדנות, קינאה, עין הרע ומעשי כישוף הם הגורמים למחלות. לפיכך ישתמש הבדואי בשיטות שונות על מנת למנוע מעין הרע לפגוע בו, בילדיו או ברכושו. 

עץ הזית

עץ קדוש באסלאם ונזכר בקוראן שהוא עץ המבורך/ברכה, שכן זכה לברכת הבורא עצמו. עץ הזית נקרא העץ המקודש ונשבעים בשמו. הוא ניתן לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן עדן, והוא גם העץ הראשון שהופיע לאחר המבול-כאשר היונה ששלח נוח מן התיבה חזרה אליו ובפיה עלה זית.

האגדה הערבית מספרת שאדם הראשון סבל ממחלות עור, ובעזרת מלאך השמיים נטע עץ הזית, השתמש בשמן זית וריפא אותו.

עץ הזית מהווה מקור האור, המזון והברכה. היה נהוג מימים ימימה להאיר את מנורות המסגדים ואתרי הקודש בשמן זית. לשמן המנורות מייחסים משמעות נוספת של קדושה, והוא נאגר בשמשו לריפוי. שמן הזית נמרח על גופו של החולה, השמן סופג את מחלותיו ו/או מכאוביו. כמו כן משתמשים בו למשיחת הגוף, הפצעים והשערות.

נהגו למרוח את התינוקות בשמן זית מתובל עם מלח כסגולה לבריאות טובה ולכוח. מפיקים מעץ הזית שמן זית שמהווה מזון עיקרי, כמו כן מפיקים ממנו זיתים למאכל. ויש כאלה ששותים כל יום בבוקר חצי כוס שמן זית לשמור על בריאות תקנה וכתרופה נגד עצירות בבטן.

האגדה מספרת כי כאשר הנביא מוחמד נפטר כל הצמחים נשרו העלים שלהם למעט עץ הזית. 

עץ הרימון

עץ הרימון הוא עץ קדוש אצל המוסלמים והוא הוזכר בקוראן. עץ נושא מזל וברכה, כוחו רב בגירוש והרחקת עין הרע ושדים. כמו כן נוהגים להשאיר פרי רימון שמור בבית עד הפרי הבשל בשנה הבאה בגלל סגולותיו המאגיות. אמונה מספרת כי בכל רימון ישנו גרגר אחד שמקורו בגן העדן. הערבים אוכלים את פרי הרימון ושותים מיץ רימון, מתוך תקווה שאותו גרגר שמקורו בגן עדן יימצא בתוך מאכל או משקה זה.

הרימון משמש כסגולה למטרות רפואיות: נוהגים לתת לחולי רוח להריח את הרימון להרגעתו ולהוצאת הג'ן מגופו. בבתי חולים לחולי נפש, מרצפות החדרים ואדני החלונות כוסו בענפים של עץ הרימון.  אכילת רימונים על קיבה ריקה בבוקר מהווה תרופה לשלשולים, ולכאבי הקיבה, לכיב הקיבה. תרופה לדלקות עיניים כשהן כואבות וצבען אדום או צהוב, מושחים אותן כמו כוחל במיץ רימונים מורתח. מגביר את כמות הדם בגוף בגלל שצבעו דומה לצבע הדם.

אזוב מצוי - זעתר: להרתיח עלים בתוך כוס מים ולשתות, מספר פעמים ביום כתרופה לשיעול, לכאבי בטן, כאבי ראש, לכאבי שיניים, לכאבי נזלת, הצטננות ושפעת, דלקת גרון, דלקת שקדים או מורסה סב-שקדית, ונפיחות במעיים. ניתן להוסיף עלים לתוך כוס תה.

תרופה לשלשול, נזלת, כיח בגרון, התקררות, התעלפות או סחרחורת, דרכי הנשימה, כאב בטן ובחילה, הקאה , חיזוק הקיבה, לצרבת, לצרידות, לקצרת. תרופה לאילמות, ולגמגום. תרופה לדלקת עיניים-טרכומה.

מרוה/ מרווהמרמריה, מירמיה : מרוה משולשת מרתיחים את העלים במים או בתה ושותים. משמש כתרופה לכאבי-בטן, צרידות, הקאות, בחילות, התכווצות מעיים, שלשולים, קילקול קיבה, נפיחות במעיים, להגברת כוח גברא. מסדיר ומזרז תהליך הוסת אצל נשים שאין להן וסת סדירה. דימום אחרי הלידה, דלקת בפה, חניכיים וגרון ושקדים. מרגיע את האישה בתקופת הווסת, משכח כאבים, תרופה לדלקות באברי המין, לחץ דם גבוה, רומאטיזם. לכיווץ הרחם לאחר הלידה. לנזלת, הצטננות ושפעת. תרופה לאישה עקרה.

געדה : ג'עדהTeucrium spp.

געדה מצויה. געדה מלבינה: מרתיחים עלים בתוך כוס מים ושותים, מספר פעמים ביום, כתרופה לשיעול, סוכרת, כאבי בטן, לכיב הקיבה, בחילות, הקאות ושלשולים וקלקול קיבה, התכווצות מעיים, עצירות בדרכי השתן.

בחברה הבדואית יש למרפאים תפקיד מסורתי, כך למשל הדרוויש או הדרויישה. הוא פותר בעיות מיוחדות של בני השבט כמו טיפול בחולים הפונים אליו, כמו כן מייעץ להם בענייני בריאות ובמיוחד "רפואה מונעת" כמו כתיבת קמיע אשר בעזרתו ניתן למנוע מכוחות על-טבעיים כמו עין הרע, לפגוע בבני אדם  ולגרום להם מחלות. כמו כן ישנם אנשים הנעזרים בדרוישים לגילוי חפצים שהלכו לאיבוד או נגנבו, או גירוש מחלות ושדים. בפועל עשוי על כן הדרויש להיתפש כמקשר בין האדם לבין הגורם העל-טבעי אשר המיט על האדם את החולי. כמו כן נמצא ככל שעולה הנטיה לראות בגורמים העל-טבעיים גורמים לתופעות החולי, תעלה תכיפות הפניה למטפלים המסורתיים ותרד תכיפות הפנייה אצל הרפואה המודרנית