משתמש:יובלדרור
הזכות לבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות לבריאות מהווה שם כולל לאגד של זכויות הקשורות לבריאות האדם. מלבד הזכות לקבלת טיפול רפואי[1] היא כוללת, בין היתר, את הזכות לשמירה על פרטיות המטופל, את הזכות להגנה על אוטונומיית הרצון שלו, הזכות להיעדר תבנית:הפניה לערך מורחבאפליה בגישה לטיפולוכן היבטים נוספים המשפיעים על בריאות האדם כגון הסברה וגישה למידע בנושאי בריאות, גישה למזון ולמים ראויים לשתייה, סביבה שאינה פוגעת בבריאות האדם ועוד. הזכות לבריאות היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבין לאומי.
רקע להתפתחות הזכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקודת המוצא לשיח העולמי על זכויות חברתיות, מקורה בהכרזה האוניברסלית לכל באי עולם מ-1948,[2] שאמנם לא הזכירה במפורש את הזכות לבריאות אך קבעה כי: ״כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לשם הבטחת בריאותם שלו ושל בני ביתו – לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי...". מספר שנים לאחר מכן, הונחה אבן היסוד בהכרת הזכות לבריאות במסגרת האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. סעיף 12 לאמנה זו קבע כי, מדינות המהוות צד לאמנה מכירות ב"זכות ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה"[3]. מדינות רבות אשררו אמנה זו, והיא מהווה בסיס נרחב בהכרה בזכות, כאשר כיום יותר ממחצית ממדינות העולם מגנות על הזכות לבריאות באמצעות חוקה או חוקים[4].
היקף הזכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנו קושי בניסיון ליצוק תוכן בזכות לבריאות, שכן לא ברור מה היקפה. ספרות ענפה ניסתה להתמודד עם השאלה של היקף הזכות, מצד אחד, וחובת המדינה, מצד אחר. ניתן להטיל על המדינה חובות מרביות בשני ההיבטים של הזכות: חובה להבטיח תנאים שיבטיחו בצורה מרבית את בריאותם של אזרחיה ותושביה, וחובה להבטיח לכולם את המירב האיכותי והכמותי של טיפול רפואי נדרש. אלא, שתפיסה מקסימליסטית כזו של הזכות לבריאות נתקלת בקושי לנוכח המשאבים המוגבלים של המדינה. שכן, גם כאשר נדרוש מהמדינה לממש השקעה ניכרת בבריאות באופן שתגשים את שני ההיבטים של הזכות ותעמוד בדרישה של "הרמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה" (כקבוע בסעיף 12 לאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות), השקעה כזו יכולה להיות אינסופית, והרי שלא נרצה לדרוש מהמדינה שתשקיע את כל משאביה אך ורק בבריאות[5].
לעניין זה יפים דבריה של נשיאת בית המשפט השופטת ביניש בפרשת לוזון: ״כאשר מדובר בטיפול תרופתי שעשוי ברמת היתכנות כזאת או אחרת להציל חיים, להאריכם או לשפר את איכות חייו של החולה, יש ליתן משקל משמעותי לערכי קדושת החיים, שלמות הגוף והנפש וכבוד האדם... מאידך גיסא, הזכות לשירותי בריאות ציבוריים, משמעותה הטלת חובת עשה על המדינה שעיקרה אחריות למימון ציבורי של טיפולים רפואיים- תרופתיים. מטבע הדברים, סוגיית היקפה החוקתי של הזכות האמורה כרוכה בשאלות חלוקתיות כלליות, הנגזרות מאופי המשטר הכלכלי- סוציאלי הנוהג בחברה, וכן מהיקף משאביה הציבוריים של המדינה...״.[6]
מעמד הזכות לבריאות במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הניסיונות להעביר את חוק יסוד: זכויות חברתיות, אשר כללו בתוכם את הזכות לבריאות, העלו חרס, וכך הזכות לא זכתה לעיגון כזכות חוקתית בישראל. בהיעדר עיגון עצמאי לזכות החוקית של הזכות לבריאות, התומכים בזכות זו שאפו לעגנה כחלק מהזכות לכבוד האדם וחירותו או כחלקמהזכות לחיים, משום שהקניית מעמד חזק תאפשר להגביל את הרשות המחוקקת והמבצעת בקביעת הסדרים הפוגעים בזכות, ותאפשר ביקורת שיפוטית. כיום, הזכות החוקית לבריאות בישראל מעוגנת בסעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 הקובע כי "כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה, אלא אם כן הוא זכאי להם מכוח חיקוק אחר". בנוסף, בסעיף 3(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 נקבע: "כל הנזקק לטיפול רפואי, זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנהוגים מעת לעת במערכת הבריאות בישראל"[7].
בישראל קיימים מנגנונים שונים המספקים לציבור את היכולת לסבסד טיפולים יקרים, ובכך להנגיש את הטיפול לכלל האוכלוסייה. דוגמאות לכך, באות לידי ביטוי בחוק בריאות ממלכתי, המטיל על קופות החולים את האחריות למתן מלוא שירותי הבריאות. על פי החוק, סל הבריאות כולל בתוכו את רשימת השירותים הרפואיים והתרופות הניתנים במימון המדינה; וכן מס הבריאות, המהווה חלק ממימון שירותי הבריאות בידי המדינה והינו מס חובה.[8]
פסיקה ישראלית בולטת בנושא הזכות לבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתי המשפט בישראל נוקטים במספר גישות ביחס לשאלת היקף הזכות לבריאות: חלקם מפנים לזכות החוקתית לחיים, חלקם מצביעים על הזכות לבריאות כזכות חברתית וחלקם מפנים לזכויות המעוגנות בחוקים שונים כמו חוק זכויות החולה כאמור. בתי המשפט מפלסים את דרכם בין גישות אלו לצד החלטות משרד הבריאות וקופות החולים וכן נתמכים בערכים נוספים: כמו שוויון בגישה לטיפול רפואי.[9] כיום, הפסיקה המובילה של בית המשפט, הנוגעת במעמד החוקתי של הזכות, נקבעה בפרשת לוזון, בו קבעה השופטת ביניש כי: "הזכות לבריאות מהווה שם כולל לאגד של זכויות הקשורות לבריאות האדם, אשר חלקן נהנות ממעמד חוקתי בשיטתנו המשפטית... כן כוללת הזכות לבריאות את הזכות להעדר אפליה בגישה לטיפול רפואי."[10]
כמו כן, בעניין קו לעובד נאמר כי: "מעמדה החוקתי של הזכות לבריאות טרם לובן בפסיקה עד תומו. עם זאת, ניתן לומר כי קבלת שירותי בריאות חיוניים ברמה הבסיסית ביותר הנדרשים להגנת החיים והבריאות, היא נגזרת של הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם, ושל הזכות לחיים ולשלמות הגוף המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ס׳ 2 ו- 4 לחוק)... בנוסף, אפליה בהספקת שירותי בריאות עלולה לעלות לכדי פגיעה חוקתית בזכות לשוויון.״[11]. עם זאת, ניתן להבחין כי בתי המשפט נרתעים מלקבוע בצורה ברורה מהם אותם ״שירותי בריאות חיוניים ובסיסיים״ המהווים זכות חוקתית. בפסיקות אחרות של בית המשפט העליון נאמר כי: ״ניתן להסכים שהיבטים מסוימים של מוסד ביטוח הבריאות הממלכתי מוגנים בגדר הזכות לכבוד האדם, וכי אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע...".[12]
ההכרה המוגבלת בזכות לבריאות כזכות חוקתית על חוקית איננה מלמדת על שלילת מעמד הזכות כזכות יסוד במשפט הישראלי, שכן במשפט החוקתי הישראלי ישנה מסורת ארוכת שנים של הכרה הזכויות שאינן ״כתובות על ספר״. כמו כן, גם לפי ההשקפה הרואה בזכות לבריאות זכות שאינה כלולה, מעבר לרמת המינימום, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן להכיר בה כזכות יסוד הלכתית, וכאמור יש להכירה גם לנוכח מעמדה במשפט הבין לאומי: הן לנוכח היותה חלקמהמשפט המנהגי שנקלט באופן אוטומטי במשפט הפנימי, והן לנוכח מעמדה המרכזי, הנובע מהמשפט הבינלאומי ההסכמי. מקור העיגון לזכות לבריאות בישראל, נמצא כאמור בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשר מסדיר את נושא מתן שירותי הבריאות ומושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית, ומתוך תפיסה של זכאות אוניברסלית לזכות.[13]
הזכות לבריאות במשפט הבין לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות לבריאות, כמו כל זכויות האדם, מטילה על המדינה שלושה סוגים של חובות: החובה לכבד, החובה להגן והחובה להגשים: החובה לכבד מטילה על המדינה חובה להימנע מלהתערב בהנאה מהזכות לבריאות; החובה להגן מטילה על המדינה חובה לנקוט בצעדים שימנעו מצדדים שלישיים מלהתערב בהבטחת הזכות; והחובה להגשים, דורשת מהמדינה לנקוט בצעדים הנאותים, לרבות צעדים חקיקתיים, מנהלתיים ותקציביים לקראת ההגשמה המלאה של הזכות לבריאות. משמעות הדבר הינה כי, חובה על המדינה לתת הכרה מספקת לזכות לבריאות תוך אימוץ מדיניות בריאות לאומית עם תכנית מפורטת שמטרתה הגשמת הזכות לבריאות. בין השאר, מוטלת עליה חובה להבטיח מערכת ביטוח (ציבורית, פרטית או מעורבת) נגישה כלכלית לכולם[14].
הזכות לבריאות בראי המשפט המשווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות לבריאות והדילמה שהיא מעלה בעולם של משאבים מוגבלים, מביאות לריבוי מקרים אשר מובאים לבתי המשפט המדינתיים. השאלות שמגיעות לפתח בתי המשפט בישראל נדונות גם במדינות אחרות. קשה לומר שהפסיקה במדינות אלה עד כה מציעה תמונה ברורה של מהי הזכות לבריאות, אך בפיתוח המחשבה על הזכות חשוב בוודאי לראות מה היו השיקולים שנשקלו בבתי המשפט ברחבי העולם שדנו בנושאים אלה, ולהכיר בכך שהשאלות שהפסיקה הישראלית עוסקת בהן בשנים האחרונות נידונות במדינות רבות בעולם, לעיתים קרובות כשאלות חוקתיות בהקשר של זכויות אדם.
כך למשל, באיטליה, סעיף 32 לחוקה קובע כי, על הרפובליקה להגן על הבריאות כעל זכות יסודית של הפרט וכעל אינטרס של הקולקטיב, ומובטח טיפול רפואי חינם לעניים. כמו כן, בדרום אפריקה, סעיף 27 לחוקה קובע כי, לכל אחד הזכות לנגישות לשירותי הבריאות, וכי על המדינה לנקוט בצעדים, במסגרת המשאבים העומדים לרשותה, ליישומה הפרוגרסיבי של הזכות[15]. בדומה לכך, בית המשפט האירופי לזכויות אדם ציין בעניין קפריסין נ' תורכיה כי באופן עקרוני סעיף 2 באמנה האירופית לזכויות אדםיכול לחול גם על תחום שירותי הבריאות[16], וכי תיתכן הפרה של הזכות לחיים, מקום שהמדינה מסכנת את חייו של אדם על ידי מניעת טיפול רפואי הפתוח לציבור הרחב. אולם, בית המשפט הותיר ב״צריך עיון״ את השאלה: באיזו מידה הזכות לחיים מטילה חובה לקיים סטנדרט מינימלי של שירותי בריאות. המשפט ההשוואתי מלמד אותנו, כי מדינות רבות בעולם, בדומה לישראל, לא ממהרות לעגן בצורה חד משמעית את הזכות לבריאות, ומוצאות את הדרכים לספק את השירותים לאזרחים בצורות שונות.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The right to highest attainable standard of Health E/C.12/2004/4, CESSCR General Comment 14 (11 August 2000)
- ^ http://www.un.org/en/universal-declaration-human-rights/
- ^ אייל גרוס "בריאות בישראל: בין זכות למצרך "זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל" 437, 443 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004).
- ^ Rights to Health, Public Health and Medical Care: The Status of Health Protections in 191 Countries, 8 GLOBAL PUB. HEALTH 639 (2013)
- ^ גרוס, לעיל ה"ש 1, בעמ' 452.
- ^ עניין לוזון, פס׳ 10 לפסק דינה של הנשיאה ביניש.
- ^ שם, בעמ' 600
- ^ ס' 3 (ב) ו-(ג) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.
- ^ שם, בעמ' 602
- ^ בג"ץ 05/3071 לוזון נ' ממשלת ישראל פ"ד סג(1) 1, פס' 9 לפסקה דינה של הנשיאה ביניש (2008).
- ^ בג"ץ 06/1105 קו לעובד נ' שר הרווחה, פס' 59 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 22.6.2014).
- ^ רוזנאי וסומר, לעיל ה"ש 3, בעמ' 603.
- ^ גרוס, לעיל ה"ש 1, בעמ' 466.
- ^ גרוס, לעיל ה"ש 1, בעמ' 455.
- ^ גרוס, לעיל ה"ש 1, בעמ' 462–463.
- ^ רוזנאי וסומר, לעיל ה"ש 3 בעמ' 605.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אייל גרוס "בריאות בישראל: בין זכות למצרך" זכיות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 437, 438 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004)
יניב רוזנאי והלל סומר ""אם כל הזכויות": הזכות החוקתית לחיים" משפט ועסקים יט 537, 598 (2016)
גיא זיידמן וארז שחם "סימפוזיון: הרפואה בניתוח משפטי" משפט ועסקים ו 9 23–30 (2007)
כרמל שלו בריאות, משפט וזכויות אדם (2003)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"פסק הדין שמרוקן מתוך את הזכות לבריאות בישראל" מתוך עיתון הארץ-https://www.haaretz.co.il/news/health/1.1802799
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"המשבר בהדסה כבר גבה קורבנות" מתוך אתר רשת http://reshet.tv/item/news/domestic/health/newsitem-683213
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ההוצאה הציבורית על בריאות בישראל- מהנמוכות בOECD" מתוך אתר וואלה! https://news.walla.co.il/item/3077730
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות לבריאות מתוך אתר משרד החינוך http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Zchuyot/LomdimZchuyot/Hafalot/HazchutLebriut.htm