משתמש:והדגבא/דע מה שתשיב לאפיקורס

דע מה שתשיב לאפיקורס היא אמרה מפורסמת מתקופת התנאים, שפירושה, שעל האדם ללמוד על נושאים של אמונה, כדי שיוכל לענות בבטחה לכופר שיטיל ספיקות באמונתו.

המקור

מקור האמרה נמצא במשנה במסכת אבות, פרק ב', משנה י"ד:

”רבי אלעזר אומר, הוי שקוד ללמוד תורה, [ודע] מה שתשיב לאפיקורוס.

ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ”

ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

”

הרב שלמה יצחקי מבאר שהמשנה כוללת בתוכה שלושה חלקים: דע מה שתשוב לאפיקורס, ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך. כך הבין גם רבינו יונה מגירונדי, וביאר שישנו עניין ללמוד תורה בכדי 'שידע להשיב על דברי האפיקורוס, שאם לא ישיבוהו כפי טענותיו ושקריו ילמדו העולם מהם וישתו מים הרעים בראותם כי נוצח אותו, ונמצא שם שמים מתחלל'.

הרב יום-טוב ליפמן הלר כתב שמדברי רבינו יונה נשמע שגרסתו במשנה היא 'הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב לאפיקורס', בלי המילה 'ודע', וכוונת המשנה לומר שילמד תורה, ומתוכה ידע מה להשיב לאפיקורס. וכך הביא מספר מדרש שמואל שביאר 'דעהו אתה בידיעה שלימה ולא יהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך או מלומדת מאחר כי כן לא תנצח אותו'.

הרב משה בן מימון גרס 'הוי שקד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס', ללא המילה ודע, וללא המילה תורה. הרב יום-טוב הבין שכוונתו דומה לביאורו של רבינו יונה, אולם לפי גירסה זו יש ללמוד מידע כללי כדי שידע מה להשיב לאפיקורס, ולאו דווקא מהתורה, דבר התואם את משנתו של הרמב"ם המבוססת על ידע שלמד מחכמי אומות העולם. וכך ביאר הרמב"ם את דברי המשנה, 'מה שתשיב לאפיקורוס - אמר, צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים מן האומות',

את המשך דברי המשנה 'ודע לפני מי אתה עמל' הסביר רבינו יונה שהכוונה, שתדע שאתה עמל 'לפני בוחן כליות ולב, וכי תלמד תורה תטרח וישים כוונתך בה וביה תדע להשיב את אפיקורוס'. וכך ביאר גם הרמב"ם 'ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם, השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל, רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך'. והוסיף הרב יום-טוב מהספר מדרש שמואל כי 'באמרו מה שתשיב הודיע שלא תלך אתה אצלם להקשות להם על סברתם, אלא אם יבואו אליך ויקשו לך דע מה שתשיבם. אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב'.

המשך המשנה 'ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך' לפי פירושם של רש"י והרמב"ם הינו דבר נוסף שמוטל לדעת, וכך ביאר רבינו יונה, 'ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. שלא תעשה מלאכת התורה רמיה כי השם ית' הוא בעל מלאכתך ואין נסתר מנגד עיניו. ועוד כי איך לא תטרח בה והנה יהיה לך שכר גדול עליה ובנאמנות ישלם לך שכר פעולתך ואע"פ שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. כדי להתגבר על היצר המסיר אותו מלעשות המצות וללכת בדרך ישר טוב לחשב כי פרס יהיה לו עליהם שלא יתן פתחון פה ליצר לקטרג. ועוד כי לא הזהירו לדעת את זה כדי לעבוד את המקום ב"ה מפני סבת השכר אלא שכשם שאדם חייב לחקור ולידע יחודו של מקום וגדולתו ותבונתו ונפלאותיו אשר עשה כדי להוסיף בו אהבה. כך חייב שישלם שכר הפעולה לעלות על לבו גודל חסדיו של מקום ב"ה אע"פ שהוא אדון כל המעשים וקונה הכל וכלנו עבדיו לעבדו ולשרתו כעבד מקנת כסף בלא שיתן שכר פרס ושכר פעולתנו איתנו ועל כל פנים נוסיף לו אהבה עליה ונעבוד אותו מיראה ומאהבה'.

בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מובעת הסתייגות, שלא כל אפיקורס צריך להשיב לו אלא רק אפיקורס נכרי, אבל אפיקורס ישראל לא משום שהוא יתפקר יותר, כיוון שרצונו להתנצח בוויכוח.

אפיקורס

מיהו אפיקורס

במסכת סנהדרין, פרק י', משנה א', נאמר:

”כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס.

רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו.”

בתלמוד הבבלי נחלקו האמוראים מי מוגדר כ'אפיקורס', ישנה דיעה שהכוונה למבזה חבירו בפני תלמיד חכם, וישנה דיעה שהכוונה למבזה תלמיד חכם ממש. לשון אחרת בגמרא גורסת, כי המחלוקת הייתה בהגדרה של 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה', אולם אפיקורס מוגדר לדיעה השנייה מבזה חבירו בפני תלמיד חכם, ובדיעה הראשונה נחלקו האמוראים בדורות שאחר כך: רב יוסף הסביר, שהכוונה למי שיושב לפני רבו ונזכר בעניין אחר שלמד מפי רבו, ואומר 'כך אמרנו שם' במקום 'כך אמר הרב'. רבא הסביר, שהכוונה למי שאומר 'מה הועילו לנו חכמים, הרי מעולם הם לא התירו לנו דבר שנאסר בתורה כגון עורב, ומעולם לא אסרו דבר המותר בתורה כגון יונה'. רב פפא הסביר, שהכוונה למי שאומר 'אותו תלמיד חכם' במקום 'רבותינו שאותו מקום'.

הרמב"ם האריך לבאר בפירושו למשנה זו שלושה עשר יסודות עליהם מבוססת הדת היהודית, וכל מי שאינו מאמין בהם, אין לו חלק לעולם הבא:

מציאות הבורא, יחוד הבורא, שלילת גשמותו, קדמותו, שראוי לעבוד רק אותו, הנבואה, נבואת משה רבינו, תורה מן השמים, העתק התורה ישירות מהבורא, שהבורא יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עין מהם, שכר ועונש, ימות המשיח, ותחיית המתים.

וכתב הרמב"ם שמי שכופר באחד מאילו היסודות 'יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו ולאבדו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה׳ אשנא" (תהלים קלט, כא)'. ובשונה ממי ש'עשה מה שיוכל מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, שהוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל', אבל הכופר אין לו חלק לעולם הבא. וכן מה שאמרו חז"ל שהמלבין פני חבירו ברבים, והקורא לחבירו בכנוי, והמתכבד בקלון חבירו שאין להם חלק לעולם הבא, היינו שאדם שעושה מעשה שכזה מסתבר שיש לו נפש גרועה שאינה ראויה לעולם הבא.

ואילו ברמב"ם בפירושו למסכת חולין כתב, שאחד התנאים לכך ששחיטתו של אדם תהיה כשירה הינו, 'שאינו מן העם שכהה הסכלות עין שכלם, והשחירו התאוות מאור נפשותם, וחלקו על הדת ועל הנביאים עליהם השלום בסיכלותן, ומכזיבין הנביאים במה שאינן יודעים בו מאומה, ועוזבין הדתות ונוהגים קלות ראש. והכת הזאת היא כת ישוע ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להן. ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שראו אותו עובר על מצוה מן המצות דרך קלות, לא שיגיענו באותה מעשה תועלת תאווה הוא והדומים לו, אסור לאכול משחיטתו. וכן אמרו "תנו רבנן, שחיטת מין לעבודה זרה, פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלים, בניו ממזרין"'. והוסיף תנאי נוסף 'שלא יהא צדוקי או בייתוסי, והן שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שבארתי באבות, עד ששב האמת אצלם שקר, ונתיבי האור חשך ואפלה, "בארץ נכוחות יעול" (ישעיה כו, י), והם שקורין אותן אנשי דורינו היום מינין בשם מוחלט. ואינן מינין על האמת, אבל דינם להיות כדין המינים, רוצה לומר שמותר להורגם היום בזמן הגלות, לפי שהם מבוא למינות האמיתי'.

ובספרו משנה תורה כתב הרמב"ם כי רק חמישה הן הנקראים מינים:

• האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג,
• והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר,
• והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה,
• וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל,
• וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין.

וביאר הלחם משנה על פי דבריו של הרמב"ם במסכת חולין, שחמישה אלו מוגדרים כאפיקורסים, ואילו צדוקים ובייתוסים ודומיהם אינם אפיקורסים באמת, אלא שדינם כדין האפיקורסים, משום שהם גורמים אפיקורסות.

בתלמוד הירושלמי במסכת שבת מובא לגבי אפיקורסים, 'אמר רבי טרפון אקפח את בניי, שאם יבואו לביתי שאני שורפן הן ואזכרותיהן. שאם יהיה הרודף רודף אחריי שאני נמלט לתוך בתיהן של עבודה זרה ואיני נמלט לתוך בתיהן של מינים. שעכו"ם אינן מכירים אותו וכופרים בו. אבל המינים מכירים אותו וכופרים בו.

מקור השם אפיקורס

בין השנים 341 - 270 לפני הספירה, חי אדם בשם אפיקורוס (ביוונית: Επίκουρος). אפיקורוס היה פילוסוף יווני, מייסד האסכולה האפיקוראית. גישתו הפילוסופית מתבססת על החתירה המתמדת להנאה ולשלוות נפש – אליהם ניתן להגיע לשיטתו דרך לימוד פילוסופיה, טיפוח חברויות, שמירת הבריאות, הימנעות מכאב וצער ובפרט מתוך שליטה בהשתוקקויות וכן באמצעות כל דבר שהפרט מוצא כמהנה בעבורו ובתנאי שהוא לא עתיד להזיק לו או לאדם אחר. השקפות אלו הנוגדות את הההשגחה ואת ידיעת האל, היו מנוגדות לתפיסת היהדות כי אלוהים קיים ומשגיח על העולם.

בפשטות מקור השם אפיקורס הוא על שמו של אפיקורוס שהתנאים ראו בו כמייסד האתאיסטיות.

הרמב"ם בפירושו למסכת חולין ביאר כי 'מלת אפיקורוס - היא ארמית, עניינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה, ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה, ומי שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה, או המבזה רבו'. הרב עובדיה מברטנורא הוסיף פירוש, ש'משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבוא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה'.

במאמר שפרסמה האוניברסיטה העברית, יהודה ליבס העלה רעיון כי מילת אפיקורס היא כפירוש המילה אפיקורוס ביוונית, דהיינו עוזר או בעל ברית.