משתמש:דודה סימה/ארגז חול/פרויקט הגרעין הנאצי
פרויקט הגרעין הנאצי היה ריכוז מאמציהם של מדענים בגרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה, בחקר הפיזיקה הגרעינית לצורך ייצור אנרגיה גרעינית ופיתוח נשק גרעיני לשימוש מלחמתי.
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחקר הגרעיני בגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה התנהל בשני מסלולים:
- מסלול מחקר אחד התבצע על ידי צוות צבאי בחסות חיל הים הגרמני בהנחיית המדען קורט דיבנר, ומטרתו העיקרית הייתה למצוא דרך המבוססת על אנרגיה גרעינית להנעת הצוללות הגרמניות מדגם U-boot.
- המסלול השני והמדובר יותר התבצע על ידי צוות מחקר ממכון הקייזר וילהלם בראשות הפיזיקאי ורנר הייזנברג. כוונות צוות זה הן נושא לויכוח היסטורי בשאלה האם באמת ובתמים התכוונו לייצר פצצת אטום עבור אדולף היטלר, אך בכל מקרה משימתם לא צלחה: כור גרעיני ניסיוני אמנם הוקם במערה בהייגרלוך, אולם הוא מעולם לא הגיע לשלב אופרטיבי שכן לא נאגרה כמות האורניום המינימאלית הנדרשת. המערה בהייגרלוך משמשת כיום כמוזיאון.
אפקטיביות והשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כבר הייתה הקהילה המדעית העולמית מודעת היטב להתקדמות הידע הגרמני בתחום הפיזיקה הגרעינית. רעיון הביקוע הגרעיני התגלה בשנת 1938 עוד טרם פרוץ המלחמה, על ידי המדענים הגרמנים אוטו האן ופריץ סטראסמן כאשר הפציצו אורניום בנויטרונים וגילו כי נוצרים אטומי בריום כתוצר לוואי. היה זה ממצא מרעיש באותו זמן, אשר הוכיח בדיעבד כי מחקרם של אנריקו פרמי ברומא וז'וליו-קירי בפריז מספר שנים קודם לכן סלל בבלי דעת את הדרך לתגלית. ממצאיהם של האן וסטראסמן נמסרו על ידי האן לעמיתה שלו - המדענית ליסה מייטנר - פליטה גרמניה באותה עת, אשר יחד עם המדען הבריטי אוטו רוברט פריש הבינה את כובד משקלן של השלכות התגלית והטביעה את המונח "ביקוע גרעיני". מייטנר ופריש סיפקו טיוטת תאור של מנגנוני הביקוע והצביעו על כמות האנרגיה העצומה המשתחררת במהלכו.
האיום הטמון באפשרות לפצצה אטומית בידי הנאצים, היה הכוח המניע העיקרי מאחורי פרויקט המחקר הגרעיני הבריטי "טיוב אלויס" ,אשר הוביל בסופו של דבר לפרויקט מנהטן של בעלות הברית במהלכו יוצרו פצצות האטום הראשונות אשר הוטלו על הירושימה ונגסאקי. הממשלה הגרמנית סירבה לממן תכנית לפיתוח נשק גרעיני, מאחר וצוות המחקר העריך כי לא יוכל להתממש בעוד מועד לכדי נשק לשימוש במלחמה הנוכחית. לכן הייתה התכנית הגרמנית בעלת היקף ומימוש מוגבל בהשוואה לתכנית מנהטן של יריבותיה בעלות הברית.
בשנת 1945 קבע מחקר אמריקני בשם אלזוס כי מחקרם של המדענים הגרמנים בצוותו של הייזנברג הגיע לשלב מתקדם ביותר, אך עדיין פיגרו אחרי יריביהם בתכנית מנהטן, אשר ב-1942 הצליחו ליצור את תגובת השרשרת הגרעינית, צעד מכריע ביצירת כור גרעיני (הן לצרכי שלום והן להפקת פלוטוניום כחומר גלם לפצצה). ניסיון גרמני למסור ליפן אורניום וטכנולוגיה מתקדמת לייצור נשק על ידי הצוללת הגרמנית U-234 נכשל כאשר זו נכנעה לאמריקנים עם כניעת גרמניה בטרם הגיעה לחופי יפן.
ויכוח היסטורי התקיים בשאלה האם המדענים הגרמנים חיבלו באופן מכוון בפרויקט המחקר שלהם על ידי הצהרה מעוותת על סיכויי הצלחה נמוכים, או שמא הערכותיהם השגויות היו פרי ליקויים וטעויות במחקר.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תום המלחמה, במהלך תכנית בשם פרויקט אפסילון, נתפסו עשרה מדענים גרמנים, ביניהם דיבנר, הייזנברג, והאן, והוחזקו בשבי על ידי בעלות הברית במתקן סודי בפארם הול שבאנגליה. המדענים הושמו תחת השגחה מתמדת ושיחותיהם הוקלטו בשאיפה לדלות פרטים על מידת הידע שברשותם בנושא הגרעין. תוצאות ניתוח שיחותיהם לא היו חד-משמעיות, אולם כאשר אפשרו להם לשמוע על הפצצות הירושימה ונגסאקי, שקע אוטו האן ביאוש עמוק, כמעט עד כדי רצון לשים קץ לחייו. בבוקר שלמחרת טען הייזנברג כי ביכולתו להסביר באופן מדוייק כיצד פעלה הפצצה האמריקנית בהסתמך על מידת הנזק שגרמה, ונשא הרצאה על כך באוזניי חבריו. מהרצאתו ברור היה כי ברשותו ידע מעמיק בתחום, אולם הוא הפריז מאוד בהערכותיו לגבי שיעור החומר הנדרש לביקוע.
פגישת הייזנברג ובוהר ב-1941[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1941 נפגש הייזנברג בדנמרק הכבושה עם מדריכו ומורהו לשעבר נילס בוהר. תוכן השיחה, שעליו ניתן ללמוד רק משני המשתתפים בה, היה מאז שנות ה-50 נושא שנוי במחולקת. (המחזה "קופנהגן", שהוצג גם בישראל, עוסק בשאלה מה היה יכול לקרות במפגש דרמטי זה). על פי גירסתו של בוהר, הייזנברג היה נלהב מאוד מאפשרות פיתוח הפצצה על ידי גרמניה, ביקש לגייסו למאמץ פיתוח הגרעין הנאצי והציע לו בתמורה קידום אקדמי. מאידך, מהגירסה הפרו-הייזנברגית עולה כאילו חיבל במכוון בתוכנית האטום של גרמניה. ממכתב שכתב הייזנברג לרוברט יונק, מחבר הספר על הפצצה האטומית "שבעתיים כאור החמה" ("Brighter Than a Thousand Suns"), עולה כי הייזנברג ניסה לסכם עם בוהר שהמדענים משני הצדדים יפעלו יחדיו על מנת לסכל את פיתוח פצצה. בוהר כתב להייזנברג מכתבים בהם תהה על טענות אלו, אך מעולם לא שלח אותם. בעקבות המחזה "קופנהגן" החליטה משפחת בוהר להקדים את פרסום המכתבים מעזבונו של בוהר.