משתמש:ארז האורז/יהדות מיין
(אנ')
יהודים חיים במיין, מדינה בצפון-מזרח ארצות הברית, כבר 200 שנה, עם קהילות יהודיות משמעותיות בבנגור כבר משנות ה-40 של המאה ה-19 ובפורטלנד מאז שנות ה-80 של המאה ה-19. הגעתו של זוסמן אברמס ב-1785[1] גררה היסטוריה של הגירה והתיישבות המקבילה להיסטוריה של ההגירה היהודית לארצות הברית.
היהודי המתועד הראשון במיין היה זוסמן אברמס, שהגיע לאזור ב-1785.[1] אברמס, במקור מהמבורג, גרמניה, התיישב לראשונה בעיירה וולדובורו ועבד כרוכל. [2] אברמס יעבור מאוחר יותר לתומסטון ולאחר מכן ליוניון, שם פתח בית בורסקאות. בשנת 1810, הוא התחתן עם האלמנה מרי ג'ונס מהעיר פרנדשיפ, נוצרייה.[2] אברמס מת ב-6 באוקטובר 1830 בגיל 87 בערך.[2]
קהילות יהודיות קטנות החלו להיווצר ברחבי המדינה, כאשר יהודים גרמנים התיישבו בבנגור עד 1829. הקהילה היהודית בעיר בנגור הייתה הראשונה להקים בית כנסת, כשהם ייסדו את קהילת אחוות אחים ב-1849. אחוות אחים נסגרה שבע שנים מאוחר יותר, וחבריה עזבו את המדינה לקהילות יהודיות אחרות.
לואיסטון-אובורן[עריכת קוד מקור | עריכה]
התושבים היהודים הראשונים הגיעו לאזור לואיסטון-אובורן בסביבות 1865 והיו ברובם סוחרים. רק בשנות העשרים של המאה ה-20 יקבל האזור את מקומות הפולחן היהודיים הראשונים שלו: בית הכנסת בית יעקב בלואיסטון ובית הכנסת בית אברהם באובורן. לפני הקהילות הללו התקיים מקום לא רשמי יותר של תפילה וחינוך דתי שנקרא שול, מילה ביידיש שמקורה במילה הגרמנית לבית ספר, כדי לענות על צורכי הקהילה. בית יעקב, הממוקמת בפינת רחוב שומוט וסאבטוס בלואיסטון, ראתה את עצמה אורתודוקסית, אך אפשרה ישיבה מעורבת במהלך התפילות.
אירועים מרכזיים ואבני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת העלייה המוקדמת (לפני 1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשפחה היהודית הראשונה התיישבה בלואיסטון באמצע המאה ה-19. בעוד שבית כנסת לא נבנה באזור לפני תחילת המאה, המתיישבים הראשונים לאזור השיגו אולם בלואיסטון שישמש כבית כנסת. בית הכנסת בית אברהם נוסד בשנת 1898, וקהילת בית יעקב הקימה בית קברות עד שנת 1899. כמה משפחות יהודיות עברו למה שנודע בשם ניו אובורן, ממש מעבר לנהר אנדרוסקוגין, מה שהקשה על הנסיעה לקהילת לואיסטון.
תקופת עלייה מאוחרת יותר (1900 - 1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 1902, בית הכנסת "בית אברהם" ערך תפילות ותחזק בית ספר עברי בבניין שכור ברחוב השני, והקים את בית הכנסת הראשון באזור לואיסטון ואובורן. באותה שנה הוקמה אגודת בית העלמין בבית אברהם.
מעבר לנהר שבלואיסטון, בית יעקב שכרה אולם בשנת 1904 כדי לקיים תפילות עבור 40 החברים שלהם. עד שנת 1907 התמסדה הקהילה רשמית כקהילת בית יעקב, והתאגדה רשמית ב-1914.
סוף מלחמת העולם הראשונה עד סוף מלחמת העולם השנייה (1920 - 1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה עד סוף שנות השישים (1946–1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף שנות השישים עד סוף המאה ה-20 (1970 - 1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-21 ועד היום (2000 – היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוגוסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירועים מרכזיים ואבני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת העלייה המוקדמת (לפני 1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת עלייה מאוחרת יותר (1900 - 1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף מלחמת העולם הראשונה עד סוף מלחמת העולם השנייה (1921 - 1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה עד סוף שנות השישים (1946–1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף שנות השישים עד סוף המאה ה-20 (1970 - 1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-21 ועד היום (2000 – היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנגור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1849 התגוררה בבנגור קבוצה קטנה של יהודים גרמנים. הם הצביעו על שכירה של שוחט לצורך גישה לבשר כשר, ולרכישת חלקת אדמה המתאימה לקבורה. מאוחר יותר באותה שנה, הם קבעו תקנון לקהילה, ועד שנת 1850, הם מסדו את בית הכנסת הראשון במיין, אהבת אחים.
אירועים מרכזיים ואבני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת העלייה המוקדמת (לפני 1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת עלייה מאוחרת יותר (1900 - 1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף מלחמת העולם הראשונה עד סוף מלחמת העולם השנייה (1921 - 1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה עד סוף שנות השישים (1946–1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף שנות השישים עד סוף המאה ה-20 (1970 - 1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-21 ועד היום (2000 – היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
באת'[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 התיישבו קומץ משפחות יהודיות בבאת' שבמיין, ועד תחילת המאה ה-20, התיישבו קרוב לתריסר משפחות יהודיות בבאת'.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, תעשיית בניית הספינות של באת' פרחה. עקב ביקוש גבוה באותה עת לדיור ועסקים אחרים, אוכלוסיית העיירה גדלה, והאוכלוסייה היהודית של באת' גדלה לקרוב ל-30 משפחות.
החלו החיפושים אחר מקום לתפילה בו כאשר ראו שיש מספיק אנשים בכדי להשלים מניין. על השם נתקבלה החלטה, הוקם מקום לצורך העניין, וקהילת בית ישראל נפתחה ב-1922.
אירועים מרכזיים ואבני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת העלייה המוקדמת (לפני 1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שהיו כמה סוחרים יהודים שהגיעו לבאת' כדי לעבוד, התושב היהודי הראשון של באת' היה יצחק מיקלסקי שהגיע עם משפחתו ב-1886[1]. מאותה נקודה ועד לעשור הראשון של המאה העשרים החלו להגיע משפחות יהודיות נוספות, רובן מהגרים ממזרח אירופה[1]. עד סוף המאה ה-19 ערכה הקהילה היהודית הקטנה תפילות בבניין ימק"א[2].
תקופת עלייה מאוחרת יותר (1900 - 1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה העשרים עברו לאזור כמה משפחות יהודיות, ועד שנת 1919 התקבלה ההחלטה על ידי 39 חברים מייסדים לבנות בית כנסת. ארגונים אחרים התאחדו, והציעו הזדמנויות לקהילה היהודית המתפתחת, כולל מועדון נעמי,[53] העשרים המאושרים,[54] סניף מקומי של חוג הפועלים,[55] ה-YMHA וה-YWHA[56] ואגודת הנשים העבריות של באת'.
סוף מלחמת העולם הראשונה עד סוף מלחמת העולם השנייה (1920 - 1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטרם הסתיימה בניית בית הכנסת נערכו תפילות באולמות שונים בעיר [52]. עם השלמתו בשנת 1922, נשיא בית הכנסת הוביל מצעד בעיר כדי לחגוג את פתיחת קהילת בית ישראל, כאשר המייסדים נושאים את התורה ואת הדגל האמריקאי[3].
ארגונים אחרים המשיכו לקום בתקופה זו, כולל סניף של בני ברית בבאת' בשנת 1921.
בשנת 1939 באת' הייתה אחת מ-2,000 קהילות ברחבי ארה"ב שהשתתפו בשבוע האחווה השנתי.
לאחר מלחמת העולם השנייה עד סוף שנות השישים (1946–1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלה הגירה מבאת' כאשר האוכלוסייה היהודית חיפשה הזדמנויות כלכליות ומקצועיות גדולות יותר במקומות אחרים.
סוף שנות השישים עד סוף המאה ה-20 (1970 - 1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות ה-60, קהילת בית ישראל המשיכה להתקיים, וחגגה 40 שנים להיווסדה ב-1962.
בשנות ה-80 התברר הצורך בבית ספר עברי מקומי, שכן למשפחות היו רק אפשרויות מחוץ לעיר לבחירה.
מתחילת המאה ה-21 ועד היום (2000 – היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הספר העברי צמח מכמה ילדים ליותר מ-40 ילדים, ובשנת 2002 רכשה הקהילה בניין שישמש כמבנה הקבע של בית הספר.
בשנת 2015 התחברה הקהילה רשמית לתנועה הרפורמית.
בידפורד-סאקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
התושבים היהודים הראשונים הגיעו לאזור בידפורד-סאקו בשנות ה-80. הקהילה היהודית הקדומה הורכבה בעיקר ממהגרים מליטא, רוסיה ופולין שנמלטו מרדיפות דתיות וממצוקה כלכלית. פורטלנד, הייתה נמל כניסה לארצות הברית באותה תקופה, ובידפורד הייתה עיירה סמוכה עם הזדמנויות כלכליות טובות. בנוסף, רבות מהמשפחות היהודיות הקדומות של בידפורד-סאקו חיו גם במקומות אחרים באמריקה לפני שהתיישבו באזור, ובחרו בה על פני הערים הגדולות יותר שהשאירו מאחור.
למהגרים היהודים הראשונים שהיגרו לבידפורד לא היה בית כנסת, אבל כן החזיקו בספרי תורה שהובאו מאירופה. תפילות יומיומיות התקיימו בבתי חברי הקהילה, ובשנת 1892 התארגנה קהילה עברית.
עד שנת 1900 שירת את הקהילה הרב הידוע הראשון של בידפורד, הירש חזיד, ובשנת 1907 התאגדה הקהילה תחת השם "אגודת בית הכנסת העברי של בידפורד".
אירועים מרכזיים ואבני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת העלייה המוקדמת (לפני 1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת עלייה מאוחרת יותר (1900 - 1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף מלחמת העולם הראשונה עד סוף מלחמת העולם השנייה (1920 - 1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה עד סוף שנות השישים (1946–1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף שנות השישים עד סוף המאה ה-20 (1970 - 1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-21 ועד היום (2000 – היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2007 חגג בית הכנסת "עץ חיים" בבידפורד 100 שנים, וכיום הוא עדיין פתוח[4].
אולד אורצ'ד ביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירועים מרכזיים ואבני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת עלייה מאוחרת יותר (1900 - 1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1909 בנה ג'וזף גודקובסקי את מלון לאפייט[5], המלון הכשר הראשון באולד אורצ'רד ביץ'. הפופולריות של המלון גדלה במהירות, ועד מהרה הפכה קטנה מכדי להחזיק שירותים. הוקמה ועדה להקמת בית כנסת למבקרי הקיץ. קהילת בית ישראל הוקמה בשנת 1912, בסמוך ל"לאפייט".
לאחר מלחמת העולם השנייה עד סוף שנות השישים (1946–1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנות ה-60, החיים היהודיים באולד אורצ'רד ביץ' החלו לשקף שינויים המתרחשים במקומות אחרים. לא היה ביקוש לשמירה על תזונה אורתודוקסית באותה מידה, בתי מלון נכבשו במהירות על ידי מוטלים שהציעו יותר פרטיות, ומשפחות כבר לא התכנסו לשהייה ארוכה. המלונות הגדולים נהרסו או הוסבו למוטלים. תקופת הזוהר של אולד אורצ'ד ביץ' הגיעה בסופו של דבר לקיצה, וב-1965 חדר האוכל של לאפייט נסגר.
סוף שנות השישים עד סוף המאה ה-20 (1970 - 1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70 ירד מספר המבקרים בקיץ, ואוכלוסיית בית הכנסת הצטמצמה. ב-1970 מכרו יורשים של משפחת גודקובסקי את מלון לאפייט.
מתחילת המאה ה-21 ועד היום (2000 – היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת נשאר פתוח לימי הימים הנוראים ולתפילות שבת. אין עוד עסקים המנוהלים על ידי יהודים או מוסדות כשרים בעיירה.
פורטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודים הגיעו לפורטלנד שבמיין כבר ב-1866. מיין, מדינה כפרית במידה רבה, משכה מעט יהודים יחסית באמצע המאה ה-19 והייתה ביתה של עיר אחת בלבד, פורטלנד, שאוכלוסייתה היהודית המוערכת ב-1878 עלתה על מאה.
המתיישבים הראשונים הללו היו נחושים בדעתם ללמוד אנגלית במהירות, מתוך הכרה בחשיבות להרגיש חלק בעיר לא יהודית ולשגשג בה. הם פעלו במהירות לבניית קהילה יהודית על ידי מענה לצרכים מיידיים: סידורים לקיום שירותי דת, גישה ואספקה של בשר כשר ומגרש קבורה שבו ניתן לקבור את מתיהם. כל ההסדרים הללו היו בתוקף עד 1880.
רוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתיישב היהודי הראשון הגיע לאזור רוקלנד לפני 1790, ועד 1879 קמה אוכלוסייה יהודית קטנה אך תוססת[6].
מלכתחילה, האמונה הדתית מילאה תפקיד חשוב מאוד בקהילה היהודית האורתודוקסית ברובה של רוקלנד. בשנת 1879 הם ערכו את קיום מצוות הימים הנוראיים בפעם הראשונה, מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה, על פי דברי עדס יושורון[7]. התפילות נערכו בחלל שכור ברחוב הראשי.
ככל שחלפו השנים והאוכלוסייה גדלה, החלו החיפושים אחר בית כנסת. בשנת 1912 נרכשה הכנסייה הנוצרית האדוונטית על ידי קומץ מהגרים יהודים, ובית הכנסת עדס יושורון פתח את שעריו, וקיבל בברכה קהילה של 31 משפחות.
ווטרוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים הראשונות של המאה ה-20, שבעה גברים יהודים התיישבו בווטרוויל. הם התפרנסו למחייתם במחירת כלי עבודה שונים. בסופו של דבר הם התאגדו מתוך מאמץ לעודד את היהדות בקרבם ובקרב משפחותיהם.
קהילת בית ישראל הוכרזה ב-16 ביוני 1902. בתחילה ערכו תפילות בבתים פרטיים שונים בקהילה, כאשר תפילות הימים הנוראיים התקיימו בתחנת כיבוי האש של צינור מספר 4 בעיר. בשנת 1903 נרכש אסם ופורק, ועל ידי השגת עצים חדשים נוספים, החלו העבודות על בניית בית כנסת לקהילה. בשנת 1905 הושלמה בניית בית הכנסת "בית ישראל" ברחוב קלסי, ובנייתו נתמכה במלואה מתשלומי החברים, שהיו באותה עת עשרה סנט לשבוע, או 5.00 דולר לשנה.
ארגונים יהודיים נוכחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקדש בית אל (באנגלית: Temple Beth El; קונסרבטיבי)[8]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Auburn: An analysis of the Jewish community of Lewiston-Auburn, A thesis presented to the faculty of the Department of Sociology, Bates College", Raymond Theodore Zelch
- The Jewish Community of Lewiston, student paper for Bates Sociology 222, Rohna Isaacson
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Beth Israel History, Bath Jewish History (באנגלית אמריקאית)
- ^ Media - Documenting Maine Jewry, mainejews.org
- ^ "Bath Synagogue Dedication with Much Ceremony...Hebrews Now Have a Church of Their Own". Bath Independent. Bath Jewish History. 9 בפברואר 1922. נבדק ב-7 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Media - Documenting Maine Jewry, mainejews.org
- ^ Media - Documenting Maine Jewry, mainejews.org
- ^ Adas Yoshuron Synagogue 1912-1987 (PDF). Rockland, Maine. 1987. נבדק ב-19 בפברואר 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Adas Yoshuron Synagogue, Adas Yoshuron Synagogue (באנגלית אמריקאית)
- ^ Temple Beth El - Home, www.tbemaine.org (באנגלית)
