משתמשת:Hanmir53/קלוד לוי-שטראוס
קלוד לוי-שטראוס (בצרפתית: Claude Lévi-Strauss; 28 בנובמבר 1908 – 30 באוקטובר 2009) היה אנתרופולוג יהודי-צרפתי, מגדולי האינטלקטואלים במאה ה-20. פיתח את הסטרוקטורליזם כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית.
חייו[1][2][3][עריכת קוד מקור | עריכה]
לוי-שטראוס נולד בבריסל, בלגיה, למשפחת אמנים יהודית ממוצא צרפתי. הוא גדל והתחנך בפריז, למד שם בתיכון, השלים לימודי משפטים באוניברסיטת סורבון, ועמד בהצלחה בשנת 1931 במבחן הסמכה בפילוסופיה - מבחן ה-Agregation(אנ'), וזאת בהיותו בן עשרים ושלוש בלבד. מבחן זה הסמיך אותו לתפקידי הוראה בבתי ספר תיכוניים והוא עשה זאת במשך שנתיים. בשלב זה לוי-שטראוס הבין שהעיסוק בפילוסופיה אינו מתאים לו, בעיקר בגלל סגירותה ועיסוקה בעיקר בעצמה. בעקבות קריאת ספרו של האנתרופולוג האמריקאי רוברט לואי(אנ') שעסק בתרבויות הילידים בארצות הברית החל להתעניין באנתרופולוגיה. כתוצאה מהתעניינות זו הוא הוזמן בשנת 1935 על ידי משרד התרבות הצרפתי לשמש בתפקיד של מרצה אורח בסוציולוגיה באוניברסיטת סאו פאולו בברזיל, תפקיד אותו מילא במשך 4 שנים. במשך תקופה זו הוא ערך את מחקרי השדה האתנוגרפיים הראשונים שלו ביער הגשם באזור נהר האמזונאס הברזילאי. חוויה זו מיסדה את זהותו כאנתרופולוג.
ב-1939 חזר לצרפת לקחת חלק במאמץ המלחמתי, אך לאחר הכניעה הצרפתית לגרמנים והקמת ממשלת וישי בשנת 1940, החל לוי-שטראוס לחוש את תוצאותיה של האפליה ורדיפת היהודים שהפכו לחוקיים. בשנת 1941 הצליח לוי-שטראוס, כמו אינטלקטואלים פליטים רבים, להימלט לארצות הברית, שם לימד בבית הספר החדש - New School for Social Research. יחד עם קבוצה של אינטלקטואלים צרפתים הוא ייסד את ה-École Libre des Hautes Études(אנ'), אוניברסיטה-בגלות לאקדמאים צרפתים.
עם שחרורה של צרפת, מונה לתפקיד של נספח לענייני תרבות בשגרירות צרפת בארצות הברית, תפקיד אותו מילא עד שנת 1948, אז פרש במטרה לקדם את עבודתו המדעית וחזר לפריז. בשנת 1948 קיבל את תואר הדוקטור מהסורבון, לאחר שהגיש תזות בנושאי "המשפחה והחיים החברתיים של שבט נמביקווארה האינדיאני", ו"תבניות היסוד של יחסי השארות".
החיבור "תבניות היסוד של יחסי השארות" (The Elementary Structures of Kinship) פורסם בשנה לאחר מכן ומיד הוכר כאחד מהחיבורים החשובים על יחסי שארות שפורסמו.
לוי-שטראוס היה מוכר באותה תקופה רק בחוגים אקדמאיים, אך ב-1955 הוא נעשה לאחד מהאינטלקטואליים הידועים ביותר בצרפת כשפרסם את "Tristes Tropiques" (תוגת הטרופיקה). ספר זה היה בעיקרו יומן מסע המפרט את חוויותיו בברזיל בשנות השלושים.
בשנות הארבעים והחמישים המשיך לוי-שטראוס לפרסם, וזכה להצלחה מקצועית מרשימה. עם חזרתו לצרפת הוא החל להיות קשור לניהול המרכז הלאומי למחקר מדעי ומוזיאון האדם בפריז, לפני שלבסוף קיבל את הקתדרה במחלקה החמישית של "בית הספר היישומי ללימודים גבוהים" (École Pratique des Hautes Études), מחלקת "מדעי הדת", שראשה קודם לכן היה מרסל מוס.
מבחינות רבות היו שנות המלחמה בניו יורק שנים מעצבות ללוי-שטראוס. הקשר שלו עם יאקובסון עזר לעצב את השקפתו התאורטית (יאקובסון ולוי-שטראוס נחשבים לשני ההוגים המרכזיים שעליהם מבוסס הסטרוקטורליזם). בנוסף נחשף לוי-שטראוס גם לאנתרופולוגיה אמריקאית כפי שנלמדה על ידי פרנץ בועז באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. דבר זה נתן לעבודתו הראשונה הטיה אמריקאית ברורה, שעזרה לה להתקבל בארצות הברית.
החיבור "תבניות היסוד של יחסי השארות" (The Elementary Structures of Kinship) פורסם בשנה לאחר מכן ומיד הוכר כאחד מהחיבורים החשובים על יחסי שארות שפורסמו, ואף זכה לביקורת חיובית של סימון דה בובואר, שראתה בו אמירה חשובה על מעמד האישה בחברות לא-מערביות. שם החיבור הוא משחק על כותרתו של "צורות היסוד של חיים דתיים" של דורקהיים, והוא בוחן כיצד בני אדם מארגנים את משפחותיהם, על ידי בדיקת המבנים הלוגיים שמונחים ביסוד היחסים, במקום לבדוק את תוכן היחסים. בזמן שאנתרופולוגים בריטיים כמו רדקליף-בראון טענו כי קרבת משפחה מבוססת על "מוצא" מאב קדמון משותף, לוי-שטראוס טען כי הקִרבה מבוססת על "ברית" בין שתי משפחות שנוצרת כאשר נשים מקבוצה אחת נישאות לגברים מקבוצה שנייה.
לוי-שטראוס מונה להיות יושב-ראש הקתדרה לאנתרופולוגיה חברתית בקולז' דה פראנס ב-1959. בערך באותו הזמן פרסם את "אנתרופולוגיה סטרוקטורלית" (Structural Anthropology), אוסף של מאמריו שסיפק גם דוגמאות וגם תוכניות מחקר של סטרוקטורליזם. יחד עם בניית היסודות לתוכנית אינטלקטואלית זו, הוא החל לייסד גם סדרת מוסדות על מנת לבסס את האנתרופולוגיה כדיסצפלינה בצרפת, כולל המעבדה לאנתרופולוגיה חברתית, שם הוכשרו תלמידים חדשים, שפרסמו את מחקריהם בכתב עת חדש, "האדם" (l'Homme).
bבחר כחבר האקדמיה הבריטית ב-1966, הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1973, הכבוד הגדול ביותר לאינטלקטואל בצרפת. הוא קיבל את פרס ארסמוס ב-1973 וב-2003 - את פרס מייסטר-אקהרט לפילוסופיה. הוא קיבל כמה דוקטורטים לשם כבוד מאוניברסיטאות כמו אוקספורד, הרווארד, וקולומביה, ואת אות לגיון הכבוד מהדרגה הגבוהה ביותר. אף שפרש לגמלאות, הוא המשיך לפרסם מפעם לפעם מחשבות על אמנות, על מוזיקה ועל שירה, וכן ריאיונות וזיכרונות מתקופות מוקדמות יותר בחייו.
ב-1962 פרסם את "החשיבה הפראית" (Pensée Sauvage), ספר שרבים מחשיבים כחיבורו החשוב ביותר. חציו הראשון מפתח את התאוריה של לוי-שטראוס על תרבות ומחשבה, בעוד שהחלק השני מרחיב את התאוריה הזו לתאוריה של היסטוריה ושינוי חברתי. החלק הזה של הספר הכניס את לוי-שטראוס לוויכוח ער עם ז'אן-פול סארטר על טבע הבחירה החופשית. מצד אחד, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סארטר חייבה אותו לעמדה שבני אדם חופשיים לפעול כפי שהם חפצים. מצד שני, סארטר היה גם שמאלן שהיה מחויב לרעיון שבני אדם מאולצים על ידי אידאולוגיות שבעלי העוצמה כופים עליהם. לוי–שטראוס הציג את הגישה הסטרוקטיאליסטית שלו לפעולה אישית כניגוד לסארטר. הדים של הוויכוח הזה בין סטרוקטיאליזם לאקזיסטנציאליזם עתידים היו לספק השראה לעבודתם של מחברים צעירים כמו פייר בורדייה.
כמו כן פיתח לוי-שטראוס בספרו זה את ההשוואה בין "בריקולר" ל"מהנדס". בהשוואה לאומן האמיתי, שאותו מכנה לוי-שטראוס מהנדס, הבריקולר מיומן במשימות רבות ובהרכבה מחודשת של דברים קיימים, תוך שהוא מתאים את הפרויקט שלו למלאי מוגבל של חומרים וכלים שעומד לרשותו. המהנדס ממוקד לעומתו בפרויקט בכללו, תוך שהוא הוגה, יוצר ומגייס את כל החומרים והכלים הדרושים להשלמת הפרויקט שלו. הבריקולר מדמה את "המוח הפראי" והמהנדס את המוח המדעי. לוי-שטראוס אומר כי יקומו של הבריקולר מסוגר, והוא נאלץ לעיתים קרובות להסתדר עם מה שקיים סביבו בהישג יד, ואילו היקום של המהנדס פתוח כיוון שהוא מסוגל ליצור כלים וחומרים חדשים. אולם שניהם חיים בתוך מציאות מוגבלת, ולכן, בדומה לבריקולר, גם המהנדס נאלץ לשקול לעשות שימוש במערכות קודמות של ידע תאורטי ומעשי.
בשנת 1963 הוא הזמין את ז'ורז' דוורה, אנתרופולוג ידוע ממוצא יהודי-הונגרי ללמד בבית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז.
כשהוא מפורסם בכל העולם, לוי-שטראוס העביר את החצי השני של שנות השישים כשהוא עובד על הפרויקט הגדול שלו, מחקר בעל ארבעה כרכים ששמו "מיתולוגיות" (Mythologiques). בספר זה, לוי-שטראוס לקח מיתוס יחיד מהקצה של צפון אמריקה, ועקב אחרי הווריאציות שלו מקבוצה לקבוצה, דרך אמריקה המרכזית, ועד לחוג הארקטי, וכך עקב תפוצת המיתוס מצד אחד של היבשת לצד השני. הוא עשה זאת באופן סטרוקטואליסטי טיפוסי, כשהוא בוחן את היחסים בין האלמנטים של הסיפור במקום להתמקד בתוכן הסיפור עצמו. בעוד ש"חשיבה פראית" היה הצגה של התאוריה הרחבה של לוי-שטראוס, "מיתולוגיות" היה דוגמה מורחבת של ניתוח. הספר מפורט וארוך מאוד, ולמרות היותו יצירת המופת שלו, הוא נקרא פחות מ"חשיבה פראית" הנוח יותר לקריאה.
לוי-שטראוס סיים את כתיבת הכרך האחרון של "מיתולוגיות" ב-1971, נבחר כחבר האקדמיה הבריטית ב-1966, הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1973, הכבוד הגדול ביותר לאינטלקטואל בצרפת. הוא קיבל את פרס ארסמוס ב-1973 וב-2003 - את פרס מייסטר-אקהרט לפילוסופיה. הוא קיבל כמה דוקטורטים לשם כבוד מאוניברסיטאות כמו אוקספורד, הרווארד, וקולומביה, ואת אות לגיון הכבוד מהדרגה הגבוהה ביותר. אף שפרש לגמלאות, הוא המשיך לפרסם מפעם לפעם מחשבות על אמנות, על מוזיקה ועל שירה, וכן ריאיונות וזיכרונות מתקופות מוקדמות יותר בחייו.
- ^ Claude Levi-Strauss, Famous Scientists - The Art of Genius
- ^ Maurice Bloch, Claude Lévi-Strauss obituary, The Guardian, 3.11.2009
- ^ Elizabeth Lewis, Biography of Claude Lévi-Strauss, Anthropologist and Social Scientist, Thought Co., 27.1.2020