משתמשת:Hanay/בדיקה - ע

שם

העיר נקראה בראשיתה "עפולה", על שם תחנת הרכבת "עפולה" והכפר "איל פולה" ששכן בה. אולם המייסדים חיפשו לה שם עברי והתלבטו בין השם יזרעאל, על שם "עמק יזרעאל" ו"ארבל" כהצעתו של ישעיהו פרס, על סמך השערה שבמקום היה כפר בשם ארבל, ובחרו בשם "יזרעאל כנגד כוונה זאת יצא אברהם יעקב ברור שטען שאסור לקרוא לעפולה "יזרעאל" שכן יזרעאל המקורית נמצאת בכפר זרעין שבתל יזרעאל. למרות המחאות, ב-1 בפברואר 1926 אישרה ממשלת המנדט את השם יזרעאל. אולם בני ארץ ישראל המשיכו להשתמש בשם "עפולה"במקביל לשם הרשמי "עיר יזרעאל". בעיתונות, במקרים רבים, כתבו "עיר יזרעאל (עפולה)" או "עפולה (עיר יזרעאל)". בשנת 1938 כתב זאב וילנאי שמקור השם עפולה הוא ערבי, אולם ייתכן ומקורו עברי, במילה "עפל", המוזכרת גם בכתבי המארות המצרים מן המאה ה-19 לפני הספירה וברשימותיו של הפרעה תחותמס השלישי. למרות שאין עדות ברורה ליישוב בשם זה בעמק יזרעאל, הועלתה ההשערה שהפסוק המספר על גיחזי עוזרו של אלישע הנביא שהסתובב רבות באיזור שונם, "ויבא אל העפל ויקח מידם ויפקד בבית" מתייחס ליישוב בשם עפל עמק יזרעאל. בסוף 1940, עם הקמת מועצה מקומית חדשה לעפולה, נקרא המועצה בשם "עיר יזרעאל עפולה"או "עיר יזרעאל (עפולה)". עם הפיכתה של עפולה לעיר שונה שמה ל"עפולה" בלבד.

הסכם ההגנה

הסכם ההגנה מצרים-סוריה שנחתם בנובמבר 1966, כחלק מחימום היחסים בין סוריה למצרים לאחר חמש שנות נתק, הבטיח הגנה משותפת של שתי המדינות במקרה שאחת מהמדינות תותקף. ההסכם כלל התחייבות של סוריה שלא לחמם את הגבול עם ישראל, התחייבות שלא מולאה. בעקבות מספר תקריות גבול בהם תקפה ישראל את סוריה ומצרים לא יצאה לעזרתה של סוריה, התעוררה ביקורת רבה על מצרים, בעולם הערבי. ייתכן שביקורת זאת היתה מהגורמים שהביאו את גמאל עבד אל נאצר להכניס את צבאו לחצי האי סיני במאי 1967, ולפרוץ מלחמת ששת הימים.

רקע

עם התפרקות הרפובליקה הערבית המאוחדת, שהיתה איחוד של מצרים וסוריה, בספטמבר 1961, נותקו היחסים הדיפלומטיים בין מצרים וסוריה, שכן מצרים לא הכירה בלגיטימיות של המדינה הסורית העצמאית. סוריה עברה לאחר מכן סדרה ארוכה של הפיכות, שהאחרונה שבהם היתה בפברואר 1966, בה עלתה לשלטון ממשלה בעלת נטיות פרו סובייטיות חזקות. עם זאת, השלטון בסוריה נחשב חלש ושברירי ובספטמבר 1966 סוכל בסוריה נסיון הפיכה. על מנת להציג את עצמה כמגינת העולם הערבי ולמנוע התקוממות פנימית, נתנה ההנהגה הסורית לארגון הפת"ח יד חופשית לפעול נגד ישראל.

מצרים היתה שקועה באותה עת במלחמת האזרחים של צפון תימן וביקשה לשמור על ההגמוניה שלה בעולם הערבי מבלי להסתבך בלחימה עם ישראל. שתי המדינות היו במעגל ההשפעה של ברית המועצות אל מול סעודיה וממלכת ירדן שהיו מקורבות לארצות הברית. החל מאמצע 1966 פעל אלכסיי קוסיגין לחיזוק הקשרים של ברית המועצות במזרח התיכון וכחלק מכך ביקשה ברית המועצות לחזק את הקשרים בין בעלות בריתה באיזור.

ההסכם

באוגוסט 1966 נפתחו שיחות בין מצרים וסורי. על פי הצהרת שר החוץ של סוריה, איבראהים מאחוס, השיחות נפתחו מיד לאחר תקרית חילוץ ספינת המשמר בכנרת השיחות נוהלו על ידי ועדת משנה בראשות שר ההגנה המצרי, שאמס אל דין באדראן, ורמטכ"ל סוריה, אחמד סודאני. באמצע ספטמבר 1966 הגיעה משלחת צבאית מצרית לסוריה. בתחילת נובמבר 1966 הגיע ראש ממשלת סוריה, יוסף זעין, לקהיר, ונאצר התערב אישית במגעים. המגעים הסתיימו בחתימה על ההסכם ב-4 בנובמבר 1966

על פי ההסכם, במקרה שאחת המדינות תותקף, יבוא הצבא של המדינה השנייה לעזרתה. תוקם מועצת הגנה משותפת שתקבע את האסטרטגיה המשותפת של המדינות ואת יסודות שיתוף הפעולה, בה יכהנו שרי החוץ ושרי ההגנה של המדינות. מועצת ההגנה תכונס אחת לשישה חודשים ובמועדים נוספים על פי בקשה של אחת המדינות. כן תוקם מפקדה משותפת. בהסכם נקבע שבמקרה של מלחמה ייטול הרמטכ"ל המצרי את הפיקוד על הכוחות של שתי המדינות. כל מדינה תישא בהוצאות של המתקנים הבטחוניים בשטחה ההסכם נחתם לחמש שנים עם אופציה להארכה לחמש שנים נוספות.

מטרות הצדדים

סוריה, שהיתה חוליה החלשה, רצתה בהסכם בתור חיזוק אל מול ישראל. גם ברית המועצות רצתה בהסכם כדי למנוע את נפילת המשטר הסורי שחיזק את הקשרים עם ברית המועצות

מצרים חתמה על ההסכם בתקווה לרסן את הסורים ולהביא רגיעה ביחסים בין ישראל וסוריה.

היו ששיערו שגורם משמעותי שהביא לחתימת ההסכם היתה הצהרה של רמטכ"ל צה"ל, יצחק רבין, שהתפרש ככוונה ישראלית להפיל את המשטר בסוריה אחרים טענו שהחשש למשטר בסוריה הגיע דווקא מכיוון ירדן וחשש זה הוא שהניע את הסובייטים לדחוף את המצרים והסורים לחתום על ההסכם

תגובות להסכם

קהילת המודיעין של ישראל הופתעה מחתימת הסכם ההגנה. לאחר שנודע על החתימה המודיעין הישראלי העריך שההסכם ירסן את הסורים, בהתאם לכוונות המצריות{, אולם לא ייחסה חשיבות להסכם לאור השקט בגבול המצרי וההנחה שמצרים לא תסתכן במלחמה עם ישראל בגלל נחיתות צבאה ובמיוחד כל עוד צבאה שקוע בעימות בתימן

ברוב מדינות ערב התקבל ההסכם בברכה ובהבעת תקווה שעוד מדינות ערביות יצטרפו להסכם. במיוחד ביקשו במצרים ובסוריה שעיראק ואלג'יריה יצטרפו להסכם, אולם אלו הבהירו שלא יצטרפו להסכם. חוסיין מלך ירדן ציין את ההסכם כדוגמא לכך שהליגה הערבית אינה מתפקדת.

ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל

ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל הייתה התאחדות של ארגוני הנשים המקומיים של תנועת המזרחי בארץ ישראל. ההתאחדות קמה בשנת 1939 והתאחדה עם ארגון הפועלות של הפועל המזרחי בשנת 1959 להקמת תנועת האשה הדתית לאומית.

חברות של נשים במזרחי

בתקופה של שלהי מלחמת העולם הראשונה עלתה שאלת זכות הבחירה לנשים ועמה התפתח ויכוח בתנועת המזרחי האם לקבל נשים כחברות בתנועה והאם לתת להן זכות להיבחר למוסדותיה

באפריל 1919 נדונה השאלה בוועידות מחוזיות של תנועת המזרחי שנערכו לקראת הועידה הכללית של התנועה ובהן הובעו דעות בעד מתן זכות לבחור בתוך התנועה והובעו דעות שונות לגבי הזכות להיבחר. כן הוסכם לקרוא לסייע להקמת אגודות נשים מזרחיות בכל אתר ואתר

הסתדרויות נשים מזרחי מקומיות בארץ ישראל

"הסתדרות נשים מזרחי" קמה בירושלים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. כנס ראשון התקיים בספטמבר 1919. בהסתדרות הורשו להשתתף: "צעירה מבת שבע עשרה ומעלה המתנהגת ברוח הדת והמסורת ומודה בתוכנית ההסדרות". החברות נדרשו לשקול את שקל המזרחי וכן לשלם דמי חברות להסתדרות. טרם הוחלט באותה העת האם ההסתדרות תחשב לסניף של תנועת המזרחי או לארגון עצמאי לצד המזרחי. ההסתדרות שאפה להקים סניפים בכל רחבי ארץ ישראל. בראש ההסתדרות הועמדה לאה זליגר שהתנגדה למתן זכות בחירה לנשים

הסתדרות נשות מזרחי בארץ ישראל הייתה חלק בלתי נפרד מארגון "המזרחי" והזדהתה לחלוטין עם "ארגון הגברים", בהתאם לדבריה של הינדה אוסטרובסקי (המאירי) אשר הייתה למנהיגת ההסתדרות הנשית: ”אנחנו הנשים במושבה, נכנסות לאגודה המזרחי הציונית ונעבוד שכם אחד יחד עם האנשים לטובת בנין האומה על פי התורה והדת”

עוד הצהירו הנשים בארץ ישראל: ”שאיפת הסתדרותינו היא אותה השאיפה של המזרחי העולמי: לכונן את קיומנו בארצנו על יסוד תורתנו הכתובה והמסורה... תעודתנו היא לעבוד בעד קיום קודשי ישראל וחיזוק רוח היהדות בין אמהות העם ובנותיו, חובתנו היא: לעורר גם בלבן את אהבת העם, התורה והארץ, כדי שתעזורנה גם הן להגשמתה של המגמה 'המזרחית': תחיית עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל”

במרץ 1922 קיימו ראשי הסתדרות נשים מזרחי, זליגר ושנפלד, כינסי יסוד של סניפים ביפו ובפתח תקווה. ביפו היו הפעילות המרכזיות: מיזל, כהנא, ציזלינג ולאה קוק סלוה ריכמן יסדה סניף של ההסתדרות ביבנאל. במאי 1922 היו בהסתדרות כ-600 נשים

הסתדרות הנשים פעלה בשנת 1922 להקים בית מלאכה לחלוצות ולצורך כך השיגה תרומות של מכונות תפירה מנשות המזרחי באמריקה ובגרמניה. כן פעלה ההסתדרות לסיוע לעניים ולעולים חדשים

במרץ 1938 הקיים בחיפה כנס ליסוד אגודה של נשות המזרחי בעיר

בשנת 1938 כללו פעולות נשות המזרחי בארץ ישראל פעולות מקומיות של קייטנות, מטבחים לצד בתי ספר דתיים עבור ילדי עניים וגני ילדים. כן הוקמו שלושה מוסדות בסיוע של נשות המזרחי באמריקה: בית צעירות מזרחי בתל אביב, בית צעירות מזרחי בירושלים ומשק הפועלות של הפועל המזרחי בגן מגד

מרכז אמן

בשנת 1940, הוקם "אמן" - "מרכז ארגוני נשי מזרחי בארץ ישראל" בעזרתה של הרבנית שרה הרצוג הארגון קם על מנת לאחד כוחות ולכלול את כל הקבוצות והמוסדות של הנשים הדתיות "מזרחיות" בארץ ישראל. מרכז הארגון התאסף לראשונה בתל אביב באפריל 1940 בכינוסים שנתיים דיווחו הנציגות על פעילויותיהן כל אחת במקומה והביעו עמדות בשאלות השעה.

קישורים חיצוניים

• שרה הרצוג, על פעולות אמן, הצופה, 31 באוקטובר 1945