משקולת (שקילה)

משקולת (או: אבן שקילה) היא חפץ לפי מידה המשמשת למדידת משקל באמצעות מאזניים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאזניים שימשו רבות בפעילות המסחר בעת העתיקה, לפחות מתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפני הספירה). השימוש במאזניים התבסס על שימוש במשקולות שהונחו בכף אחת של המאזניים, כאשר בכף השנייה הונח החומר שלשמו נדרשה השקילה כגון מתכת ששימשה למסחר, תבלין, תרופות או מזון. המשקולות הראשונות היו עשויות אבן, והן מופיעות בממצאים ארכאולוגיים רבים במסופוטמיה. הן נקראו "אבנו" (אבן). משקולות מסוימות היו מפוסלות, בפיסול אחיד לפי מידות המשקל של אותה מערכת המשקל. בין משקולות אלו מפורסמות הן משקולות האריות מאשור (אנ') מכלח, ימי שלמנאסר החמישי - המאה ה-8 לפני הספירה.

על פי תעודות היסטוריות, עיקר השימוש במשקולות היה עבור מתכות ששימשו כאמצעי סחר קדום (לפני השימוש במטבעות). אמנם היה קיים גם שימוש עבור שקילת מתכות אחרות, ואף עבור חומרי גלם ותעשייה שונים, כמו צמר ובגדים.

בממלכת יהודה, החל מסוף המאה ה-8 לפני הספירה, ועד לחורבן בית ראשון מופיעות משקולות עשויות אבן גיר, ובעלות צורת כיפה. לדעת מארק לידזברסקי (אנ') הן היו מתחילה כדוריות, אך נשחקו על ידי בעליהן, על מנת להסיר ממשקלן^[1]. אמנם קיימות משקולות רבות עשויות מתכת מתקופת המקרא.

האבנים היו נישאות ב"כיס", שהיה ככל הנראה שקיק שקשור לחגורה.

השימוש במשקולות המשיך לאורך ההיסטוריה, תוך שחומרי המשקולות הולכים ומתגוונים, יחד עם הוספת הטבעות ותבליטים שונים.

בתקופה הפרסית משקולת המתכת הפכה למטבע.

המשקולות החלו להיעלם בהדרגתיות, עם השמשתם ותפוצתם של המאזניים המתקדמים: מאזני קפיץ ומאזניים אלקטרוניים.

יחידות משקל וחומר המשקולות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת המשקל הנפוצה במסופוטומיה הייתה "שקל", והיא הייתה שווה למשקל של כ-8.4 גרם. זו הופיעה גם בכפולות שונות (שני שקלים, ארבעה שקלים והלאה), בהתאם לשיטת הספירה הסקסגסימלית (הבנויה על בסיס 60). משקולת של 60 שקלים, מכונה "מנה".

מונחי המשקל נותרו זהים לאורך כל השימוש במשקל במהלך תקופת הברונזה ועד סוף תקופת הברזל, בכל המזרח התיכון הקדום. יחידות המשקל, לעומת זאת, השתנו בין הממלכות, ואף בין הערים. כל שלטון ריכוזי בולט החיל שיטת משקל באזורי השליטה שלו, תוך ביצוע רפורמה בשיטת המשקל ממערכת המשקל שקדמה לו.

בממלכת יהודה המשקלות היו מבוססות על משקל "שקל" יחיד עם כפולותיו: 2, 4 ו-8. היו קיימות גם משקולות של 16 שקלים, ו-40 שקלים, וכן של 24 שקלים. מערכת שקילה זו תאמה למערכת השקילה המצרית, שעמה היו ליהודה קשרי מסחר באותה העת. במשקולות רבות הופיע הסימן ɣ המציין את השקל, ולצדו מספר המכפלה של המשקולת. יחידות נוספות היו ה"בקע" (חצי שקל), ה"נצפ" ("נצף") וה"פים". כל אלו מופיעות גם בשמם חרות על המשקולות. יחידת משקל נמוכות יותר הייתה ה"גרה". במקרא מצוין כי השקל החיל 20 גרה, ולעומת זאת בממצאים הארכאולוגיים החיל השקל 24 גרה. מספר יחידות המשקל היה מצוין לרוב בסימן מיוחד לכל ספרה, בשיטה ההיראטית המצרית, אך לפעמים היו גם סימונים של מספר קווים - כפי מספר יחידות המשקל.

מערכת השקילה של ממלכת יהודה הוחלפה במערכת שקילה בבלית-פרסית, עם חורבן בית המקדש הראשון. אמנם מונחים רבים המשיכו לשמש גם בימי בית המקדש השני.

השימוש ביחידת המשקל "שקל" דעך ונעלם במהלך ימי בית שני. אמנם השימוש ב"מנה" המשיך. ה"מנה" היה מקובל גם במערכת המשקל היוונית. בשלהי ימי בית שני החלה ה"ליברה" הרומית לשמש במקביל ל"מנה". ערך המנה השתנה מעט לאורך ימי בית שני, לפי זמן ומקום. גם משקולות עופרת החלו נכנסות למערכות השקילה. משקולות אלו, חלקן היו מסומנות עם שם ה"אגרונומוס" הממונה על השוק והכלכלה, וחלקן היו נעדרות כל סימון. משקלות אלו היו קיימות בשימוש עד לימי מרד בר כוכבא.

בתקופה הרומית המאוחרת, ובתקופה הביזנטית, היו נפוצות משקולות ה"נומיסמה" ששימשו לשקילת מטבע הסולידוס. משקולות אלו היו עשויות ברונזה. בהמשך התקופה הביזנטית החל שימוש גם במשקולות זכוכית, עם הטבעות שונות. אלו היו נפוצות גם בהתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל, לצד משקולות מוסלמיות ייחודיות אחרות ששימשו לדירהם ולדינר זהב.

בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל התפתחו מערכות משקל שונות בשלושה אזורים, שלכולן היו אותן יחידות משקל (רוטל, אוקיה וקנטר), אך בעלי ערך משקל שונה:

מערכת משקל של הערים הצפוניות - עכו, חיפה וערי הגליל.
מערכת המשקל של הערים הדרומיות - ירושלים, שכם, יפו והשומרון.
מערכת המשקל של חברון.

המנדט הבריטי ניסה להעביר את שיטת השקילה בארץ ישראל לשיטה המטרית באופן אחיד, אך זה הושלם רק לאחר הקמת מדינת ישראל. החל משנת 1970 החל לשמש סימן אישור של מדינת ישראל על גבי כל המשקולות: מגן דוד, ובתוכו סמל מאזניים, עם האות י' במרכזם. במקרה בו היה נדרש תיקון קל במשקולת, הייתה מתבצעת שחיקה בבסיס המשקולת, והטבעת החותמת הייתה מבוצעת על ידי המפקח על גבי השחיקה.