משל שני בעלי החוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סעודה בביתו של שמעון ציור של פרנסיס פרנקן הבן.

משל של שני בעלי החוב הוא אחד ממשלי ישו. הוא כלול בבשורת לוקאס ז' 36-ז' 50, שבה משתמש ישו במשל להבהיר שהאישה שמשחה אותו בשמן יקר, אוהבת אותו יותר מאשר מארחו אוהב אותו, כיוון שנסלחו לה חטאים רבים יותר.

סיפור המשיחה דומה גם לקטעים במתי כ"ו 6–13 ומרקוס י"ד 3–9, אף כי אולי אין לייחסם לאותו אירוע. כמו כן, אין לבלבל משל זה עם משל העבד שלא מחל, שבו מסופר על מלך המוחל (מוותר על חוב) לעבדו, אך זה בתורו אינו מוחל ולא מוותר על חוב של חברו בערך פחות בהרבה.

סיפור המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשל מסופר כמענה של ישו לתגובה (שלא נאמרה במילים אלא במחשבה) של שמעון המארח (לעיתים מזוהה עם שמעון המצורע):

36 וְאֶחָד מִן־הַפְּרוּשִׁים בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֶאֱכֹל אִתּוֹ לָחֶם וַיָּבֹא אֶל־בֵּית הַפָּרוּשׁ וַיַּסֵּב׃ 37 וְהִנֵּה אִשָּׁה אַחַת בָּעִיר אֲשֶׁר הָיְתָה חֹטֵאת כְּשָׁמְעָהּ כִּי־הוּא מֵסֵב בֵּית הַפָּרוּשׁ וַתָּבֵא פַּךְ־מִרְקָחַת׃ 38 וַתַּעֲמֹד לְרַגְלָיו מֵאַחֲרָיו וַתֵּבְ וַתּוֹרֶד דְּמָעוֹת עַל־רַגְלָיו וַתְּנַגֵּב אֹתָן בִּשְׂעַר רֹאשָׁהּ וַתִּשַּׁק אֶת־רַגְלָיו וַתָּסָךְ אֹתָן בַּמִּרְקָחַת׃ 39 וַיַּרְא הַפָּרוּשׁ אֲשֶׁר קָרָא אֹתוֹ וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ אִלּוּ הָיָה זֶה נָבִיא כִּי־עַתָּה יָדֹעַ יָדַע מִי־הִיא זֹאת וְאֵי־זוֹ הִיא הַנֹּגַעַת בּוֹ כִּי־אִשָּׁה חַטָּאָה הִיא׃

— לוקאס ז' 36–39 ברית חדשה בתרגום דליטש

על פי בשורת לוקאס השיב ישו כדלקמן:

40 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו שִׁמְעוֹן דָּבָר־לִי אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר רַבִּי דַּבֵּר׃ 41 לְנשֶׁה אֶחָד הָיוּ שְׁנֵי בַעֲלֵי־חוֹבוֹת הָאֶחָד חַיָּב לוֹ דִּינָרִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְהָאַחֵר דִּינָרִים חֲמִשִּׁים׃ 42 וּמִפְּנֵי שֶׁלּא הָיָה לָהֶם לִפְרֹעַ מָחַל לִשְׁנֵיהֶם וְעַתָּה אֱמָר־נָא מִי מִשְּׁנֵיהֶם יְחַבֵּב אֹתוֹ יוֹתֵר׃ 43 וַיַּעַן שִׁמְעוֹן וַיֹּאמַר כִּמְדֻמֶּה אֲנִי זֶה שֶׁמָּחַל לוֹ יוֹתֵר וַיֹּאמֶר אֵלָיו יָפָה דָנְתָּ׃ 44 וַיִּפֶן אֶל־הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֶל־שִׁמְעוֹן הֲרָאִיתָ אֶת־הָאִשָּׁה הַזֹּאת הִנֵה בָאתִי אֶל־בֵּיתְךָ וּמַיִם עַל־רַגְלַי לֹא נָתָתָּ וְהִיא הוֹרִידָה דְמָעוֹת עַל־רַגְלַי וַתְּנַגֵּב בְּשַׂעְרָהּ׃ 45 אַתָּה לֹא נְשַׁקְתַּנִי נְשִׁיקָה אֶחָת וְהִיא מֵאָז בָּאתִי לֹא חָדְלָה לְנַשֵּׁק אֶת־רַגְלָי׃ 46 אַתָּה בְּשֶׁמֶן לֹא סַכְתָּ אֶת־רֹאשִׁי וְהִיא בְּמִרְקַחַת סָכָה אֶת־רַגְלָי׃ 47 לָכֵן אֹמֵר אֲנִי אֵלֶיךָ נִסְלְחוּ לָהּ חַטֹּאתֶיהָ הָרַבּוֹת כִּי הַרְבֵּה אָהֵבָה וַאֲשֶׁר נִסְלַח־לוֹ מְעַט הוּא אֹהֵב מְעָט׃

— לוקאס ז' 40–47 ברית חדשה בתרגום דליטש

הדינר במשל זה הוא מטבע שערכו שווה לשכר יומי של פועל באותם ימים[1]. במסורת הקתולית, מזוהה האישה בסיפור זה עם מרים המגדלית, למרות שהכנסיות האורתודוקסית והפרוטסטנטית בדרך כלל אינן מסכימות לכך[2]. על פי אמות המידה של הזמן ההוא, שמעון הפרוש אכן היה מארח גרוע: לכל הפחות היה עליו לספק מים לרחיצת רגליו המאובקות מהדרך של ישו, ונשיקת האורח שנחשבה כדרך מקובלת לברך את האורח[3].

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעודה בביתו של שמעון הפרוש, c. במאה ה-15.

לא נראה שהמשל נועד למתקפה על הפרושים, אלא היה בו משום ניסיון ללמד את שמעון כיצד לראות את האישה כפי שישו רואה אותה[4][5]. מתיאורה של האשה עולה כי היא הייתה ידועה כזונה[4][6][5], למרות שזאת מסקנה שנויה במחלוקת. אם היא זונה, נוכחותה מטמאת את המקום על פי תפיסת הטהרנות הפרושית. יואל ב' גרין מציין "כי היה בכך תירוץ מספק כדי להצביע על אדם כזה כעל לא מוסרי, לא טהור ואף סוטה, ללא הצורך בהתמודדות עם המציאות החברתית" כאשר קיימת אפשרות שאישה כזו נאלצה לחיות חיים כאלה בין שבנסיבות הכלכליות, או בין שהיא נמכרה לתוך עבדות מינית[4]. [א] יש להניח שבכך שהאישור הפומבי למחילה שניתנה לאישה בסיפור הנוכחי אולי ניתנה לה על ידי ישו במסגרת מפגש קודם[4][7], מזמין ישו את שמען לקבל אותה בזהותה החדשה ו"לחבק אותה במסגרת קהילת אנשי אלוהים[4]." ברברה ריד כותבת:

השאלה שהסיפור מעלה היא: האם שמעון יכול היה לראות אחרת? האם הוא יכול היה לראות באשה מה שישו רואה: אישה שנסלחו לה חטאותיה והיא מראה אהבה גדולה? אם הוא יכול היה לראות אותה כך, אזי הוא עשוי להבין את ישו כהלכה: לא רק בתור נביא, אלא גם כסוכן מחילת האהבה של אלוהים

— [7].

על ידי התייחסות למחשבות של שמעון, שלא נאמרו במילים, מדגים ישו את סגולותיו הנבואיות, אשר הפרוש מפקפק בהם, ואילו המשל מזמין אותו "לשקול מחדש את המשמעות של מעשיה של האישה — לא כפירעון חוב, כאילו היא שפחה או זונה, אלא ביטוי של אהבתה הזורמת כתוצאה מן החירות המתקיים בה בעצם ביטול החובות שחבתה (החטאים שלה)." ג'ון קלווין כותב לגבי דבריו של ישו ("לָכֵן אֹמֵר אֲנִי אֵלֶיךָ נִסְלְחוּ לָהּ חַטֹּאתֶיהָ הָרַבּוֹת כִּי הַרְבֵּה אָהֵבָה וַאֲשֶׁר נִסְלַח־לוֹ מְעַט הוּא אֹהֵב מְעָט")׃

מתוך מילים אלה ברור שלא עצם האהבה היא הסיבה לסליחה, אלא הוכחת אותה אהבה. הנמשל נשען על המקרה של בעל חוב, בן חמש מאות דינרים שנמחלו לו (חוב שהנושה וויתר עליו). לא נאמר, כי החוב נמחל לו על כי הוא אהב הרבה, אלא שהוא אהב הרבה, מכיוון שחובו נמחל לו. הנמשל צריך להיות מיושם בדרך הבאה: אתה חושב על האישה כחוטאת, אולם עליך לחשוב עליה כעל לא חוטאת כיוון שחטאיה כבר נסלחו לה. אהבתה צריכה לשמש לך כהוכחה שהיא השיגה מחילה, שאהבתה היא ביטוי של הכרת תודה על מה שקיבלה. זה טיעון בדיעבד, על ידי משהו המעיד על התוצאה שנגרמה על ידה. אדוננו מעיד בפשטות על הבסיס שעליו השיגה מחילה, כאשר הוא אומר לה, "וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה לָּךְ לְכִי לְשָׁלוֹם" (לוקס ז' 50) על ידי אמונה, לכן, אנו מקבלים מחילה: על ידי האהבה אנחנו נותנים תודה ועדות לחסדי ה'.

— [8]

אמברוז, לעומת זאת, הופך את אהבת האישה כתנאי למחילה:

אם, כל אחד, לאחר שביצע החטאים נסתרים, ישקוד על התשובה, כיצד יקבל את גמולו אם לא ישחזר את ההתחברות מחדש לקדושה? אני מוכן לקבל, שאכן,אדם אשם יוכל לקוות לסליחת חטאים, עליו לחפש זאת בדמעות, באנחות, יחד עם ההעתרה של בני האמונה, עליו ועליהם להפציר לקבלת מחילה; ואם הסליחה נדחתה פעמיים או שלוש פעמים, כי אז עליו להאמין שתחנוניו לא היו מספיק תכופים, ושעליו להכביר בדמעותיו, עליו לבוא שוב ושוב, ביותר צרות, לאחוז בידיו, ברגלי הנאמנים, לנשק אותם, לשטוף אותם בדמעותיו, ולא להניח להם ללכת, כדי שהאדון ישוע יוכל לומר גם עליו "חטאיו הרבים נסלחו, כיוון שהוא אהב הרבה"

— [9].
מרים המגדלית בביתו של שמעון הפרוש, ג'ון בראוד 1891.

פרשנותו של קלווין מסתמנת במקרה זה כטובה יותר, היא נתמכת על ידי עצם טבעו של המשל, ועל ידי הטקסט היווני[10][11], שבו ניתן לקרוא את המילים "היא אהבה הרבה" גם בתוצאה, ולאו דווקא בסיבה, של "חטאיה הרבים שנמחלו." בתרגומים רבים, החדשים יותר, הן פרוטסטנטיים והן קתוליים, ניסחו מחדש את פסוק 47 למען הבהירות.

ק.ס. לואיס מציין את הנקודה הבאה, "להיות נוצרי פירושו לסלוח את הבלתי נסלח, כי אלוהים מחל לך על הבלתי נסלח." ― ק. ס. לואיס[12]

אמנות ותרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהמשל עצמו תואר רק לעיתים רחוקות באמנות, ישנם מספר תיאורים של המשיחה, על ידי סנדרו בוטיצ'לי, אנטוניו קמפי, דירק בוטוס, אונופריו אבלינו, צ'יגולי, ניקולס פוסין, ברנרדו סטרוצי, פטר פאול רובנס, בין השאר. בכמה ציורים, מודגשים בגדיה הצהובים של האישה, לציון עיסוקה הקודם בזנות[13] (ראו הערה לעיל). באמנות הדתית הארמנית פרק זה של המשיחה מתוארת כשונה מאשר בבשורות האחרות[14]. ציור משנת 1891 מאת ז'אן בראוד הטיל את הסצנה לתוך המאה ה-19, כאשר הזונה החוזרת בתשובה הוצגה על ידי קורטזנית צמרת ידועה ליאן דה פוגי[15], אשר בסופו של דבר חזרה בתשובה והפכה לחברה במסדר הדומיניקני השלישוני[16].

המשל נכלל במחזות מימי הביניים[17] ומאוחר יותר במחזות מסתורין על מרים המגדלית, כגון מחזהו של לואיס וגר משנת 1550-1566[18][19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משל שני בעלי החוב בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מן הראוי לציין כי באותם ימים נחשבה אישה לזונה/פרוצה, כזו שקיימה יחסי מין מרצונה (נאפה) מחוץ למסגרת הנישואים (בין שהייתה נשואה או בין שהייתה רווקה או גרושה או אלמנה), בעוד שאישה שהתפרנסה מזנות (בימינו יצאנית) נקראה (בלשון התנ"ך לפחות), כקדשה (דברים כ"ג 18, בראשית ל"ח 21–22)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Craig A. Evans, The Bible Knowledge Background Commentary: Matthew-Luke, David C. Cook, 2003, ISBN 0-7814-3868-3, p. 232. See also Matthew 20:2.
  2. ^ Catholic Encyclopedia: Mary Magdalene.
  3. ^ Klyne Snodgrass, Stories with Intent: A comprehensive guide to the parables of Jesus, Eerdmans, 2008, ISBN 0-8028-4241-0, pp. 80-82.
  4. ^ 1 2 3 4 5 Joel B. Green, The Gospel of Luke, Eerdmans, 1997, ISBN 0-8028-2315-7, pp. 305-315.
  5. ^ 1 2 Ben Witherington, Women in the Ministry of Jesus: A study of Jesus' attitudes to women and their roles as reflected in his earthly life, Cambridge University Press, 1987, ISBN 0-521-34781-5, pp. 53-56.
  6. ^ Carol Ann Newsom and Sharon H. Ringe, Women's Bible Commentary, Westminster John Knox Press, 1998, ISBN 0-664-25781-X, p. 374.
  7. ^ 1 2 Barbara E. Reid, Choosing the Better Part?: Women in the Gospel of Luke, Liturgical Press, 1996, ISBN 0-8146-5494-0, pp. 110-116.
  8. ^ John Calvin, Institutes of the Christian Religion, Book III, Chapter 4 at CCEL.org.
  9. ^ Ambrose, Concerning Repentance (Book I), Chapter 16 at NewAdvent.org.
  10. ^ I. Howard Marshall, The Gospel of Luke: A commentary on the Greek text, Eerdmans, 1978, ISBN 0-8028-3512-0, p. 313.
  11. ^ Charles Francis Digby Moule, Essays in New Testament Interpretation, Cambridge University Press, 1982, ISBN 0-521-23783-1, p. 283.
  12. ^ "Essay on Forgiveness by C.S. Lewis". אורכב מ-המקור ב-2011-10-28. נבדק ב-2011-11-18.
  13. ^ Marjorie O'Rourke Boyle, Senses of Touch: Human dignity and deformity from Michelangelo to Calvin, BRILL, 1998, ISBN 90-04-11175-1, p. 138.
  14. ^ Thomas F. Mathews and Avedis Krikor Sanjian, Armenian Gospel Iconography: The tradition of the Glajor Gospel,Dumbarton Oaks, 1991, ISBN 0-88402-183-1, p. 141.
  15. ^ Anthony Powell, Some Poets, Artists and 'A reference for Mellors', Timewell Press, 2005, ISBN 1-85725-210-1, p. 210.
  16. ^ Dominique D. Fisher and Lawrence R. Schehr, Articulations of Difference: Gender studies and writing in French, Stanford University Press, 1997, ISBN 0-8047-2975-1, p. 137.
  17. ^ Lynette R. Muir, The Biblical Drama of Medieval Europe, Cambridge University Press, 2003, ISBN 0-521-54210-3, p. 119.
  18. ^ Jane Milling, Peter Thomson, and Joseph W. Donohue, The Cambridge History of British Theatre: Origins to 1660, Cambridge University Press, 2004, ISBN 0-521-65040-2, pp. 97-98.
  19. ^ Darryll Grantley, English Dramatic Interludes, 1300-1580: A reference guide, Cambridge University Press, 2004, ISBN 0-521-82078-2, pp. 192-194.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משל_שני_בעלי_החוב&oldid=38022218"