משכית

משכית

נתונים כלליים
תקופת הפעילות	1954–1994 (כ־40 שנה)
www.maskit.com

שמלת שחור-לבן של משכית

רות דיין (מימין) ומלכת היופי שרה טל, אוחזות בחולצה בחנות "משכית", 1956

יוסף יוסף, צורף עולה מתימן שעבד עבור "משכית", 1960

משכית הייתה חברה ממשלתית לייצור ושיווק אוּמנות מקומית בתחומי הטקסטיל, הצורפות ועבודות עץ זית שפעלה בישראל בין 1954 ו-1994 וזכתה לתחייה מחודשת בשנת 2014. בראש "משכית" ניצבה מייסדת החברה והרוח החיה בה, רות דיין.

מוצרי החברה יוצרו על ידי אומנים מבני העלייה ההמונית מתוך שלוש מטרות: לספק לעולים תעסוקה ופרנסה, לשמר את המסורת החומרית והתרבותית של העולים ולקרב את החברה הישראלית לעלייה מתוך ערכי תרבות ואסתטיקה ולא רק מתוך תדמית של מצוקה ומחסור. עבודות משכית, שהתבססו על דגמים ומסורות שהביאו עולי עדות המזרח הפכו ברבות השנים לשם נרדף לאומנות ישראלית מקורית, בפרט בתחומי צורפות התכשיטים וכלי היודאיקה, האריגה, הרקמה, הסריגה ועיצוב האופנה ששילבו פולקלור עם עיצוב מודרני. לדברי אוצרת האתנוגרפיה במוזיאון ארץ ישראל, בתיה דונר: "בתקופה שבה נדרשו כל העולים לשכוח את עברם ולהשתלב במדינה הצעירה, ניסחה עבורם משכית את עברם כמקור לתחושת ערך". מוצרי משכית שימשו כמתנות רשמיות של מדינת ישראל לדיפלומטים ולראשי מדינות.

תולדות משכית

בשנת 1949 עבדה רות דיין כמדריכת עולים במושבי העולים בפרוזדור ירושלים. היא וחוקרת הפולקלור זהרה וילבוש הבחינו במיומנות הנשים בתחומי מלאכת היד וביצירותיהן. דיין החליטה לנסות ולהפוך את העיסוק למקור פרנסה ושימור תרבותי, וביצעה בכך תפנית מההכוונה הרשמית שניסתה לחנך את העולים לעיסוק בחקלאות. פרויקט איתור הנשים (והגברים, רובם צורפים ממוצא תימני), הדרכתן ושיווק ראשוני של יצירותיהן נקרא פרויקט "אשת חיל". כעבור כחמש שנים, בעידוד ובתמיכה של גולדה מאיר וטדי קולק (היו"ר הראשון של "משכית") הפך הפרויקט לחברה ממשלתית. ההזמנה הראשונה מ"משכית" הייתה של בית החרושת "אתא".

פיני לייטרסדורף, מעצבת אופנה ילידת הונגריה, נשכרה על ידי דיין לשמש כמעצבת האופנה הראשית של "משכית". גם בן זוגה, הצייר יוחנן סימון, תרם הדפסים לבדי החברה. היא רקחה מהתרומות האותנטיות של היוצרים ומחינוכה הקלאסי-קוסמופוליטי עיצוב מקורי, ייחודי, ששילב את התנ"ך, קיבוץ הגלויות, נופי ארץ ישראל ואורהּ עם קו נקי ומודרני שהגדיר "ישראליות". בין עיצוביה הבולטים היו מעיל "מדבר" ושמלת "עין גדי". מעצבת הטקסטיל הראשית של החברה הייתה נאורה ורשבסקי. מנהל מחלקת הצורפות החל משנת 1964 היה משה בן דוד.

ההשראה לסגנון הישראלי שגובש ב"משכית" נשאבה גם מהאור הישראלי המיוחד, מנופי הארץ וצבעיה; מגוני ההדרים, הדיונות והכינרת; מהוורוד הענוג של אבני ירושלים, מהסגול של הרי אילת, מהחומים של אזורי הפרא בהרי יהודה, מהירוק של היערות ומהאדומים החלודים של גבעות הנגב. ולא פחות מכך – מהחומריות והמרקמים של חלוקי הנחל, הצדפים ועצי הזית שהטביעו חותמם על כפתורים ואביזרים... שולבו גם רכיבים מתוך ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בתלים המקראיים מגידו, חצור ובאר שבע... שברי זכוכית רומית עתיקה שגילה משה דיין בחפירותיו הארכיאולוגיות מצאו דרכם, באמצעות רעייתו רות, לשיבוץ בעדיי הכסף של "משכית".

— מתוך נורית בת יער, שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948 - 2008, הוצאת רסלינג, 2010

מוצרי "משכית", כולם על טהרת עבודת היד, תוצרת הארץ וחומרים משובחים, פנו אל קהל אמיד, ברובו תיירים יהודים ונוצרים מארצות הברית. חנויות "משכית", שהראשונה בהן נפתחה ב-1954 ברחוב הירקון מול מלון דן תל אביב, עוצבו בקו קלאסי יוקרתי כמוזיאון או גלריה והמחירים היו גבוהים. בשנות ה-60 נפתח בית משכית בירושלים.

בשנת 1962 עזבה משכית את החנות ברחוב פרישמן ועברה למרתף של בית אל על.

ב-1964 נקלעה "משכית" לקשיים עקב ניהול כושל וכמעט עמדה להימכר לידיים פרטיות, אלא שוועדת שרים לענייני כלכלה החליטה לשמר אותה כחברה ממשלתית. אחרי מלחמת ששת הימים הועשרו דוגמאות הרקמה של משכית באמנות רקמת-שמלות פלסטינית ובדואית, ולמצאי שלה התווספו מוצרי מקלעת-קש כחלק מחזון כור-ההיתוך שכלל ערבים ויהודים כאחד.

בין 1970 ל-1977 הפכה "משכית" לחברה פרטית (בתחילה הותירה הממשלה בידיה חלק ממניות החברה), בהתליך שהחל עם מכירת החברה לחברת משקיעי ישראל בשנת 1970 במחיר מיליון לירות. ב-1978 פרשה רות דיין מהנהלת החברה ועברה לארצות הברית. לאחר מכן פרשה לייטרסדורף ולא נמצאו לה מחליפים הולמים שיקדמו את העיצוב לפי מגמות חדישות. מוצריה הפכו מיושנים והחברה נקלעה להפסדים, עד שנסגרה סופית ב-1994.

כיום

ב-2014 הושק המותג מחדש ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל אשר הצליחה לגייס את רות דיין לטובת המאמץ. עם המשקיעים במיזם נמנה סטף ורטהיימר. הדוגמנית שהובילה את הקולקציה הראשונה ששמה "הומאז' 2014" הייתה נועם פרוסט. בסתיו–חורף 2015 הושקה קולקציה בהשראת קרמיקות מקוריות של האמנית בתיה סרנגה אשר עבדה עם בית האופנה משכית בשנות ה-70. כיום יושב בית האופנה משכית ברחוב הצורפים 14, יפו.

גלריה

• 
  צילומי דוגמנות לאופנת משכית, 1970
• 
  "אפריקה", הדפס טקסטיל עבור משכית, שנות ה-60. מאת רות צרפתי.
• 
  "פרחים", הדפס טקסטיל עבור משכית, שנות ה-60. מאת רות צרפתי.
• 
  בית משכית ברחוב הרב קוק בירושלים

ראו גם

• בתי הרגליים

לקריאה נוספת

• בתיה דונר, משכית - מארג מקומי, מוזיאון ארץ ישראל, תשס"ג - 2003
• נורית בת יער, שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948 - 2008, הוצאת רסלינג, 2010
• גילעת, יעל, אבן הבוחן פרקטיקות חברתיות, מרחבי ייצור ועיצוב תכשיטים במחלקת הצורפות במשכית, מחשבות על קראפט, בצלאל, 2015, עמ' 225 - 257

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של משכית
• החיים שלפני זארה, באתר וואלה!‏, 3 במרץ 2010
• כתבתו של אילן לוקאץ' בחדשות ערוץ 2 על בית האופנה משכית ועל החזרה לאופנה הישראלית, סרטון באתר יוטיוב
• מידע על משכית בקטלוג הספרייה הלאומית
• חיפוש משכית בעיתונות יהודית היסטורית
• מתיה קם, משכית, באתר "תרבות•il"
• כרזה - חדש במשכית! - מעריב, 25 במאי 1970, משאב הוראה מתוך אתר החינוך של הספרייה הלאומית
• הדס שואף, בחברה טובה: המותגים הישראליים המנצחים, באתר Xnet‏, 22 באפריל 2011
• אורנה שמר, רות דיין ו"משכית", מעריב, 11 בנובמבר 1960
• יהושע משולח, רות דיין הולכת ל"משכית"..., דבר, 8 בדצמבר 1961
• מרים גורן, "משכית" - אותה הגברת באדרת יותר גדולה, דבר, 30 בנובמבר 1970
• שחר אטואן, פיני לייטרסדורף, מעצבת האופנה העילית הראשונה שפעלה כאן, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2011
• חנות משכית באתר "נוסטלגיה און-ליין"
• רות דיין ומשכית, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 18 באפריל 2021
• פתיחת החנות המרכזית של משכית בתל אביב, 1960, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים