משה שמשון בכרך

משה שמשון בכרך

לידה	1607
פטירה	19 באפריל 1670 (בגיל 63 בערך)
תקופת הפעילות	? – 19 באפריל 1670
אב	אברהם שמואל בכרך
צאצאים	יאיר חיים בכרך

הרב משה שמשון בכרך (ה'שס"ז, 1607 – כ"ט בניסן ה'ת"ל, 19 באפריל 1670) היה דרשן, פוסק ופייטן ממשפחת הרבנים בכרך, מצאצאי מהר"ל מפראג. היה רב בוורמייזא (ה'ת"י-ה'ת"ל, 1650–1670) ובקהילות נוספות. ממחברי שו"ת "חוט השני" וספרים נוספים. נודע כאביו של רבי יאיר חיים בכרך (בעל "חות יאיר").

ביוגרפיה

הרב משה שמשון נולד בדרום מורביה, צ'כיה, לאביו הרב אברהם שמואל בכרך ולאמו חוה, נכדת המהר"ל. בילדותו עברה משפחתו לוורמייזא, לאחר שאביו התמנה לרב הקהילה. בשביעי של פסח ה'שע"ה גורש עם משפחתו מוורמייזא בגירוש וורמייזא, ולאחר כחודש נפטר אביו בנדודיהם, בהיותו כבן שמונה. לאחר מות אביו עקרה אמו לפראג, ושם התחנך אצל דודיו מצד אמו, הרב חיים הכהן, לימים רבה של ניקלשבורג ועוד, ורבי נפתלי הכהן, לימים רבה של לובלין.

בהיותו בן עשרים (שפ"ז, 1627) נשא לאישה את דובריש (דאבריש), בתו של ר' יצחק מאונגריש ברוד, "ראש מדינת מעהרין", וחי בתמיכת חותנו העשיר. מלחמת שלושים השנים הביאה להרס עסקיו של חותנו, ושמשון נאלץ לקבל משרת רב בגודינג שבמורביה בשנת 1629, בהיותו בן 22. כעבור שש שנים (שצ"ה, 1635) התמנה לרבה של לייפניק, ונשאר בה עד כיבוש העיר על ידי הצבא השוודי בשנת ה'ת"ג (1643) שפיזר את הקהילה ואילץ אותו לחזור לפראג. בפראג הוא נתמנה לדרשן, ושהה בה עד ה'ת"ח (1648), אך במהלך המצור על העיר בשנת 1648 מצא את עצמו נאלץ לברוח למקום מבטחים. בשובו לאחר המלחמה נשאר בפראג עד שנת ה'ת"י (1650). בסוף שנת ה'ת"י נקרא לרבנות וורמס, משרה שבה כיהן עשרים שנה עד פטירתו בכ"ט בניסן ה'ת"ל.

רבנותו בוורמס

במהלך כהונתו קבע מספר הלכות ותקנות, שתועדו בידי יוזפא שמש בספר 'מנהגים דק"ק וורמיישא':

• רשם את פרטי פרעות ת"ח-ת"ט והורה להזכיר את נשמות הנספים יחד עם הזכרת הנספים במסעי הצלב.
• הוצאת ספר התורה והכנסתו לארון הקודש לא תתבצע על ידי החזן אלא תימכר לכל המרבה במחיר, כמקובל בקהילות אחרות.
• כאשר אין כהן בבית הכנסת אין לקרוא ללוי במקומו.
• היה מקובל שיש טלית מיוחדת לתפילת יום טוב ושמש הקהילה מביא אותה לשליח הציבור העומד להתחיל בתפילת שחרית. רבי שמשון קבע שיש להקדים את הבאת הטלית לפני ברכת "ברוך שאמר", כדי שלא להפסיק בברכת הטלית בין פסוקי דזמרה לבין "ברכו".
• בחתונה, הקניין בין החתן לכלה לא יתבצע תחת החופה אלא לפניה.

שימש גם כמוהל.

יצירתו

• כמה עשרות מתשובותיו התפרסמו בשו"ת "חוט השני", פרנקפורט, תל"ט 1679. ספר זה, שיצא לאור על ידי בנו הרב יאיר בכרך, מאגד תשובות של שלושה דורות: הסב, הרב שמואל בכרך (סימנים א-מט), הבן, הרב משה שמשון (סימנים נ-צו), והנכד, הרב יאיר חיים (סי' יט, צז. כמה סימנים כוללים התכתבות בין הבן לנכד). חלק מתשובותיו חתומות בכינוי "הקש"ב", הקטן שמשון בכרך.
• שמן המאור - דרשות על חמשת חומשי התורה. כתב היד השתמר בשני כרכים והגיע לישראל (אחד מהם היה בבעלותו של הרב יוסף בוקסבוים), אך טרם נדפס במלואו. הקדמתו הודפסה בסוף שו"ת חוות יאיר, שם המחבר סוקר את תולדותיו. קטעים נוספים מפרשת חיי שרה ופרשת תולדות נדפסו בכתב העת "מוריה" (קיז ושלט).

חיבורים נוספים שלא נדפסו:

• קול שירים - פירוש על פרק קיט בתהלים ("תמניא אפי"). התחיל לחברו בהיותו רב בגיידינג, בגיל 24, וכל פסוק התפרש בשלושה אופנים: דרש, ביאור ורמז. הפירוש הגיע לאות מ' ולא הושלם.
• '"אבן הראשה"' על פסקי הרא"ש. התחיל לכתבו בהיותו רב בלייפניק והשלים שתים עשרה מסכתות.
• '"שבילי פרדס"' - תקציר בחרוזים על פסקי השולחן ערוך (חלקים אורח חיים, יורה דעה ואבן העזר), מחולק לשבעה "שערים" כך שניתן יהיה לחזור בקצרה על הספר מדי שבוע. המחבר הספיק חמישה שערים בלבד מתוך השבעה.
• חידושים על שולחן ערוך חושן משפט, אבן העזר ויורה דעה, בכת"י שנמצא בספריה הלאומית.
• פיוטים, נמצאים בכתב יד בספריה הלאומית.

פיוטיו

הרב משה שמשון הרבה לכתוב פיוטים לרגל אירועים משפחתיים וימי מלחמה והצלה שהיו בקהילות בהן התגורר, כפי שמתאר בנו הרב יאיר חיים (שו"ת חוות יאיר סימן רלח):

"יש בידי כרך גדול למראה מתחינות וידויים וסליחות שיסד אדוני אבי הגאון ז"ל בעת צרות ציבור וגאולתם במקומות שהיה משכן כבודו שם... ופן ח"ו יאבדו מן העולם וישתקעו אמרתי להדפיס קצתן. ובאשר המחברם היה מופלג בתורה ובחסידות, וחיברם לאהבת עוז ותוקף חיבתו לה', מובטח אני שהאומרם לפרקים קבועים לא יצאו ריקם, הן לעורר בקרבו רוח טהרה ודעת ויראת ה', הן שיהיו לרצון לפני בעל הרצון המוחלט יתברך שמו אשר ימלא משאלות המבקש ויתן לו כלבבו".

כאמור, כתב יד עם פיוטיו שמור בספריה הלאומית. ביניהם:

• בשנת ת"ד חיבר פיוט לשמחת תורה, שתוכנו הודיה לה' על הצלת קהילת לייפניק מפרעות.
• באייר תי"ב חיבר פיוט מיוחד לרגל נסיגת צבא ספרד מהאזור (נדפס בסוף שו"ת חוות יאיר).
• "תחינה אשר יסדתי לאומרה אחר הרעש שעבר על קהילת קודש לייפניק בחודש תמוז תג"ל [=ת"ג לפרט] שנכבשה העיר מעם שווידן... ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו', וטוב להזכיר חסדי ה' שנה בשנה".
• "זמר לליל שמחת תורה שיסדתי מיד אחר עבור הרעש ופנה השונא מעל[?] לייפניק".
• "שני סליחות ופזמון שחברתי על הצלת ק' לייפניק וקבעתים לומר אחד בי"ז בתמוז ואחד באשמורה בערב ראש השנה ובאו בדפוס מלבד הפזמון אשר לא נדפס".
• "סליחות אלו יסדתי על כבישת קהילת ברודא מעם מנש פעלדר בשנת הנישואין שלי ח' אלול שפ"ו, דאתרחיש ניסא, שהיה השונא מבקש עשרת אלפים פדיון נפשות היהודים, וג' ימים אחר כך רדפו אחריו חיל הקיסר, הוא שר הצבא וולרטיין, והוכרח לברוח מן המקום ולקח עמו שני מנהיגי הקהילה תפוסים למשכון ... ואחד מהן היה הקצין חמי ז"ל".
• תיאור כיבוש העיר פראג בסוף מלחמת שלשים השנים בשנת 1648. "ביום א', ד' למנחם תח"ל [=ת"ח לפרט] באשמורת הבוקר... בא גדוד חיל שווידן... ובראשם שרי הצבא קינגסמרק וקאפא... ורבים הפצירו בי שאייסד סליחות על המאורע הנ"ל וכן עשיתי... אבל האב"ד דק' פראג אמר לי שרצונו לייסד בעצמו סליחות".
• פיוט לשבת לכבוד אשתו: "זמר יסדתי שנת שפ"ט לקבלת שבת... תקנתיו לכבוד אשתי שתנגן אותו בכלי זמר".
• "חרוזות אלו יסדתי לכבוד אהובי בני י"ח [יאיר חיים] כשנפרד משלחני לשלום".

ביקורתו על שיטת הפלפול

בספרו 'שמן המאור' (פרשת יתרו, מובא בשו"ת חוות יאיר סימן קכה) ביקר בחריפות בלשון מחורזת את שיטת הפלפול שנהגה בתקופתו:

"לפנים בישראל היו מרבין ישיבות בכל הקהילות קדושות, נאספות שמה כל העדרים, כיתות בחורים, ותלמידיהם ונערים... והן מחדדין זה לזה בהלכה, שמורה בכל וערוכה, עד שהוסיפו חכמה וחריפות, מגדיים נעשו תיישים בעלי קרניים, מנגחים צפונה וימה, מבארים כל תעלומה... אבל חדשים מקרוב באו, לערך מאה שנים, לא פנו עוד ללמוד תורת אמת אלא שמו עיקר מגמתם ומחשבתן להעמיק בחריפות, וקצתם אמרו חילוקים מזויפות, לסרס ההלכה בשיטות מחולפות, לומר: המקשן לא הבין התרצן, והתרצן לא עמד על דעת המקשין... יצעקו זה מול זה קול ברמה, עד אשר לא נשאר בו נשמה, אף כי גם שניהם כוונת דבריהם מהם נעלמה... ואפילו דבר עצמו אינו משכיל, ולא בדעת ידבר אלא כסכל ומשוגע, מוציא רע כמנוגע, לא פגע ולא נגע... והכל שוא ותהו, אבני בהו, דברי שקר בלי שורש ועיקר... ולדעתי היה זה סיבה אבדון והריגת אלפים ורבבות מישראל".

צוואתו

חלק מצוואתו נדפס בסוף שו"ת חוות יאיר (דפוס ראשון, פרנקפורט תנ"ט, דף רעג-רעד). בצוואתו הקציב תשלום לעשרה תלמידי חכמים, ביניהם בנו, שילמדו בחבורה במשך שנה אחרי פטירתו. אף ביקש מבנו לכתוב פיוט תפילה על נשמתו, שיוקרא ליד קברו מדי ערב ראש חודש. על פי צוואתו, ארונו נעשה מקרשי הסוכה שישב בה. ביקש שבנו, רבי יאיר חיים בכרך, יתמנה לרב אחריו, אולם המינוי לא יצא לפועל, כנראה עקב תקנה מקומית שתושב המקום לא יתמנה לרב העיר.

משפחתו

אשתו הראשונה, דאבריש, "הייתה נוהגת ביראת אלוקים ובדרכי המצוות וענוה יתירה ומידות טובות כל ימיה"

היא ילדה בן אחד, הרב יאיר חיים בכרך, וארבע בנות. ביניהן:

פיגלא, נישאה לר' שלמה זלמן שהולהוב הלוי, דיין בפראג (נספה בשריפת בתי היהודים בפראג בשנת תמ"ט).

הענדלא, נישאה לר' אשר אנשיל בן ר' שמעון וולף אופנהיים (מחבר הספר "נחלת בני שמעון").

לאה, נישאה לר' משה פיליבשבורג, גבאי צדקה בוורמס.

ילדים נוספים נפטרו בילדותם.

הערכתו הרבה לבנו הרב יאיר משתקפת במכתבו אליו (שו"ת חוט השני סימן צ): "שלום וברכה וכל טוב ככה לאהובי בני יחידי, צמידי ורדידי, פארי וכבודי, הדרי והודי, האלוף המרומם בשם ותהילה, עולה למעלה, אב"ד ור"מ, כמוהר"ר חיים שיחיה".

לאחר מות אשתו (י"א באדר ה'תכ"ב, 1662) נשא (ד' בחשוון ה'תכ"ג, 1662) את אשתו השנייה פייגא, אלמנת הרב משה ירמיה הכהן מנרול, רבה של מץ, ואמו של ר' טוביה כהן. היא נפטרה במגפה כעבור שלוש שנים, בו' באב ה'תכ"ו (1666). ככל הנראה נשא אשה שלישית כעבור כחצי שנה.

לקריאה נוספת

• הקדמת הרב משה שמשון בכרך לספרו "שמן המאור", נדפסה בסוף שו"ת חוות יאיר (בני ברק תש"ס עמ' תשלב-תשלד).
• דעת קדושים (אייזנשטאט) עמ' 218 - 222.
• יצחק זימר, "רבני וורמייזא בתקופת ר' יוזפא", בתוך: מנהגים דק"ק וורמיישא, ירושלים תשמ"ח, עמ' 52–54.