משה אליהו גונדה

משה אליהו גונדה
Gonda László
	משה אליהו גונדה-1970
לידה	29 בספטמבר 1910; מאקו, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	9 בפברואר 1985 (בגיל 74); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	הונגריה, ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת דברצן
שפות היצירה	עברית ישראלית, הונגרית

משה אליהו גונדה^[1] (בהונגרית: Gonda László; מאקו, 29 בספטמבר 1910 – תל אביב, 9 בפברואר 1985) היה היסטוריון, סופר ואיש חינוך הונגרי-ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של משה אליהו גונדה, ד"ר יוסף גונדה, היה מורה בגימנסיה הריאלית המקומית בעיר מאקו בדרום הונגריה. אמו רגינה הייתה בתו של אדולף פרנקל, ראש האיחוד האורתודוקסי בהונגריה. בשנת 1922 סולק אביו ממשרתו על ידי המשטר הלאומני-פשיסטי-אנטישמי שהוקם בהונגריה בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, והמשפחה עקרה לעיר דברצן בה מצא האב עבודה בגימנסיה היהודית שהוקמה זה מכבר. בגיל 17, בכיתה י', הלך אביו של משה אליהו לעולמו. קשיי כלכלה וצרכי פרנסה הובילו את משה הצעיר לשנות את כוונתו ללמוד אמנות והוא התקבל לאוניברסיטת דברצן כדי להיות למורה כאביו. בעת לימודיו הכיר את קאטי הונוואלד מבודפשט ובשנת 1935, בתום לימודיהם הם נישאו בבודפשט. לאחר ירח הדבש, חזר הזוג לדברצן ושניהם התקבלו כמורים בגימנסיה היהודית המקומית וכמדריכים בפנימייה שנלוותה אליה.

בין השנים 1935–1942 היה משה אליהו מורה בגימנסיה היהודית הריאלית בדברצן ולימד היסטוריה ולטינית. בין המורים שלימדו יחד איתו היו לאסלו קרדוש (היסטריון ספרות) לימים, קארוי קרפטי מתאבק ומאמן בעל שם עולמי וכן הצייר והגרפיקאי מיקלוש אדלר ואנדרה ואדאס.

בתקופת המלחמה עד לעלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1942 גויס גונדה לשרות העבודה (עבודת הכפייה ליהודים בפלוגת עבודה, שסופחו לצבא ההונגרי) הוא נשלח עם הארמייה ההונגרית השנייה, אשר לחמה במזרח לצד הצבא הגרמני, לאוקראינה. רק בסתיו 1944 ניצל גונדה בחזית מסוכנת זו, באופן אירוני, כתוצאה מפציעה קשה שנגרמה ממוקש שריסק את שתי כפות רגליו. ככוח עזר ליחידות הצבא ההונגרי, הוא הוחזר לבודפשט לבית חולים צבאי. משם הוברח לבית החולים היהודי בגטו. לאחר המלחמה וההחלמה מהפציעה הקשה הוא נשאר בבודפשט ועבד כמורה בגימנסיה היהודית המקומית. הגימנסיה פורקה אז לחטיבה עליונה (ט' – י"ב) ולתחתונה. הוא התמנה למנהל החטיבה התחתונה. לאחר שהגימנסיה אוחדה עם בית הספר הממלכתי הכללי הוא ניהל את המוסד המאוחד – עד עלייתו ארצה בשנת 1951.

אחרי העלייה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תלאות בישראל, מגורים בנחלת יהודה וירושלים התיישב גונדה בנתניה. הוא עבד כמורה בבית ספר יסודי, ונזקק לשנים אחדות ולנסיעות למרחקים עד שחזר ללמד בתיכון. אל יעדו הסופי הגיע רק לקראת שנות ה-60, כשהחל לעבוד כמורה במכינות הפדגוגיות של הסמינר בנתניה (לימים תיכון עירוני שרת), שם לימד עד ליציאתו לגמלאות. לקראת סוף שנות הששים, לאחר שחייו נעשו נוחים יותר, החל לעסוק שוב באהבתו האמיתית – מחקר היסטורי. התוצר הראשון של עבודה זאת היה הספר הדו-לשוני (בהונגרית ובעברית) "מאה שנות יהדות דברצן". מונוגרפיה זאת שפורסמה ב־1970 משמשת גם כיד זיכרון לקהילה שנכחדה, אבל היא מהווה גם עבודה מדעית מובהקת שמבוססת על מחקר מקורי ולא רק ספר זיכרונות כמו שהוציאו קהילות יהודיות רבות אחרות. באותן שנים היה לו חלק חשוב בייסודה ובהחזקתה של "החברה לחקר תולדות יהדות הונגריה", הפועלת בישראל. כהכרת תודה על פעילותו כהיסטוריון וכמארגן מדעי, זכה לאסלו גונדה ב־1975 בפרס נורדאו.