מרמר
 מרמר
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | צינוראים |
| משפחה: | שפתניים |
| סוג: | מרמר |
| שם מדעי | |
 .Marrubium Lליניאוס, 1753 | |
מַרְמַר (שם מדעי: .Marrubium L) סוג צמחים ממשפחת השפתניים הכולל צמחים עשבוניים רב-שנתיים או בני-שיח או לעיתים רחוקות חד-שנתיים. הסוג מונה 54 מינים ו-11 תת-מינים[1] ותפוצתו הטבעית מאיי מקרונזיה מזרחה אל כל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון עד מערב ההימלאיה וצפונה עד האזורים החמים באירופה[2].
מרוביון והחלפת השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמו הקודם של הסוג מרמר בספרות העברית היה מרוביון שהוא תעתיק של שמו המדעי שמקורו לטיני. השם הוחלף על יד האקדמיה העברית ללשון בשנת 2003 לשם עברי מרמר על שום המרירות של איברי הצמח והדמיון הצלילי לשם המדעי. מקור השם הליטני הלטיני במרירות של הצמח. יש הסוברים שהשם Marrob מקורו ערבי (אולי עברי המזכיר את המרור) ופירושו מיץ מר. וחז"ל התייחסו אליו כאל אחד ממיני המרור הנאכלים בפסח[3][4].
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צמחים עשבוניים רב-שנתיים או לעיתים רחוקות חד-שנתיים או בני- שיח, גדולים למדי זקופים ומסתעפים מבסיסם, על פי רוב מכוסים בשערות הדוקות או צמריות. הפרחים קטנים, לבנים או ארגמניים (מרמר הנגב).
העלים נגדיים, פשוטים, מקומטים, דמויי ביצה עד מעוגלים, שפתם משוננת, חרוקה או גזורה.
הדורים כדוריים, חיקיים צפופים ומרובי פרחים. מספר הפרחים בכל דור 6 עד 30. עלי התפרחת דומים לעלי הגבעול.
החפיות צרות ומחודדות בקודקודן (דמויי מחט) או לעיתים רחוקות נעדרות.
הפרחים קטנים דו-מיניים, בעלי עטיף כפול, מאוחה עלים ודו-שפתניים באופן ברור.
הגביע דמוי צינור (אינו דו-שפתני) בעל 5 או 10 עורקים או יותר ובעל 5 עד 10 שיניים לעיתים 15 (מרמר הערבות). השיניים שוות זו לזו או השיניים העיקריות ארוכות והנלוות קצרות והן מסודרות לסירוגין (מרמר מצוי). השיניים נוקשים דמוי מרצע, מסתיימים בעוקץ דמויי אנקול או כפופים לאחור ולעיתים ודוקרניים.
הכותרת דו-שפתנית, צבעה לבן או ארגמן, צינור הכותרת אינו בולט על פי רוב מתוך הגביע והוא חסר טבעת שערות (בישראל). השפה העליונה זקופה, ושטוחה פחות או יותר, ומפורצת בקודקודה או בעלת שתי אונות. השפה התחתונה פרושה וגזורה ל-3 אונות, האונה האמצעית רחבה משתי האונות הצדדיות ומפורצת.
האבקנים, שמספרם 4, קטנים חבויים בתוך צינור הכותרת. הזוג הקדמי ארוך יותר מזוג האחורי. השחלה עילית וקודקוד עמוד העלי שסוע לשתי אונות. הפרי מפרדת והפרודות סגלגלות וחלקות[5][6][7].
מיני הבר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרמר הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מַרְמַר הַנֶּגֶב (.Marrubium alysson L) צמח רב-שנתי, מסתעף מבסיסו, וגובהו 40 ס"מ, והוא מלבין כולו בגלל כסות של שערות הדוקות, וקצרות ורכות ונעימות למגע. הענפים, רְבוּעִים זקופים. העלים נגדיים פשוטים ונישאים על פטוטרת ארוכה. טרף העלה עגול או בצורת מניפה, רוחבו כרגיל ארוך יותר מאורכו, פניו מקומטים מאוד ושפתו חרוקה עד גזורה. העלים המלווים את התפרחת משולשים, יתדיים וחסרי פטוטרת. הפרחים ערוכים בדורים כדוריים צפופים מרוחקים זה מזה לאורך הגבעול.
הפרחים דו-שפתניים באופן ברור. הגביע דמוי צינור עם 5 שיניים (ולא עשר או יותר) משולשות או דמויות ביצה ואורכן כמחצית אורך הצינור. הגביע משתייר דמוי כוכב בן 5 אונות, קוצני וקשיח בשלב הפרי והבשלת הפרודות. הכותרת קטנה, שצבעה ורוד עז (לילך, ארגמן) ובולטת מעט מהגביע. האבקנים חבויים בצינור-הכותרת.
בית גידול ותפוצה: בישראל הוא גדל בצדי דרכים ומקומות נטושים, בסביבה מופרית, בקרבת האדם אך, גם בבתי גידול טבעיים בעיקר בערבות ובמדבריות. הוא גדל במיוחד בקרקע לס ומעדיף קרקעות עשירות בנוטריינטים. (חומרי תזונה חשובים). הוא גדל בכל אזורי דרום ישראל: בדרום מישור החוף, השפלה, הרי יהודה, צפון הנגב, ומערבה, דרום הנגב, מדבר יהודה, ערבות הירדן והערבה. התפוצה בעולם היא דרום ים-תיכוני ומזרח סהרו-ערבי עם גשם ממוצע של 150 עד 300 מ"מ בממוצע לשנה. הוא גדל בארצות: מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, מצרים, סיני, ארץ ישראל, סרדיניה, איטליה וספרד[2]. הפריחה מסוף פברואר ועד תחילת אוגוסט.
מרמר הלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מַרְמַר הַלְּבָנוֹן (שמו המדעי: Marrubium globosum subsp. libanoticum (Boiss.) P.H.Davis), בספרות העברית שמו הנרדף הוא Marrubium libanoticum (מרוביון לבנוני).
מריון הלבנון הוא צמח עשבוני רב-שנתי הגדל המדרונות אבניים ובצדי-דרכים בחגורה העליונה של החרמון. זן זה מסתעף מבסיסו, גובהו 40 ס"מ, והוא מלבין כולו בגלל כסות של שערות קצרות והדוקות. הגבעולים, רְבוּעִים זקופים. העלים נגדיים, פשוטים וחרוקים. טרף העלה רך, דמוי יתד, מקומט מאוד, שקוע לאורך העורקים, שני חלקי הטרף מקופלים כלפי מעלה, ופניו מכוסים שיער לביד לבן עבה, נעים למגע. הפרחים קטנים, צבעם לבן או קרם, והם ערוכים בדורים כדוריים צפופים, מרוחקים זה מזה לאורך הגבעול. הגביע דמוי צינור עם 5 שיניים דמויי מרצע, אורכן כשליש מאורך הצינור. העלים דמויי ביצה או מעוגלים.
תת-מין זה גדל במדורות אבניים בחרמון בחגורה העליונה של החרמון. תפוצתו בבתות טרגקנטיות של הרים גבוהים גם באדום. הוא אחד משלושה תת-מינים של הסוג globosum. שני המינים האחרים גדלים בטורקיה. הפריחה מסוף פברואר עד תחילת נובמבר.
מרמר הערבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מַרְמַר הָעֲרָבוֹת (Marrubium cuneatum, כונה בעבר מרוביון יתדי) - בן שיח נדיר, ים תיכוני, פרחיו קטנים, העלים דמויי יתד (דמוי משולש ההולך וצר כלפי בסיסו) ומופשלים כלפי מטה. מספר שיני הגביע עולה על 10 והן שטוחות, אינן שוות, ואינן מאונקלות. אחדות מהן שסועות ל-2 או 3 והן מכוסות שערות צמר כמעט עד לקצה. החפיות קצרות ואינן מאונקלות. גבעולי התפרחות צהבהבים ומכוסים בשערות כוכביות קצרות. צמחי ערבות בעבר הירדן: בגלעד במואב ואדום ואולי בחרמון הישראלי, בלבנון, סוריה, איראן, עיראק וטורקיה. הוא נקרא גם מרוביון יתדי. הפריחה מאמצע אפריל ועד תחילת אוגוסט.
מרמר מצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מַרְמַר מָצוּי (Marrubium vulgare) - בן-שיח ריחני ולפרחיו הלבנים ריח חזק, גובהו 30 עד 60 ס"מ, זקוף, מסתעף מבסיס, מכוסה בשערות צמריות לבנות. השורש שיפודי, הגבעולים רבים, מסועפים לעיתים, מעוצים בבסיסם, ומזדקפים כלפי מעלה ומכוסים שערות צמריות לבנות ארוכות וצפופות. העלים נגדיים, פשוטים, בעלי פטוטרת (7 עד 15 מ"מ), מקומטים מאוד (שקועים לאורך העורקים), דמויי ביצה או מעוגלים, בסיסם דמויי לב ומוצרים לפטוטרת, ושפתם משוננת או חרוקה. פניהם העליונים שעירים או מתקרחים. הדורים חיקיים ומרובי פרחים. מספר הפרחים בכל דור 6 עד 10. עלי התפרחת דומים לעלי הגבעול.
הפרחים קטנים (אורכם קטן מעט מסנטימטר אחד) ולבנים עד ורדרדים, דו-מיניים, בעלי עטיף כפול, מאוחה עלים ודו-שפתניים באופן ברור. החפיות צרות ומסתיימות בקוץ מאונקל וקירח. הגביע דמוי צינור (אינו דו-שפתני), שאורכו 4 עד 7 ס"מ, בעל 10 עורקים, מכוסה שערות צמריות וגם שערות כוכביות, והלוע חסום בשיער צמרי. הוא בעל 10 שיניים שוות זו לזו פחות יותר והשיניים העיקריות ארוכות והנלוות קצרות והן מסודרות לסירוגין. השיניים נוקשים דמוי מרצע ומאונקלות (מסתיימים בקוץ דמויי אנקול) לעיתים ודוקרניים. מכוסות שערות צמריות בחציין התחתון וקירחות בחציין העליון. הכותרת דו-שפתנית, צבעה לבן ורדרדה, צינור הכותרת אינו בולט על פי רוב מתוך הגביע והוא חסר טבעת שערות (בישראל). שתי השפות שעירות בצדם החיצוני. השפה העליונה זקופה, ושטוחה פחות או יותר, ומפורצת בקודקודה או בעלת שתי אונות. השפה התחתונה פרושה וגזורה ל-3 אונות, האונה האמצעית רחבה משתי האונות הצדדיות ומפורצת. האבקנים, שמספרם 4, קטנים חבויים בתוך צינור הכותרת. הזוג הקדמי ארוך יותר מזוג האחורי. השחלה עילית וקודקוד עמוד העלי שסוע לשתי אונות. הפרי מפרדת והפרודות סגלגלות וחלקות.
ההאבקה נעשית על-ידי דבורים, בדרך של האבקה עצמית. הפריחה מסוף מרץ ועד תחילת יולי.
בית גידול ותפוצה: מרמר מצוי נפוץ בצדי-דרכים, במעזבות, באשפתות, ומעדיף קרקעות עשירות בנוטריינטים. (חומרי תזונה חשובים) או קרקעות גיר. הוא גדל בעיקר בבתות-סְפָר ברוב חלקי ישראל.
טיפוס התפוצה ים-תיכוני ואירנו-טורני והתפוצה הטבעית העולמית משתרעת בעיקר בארצות הים התיכון והמזרח התיכון, גם באזורים החמים של אירופה ועד מערב ההימלאיה. מין זה התאזרח באמריקה הצפונית ובמזרח אמריקה הדרומית[2].
מין זה גדל גם כצמח נוי, כצמח אור מלא וחום, עמיד בקרה ובשרב, ורגיש למליחות. גדל בקרקעות יובשניות עשירות בנוטריינטים בהר, בעמק, בשפלה, ובנד. הריבוי באמצעות זרעים בסתיו, באמצעות חלוקה בחורף, ובאמצעות ייחורים באביב.
שימושים: בשמן האתרי משתמשים לתיבול מוצרי מזון כגון קינוחים ומשקאות חריפים. כצמח מרפא שמש מרמר מצוי כבר כעת העתיקה והא נזכר בכתבי היפוקרטס, 500 לפנה"ס כצמח מרפא. מאז נודע הצמח כסם משתן, מחזק, ומעורר וטיפול בדרכי הנשימה ועוד. במחקרים מודרניים במרמר זוהתה תרכובת הנקראת "מרובין" שיש לו פעולה מכייחת - להרחקת ליחה מן הסמפונות, ואף מסדיר הפרעות בקצב פעולות הלב. השמן האתרי המופק מהעלים מרחיב את כלי אדם ופועל אף הוא כמכייח. בניסויים בחיות מעבדה נמצא כי חומצת מרובית המוקפת ממין זה גורמת לזירוז הפרשת מיצי מרה[3].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Marrubium, WFO: World Flora Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 3 Marrubium, POWO (2022). "Plants of the World Online.Published on the Internet
- ^ 1 2 דן פלביץ' וזהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ ישראל, תל אביב: מודן בע"מ, 1991, עמ' 212
- ^ עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 64
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 559
- ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 387
- ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 371
