מריה רודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מריה רודה
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1877
קומו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1958 (בגיל 81 בערך)
מדינה ארצות הברית, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פדרו אסטבה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מריה רודהאיטלקית: Maria Roda; ‏18771958) הייתה פעילה אנרכיסטית-פמיניסטית, סופרת ונואמת איטלקייה-אמריקאית, שהשתתפה במאבקי עובדי הטקסטיל באיטליה ובארצות הברית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריה רודה נולדה בשנת 1877 בקומו שבאיטליה, והתחילה את פעילותה בתנועות רדיקליות בגיל צעיר. אמה, אדל פרבינצ'יני, נפטרה כאשר רודה עודה ילדה, ואביה, צ'זרה רודה בלזריני, גידל אותה ואת שלוש אחיותיה. צ'זרה היה פועל טקסטיל, ופעיל בארגוני עובדים אנרכיסטיים מקומיים. כדי לסייע לכלכלת המשפחה, מריה ואחיותיה החלו לעבוד במפעל המשי של קומו. שם הכירה פעילים עמיתים של אביה, נהייתה אנרכיסטית והחלה בפועלה הרדיקלי.[1] ממשלת איטליה החשיבה את צ'זרה רודה לאחד מראשי התנועה האנרכיסטית, ושמה עליו, וכן על מריה, מעקב צמוד. 

ב-1891 נעצרה מריה רודה ונשלחה לכלא לשלושה חודשים בשל מעורבותה בשביתה במילאנו. היא הואשמה בהסתת הפועלים נגד המשטרה. למרות גילה הצעיר - היא הייתה בת 14 - הוטל עליה עונש מאסר, כיוון שהמשיכה לגלות עמדת התנגדות אל מול השופט. כשנשאלה במשפט לגבי התעמרותה המיוחסת בשוטר בתפקיד בזמן השביתה, שהובילה לכאורה למהומות, היא אמרה: "אני מרחמת על השוטר הזה. אני מרחמת עליו כי הוא בקושי מרוויח את פת לחמו, כי הוא יצור מסכן. אבל זה מרשים לראות אותו רודף אחר אחיו שאף הם יצורים מסכנים... שיחשוב על זה." היא הייתה לדמות אהודה ומפורסמת בחוגים אקטיביסטיים באירופה בשל נכונותה לדבר את אשר על ליבה.[2]

פעילות בתנועה האנרכיסטית האיטלקית-אמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת רודה היגרה לארצות הברית בשנת 1893, כאשר מריה בת 17. הם התיישבו בפטרסון, ניו ג'רזי, ובמהרה נהיו פעילים בתנועה האנרכיסטית האיטלקית, באחד הארגונים הגדולים והמשפיעים בארצות הברית, Gruppo Diritto all'Esistenza (ארגון זכות הקיום). מריה הייתה מתוסכלת מהדרת הנשים בתנועה, ויחד עם עוד כמה נשים פעילות (כולל נינפה ברוניו וארנסטינה קרבלו) הקימה את Gruppo Emancipazione della Donna (ארגון שחרור הנשים) ב-1897, כדי שנשים בתנועה האנרכיסטית יוכלו להיפגש ולפתח תאוריות משלהן ושיטות לאקטיביזם מהפכני של מעמד הפועלים. רודה ועשרות נשים אחרות החלו לכתוב, להדפיס ולהפיץ כתבים אנרכו-פמיניסטיים, וליצור קשרים עם קבוצות פמיניסטיות אחרות. שני מאמרים של רודה פורסמו ב-La Questione Sociale (עיתון אנרכיסטי בשפה האיטלקית): "Alle operaie" (לנשים עובדות), 15 בספטמבר 1897, ו-"Alle Madri" (לאמהות), ב-7 בספטמבר 1901.[3]

אמה גולדמן שמעה את רודה נואמת בעצרת גדולה בשנת 1894, אשר חגג את שחרורה של גולדמן מהכלא. למרות שהנאום היה באיטלקית וגולדמן לא הבינה דבר ממנו, היא כתבה בזיכרונותיה כמה התרגשה מהנוכחות הכריזמטית של רודה. היא כתבה: "היופי המוזר של מריה, הניגון של הדיבור שלה, עוררו את כל הקהל לכדי התלהבות מתלקחת. מריה הייתה כקרן אור שמש עבורי." ואז היא הבטיחה להיות ל"מורה, חברה, ועמיתה" של רודה.[4]

זוגיות עם פדרו אסטבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן זוגה לחיים של רודה היה פדרו אסטבה, אנרכיסט קטלוני, דפס ועורך עיתון שעזר להקים את La Questione Sociale, אחד העיתונים האנרכיסטיים העיקריים בשפה האיטלקית בארצות הברית.[5] בזמן שאסטבה היה העורך של La Questione Sociale, מ-1899 עד 1906, כתיבת נשים בעיתון הייתה בשיאה.[6] רודה ואסטבה חיו בפטרסון לפחות עד 1908, ולאחר מכן גם חיו בטמפה, פלורידה, בברוקלין, ובוויהוקן ניו ג'רזי, כדי להפיץ האידאולוגיה ולארגן עובדים מן השוליים. הבית שלהם בוויהוגן היה מרכז של אקטיביזם רדיקלי במהלך שנות ה-30. נולדו לרודה ואסטבה עשרה ילדים, אך רק שמונה שרדו עד בגרות (ויולט, סנסיטיבה, סיריו, איריס, פלורה, פדרו, הליוס וזפיר); הם איבדו את בנם בן העשר בפיצוץ שכנראה היה ניסיון התנקשות בחייו של אסטבה.[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Philip V. Cannistraro, and Gerald Meyer, eds., The Lost World of Italian American Radicalism: Politics, Labor, and Culture (Greenwood Publishing Group, 2003). ISBN 0275978915
  • Jennifer Guglielmo, "Transnational Feminism's Radical Past: Lessons from Italian Immigrant Women Anarchists in Industrializing America." Journal of Women's History 22.1 (2010): 10-33. Project MUSE.
  • Donna R. Gabaccia, and Franca Iacovetta, eds, Women, Gender and Transnational Lives: Italian Workers of the World (University of Toronto Press, 2002). ISBN 0802084621.
  • Laura E. Ruberto, Gramsci, Migration, and the Representation of Women's Work in Italy and the U.S. (Rowman & Littlefield, 2009). ISBN 0739144324
  • Marcella Bencivenni, Italian Immigrant Radical Culture: The Idealism of the Sovversivi in the United States, 1890-1940 (NYU Press, 2011). ISBN 0814723187
  • Salvatore Salerno, "Paterson's Italian Anarchist Silk Workers and the Politics of Race"
  • Gary Mormino and George Pozzetta, The Immigrant World of Ybor City: Italians and their Latin Neighbors in Tampa, 1885-1985 (University of Illinois Press, 1987). ISBN 978-0-8130-1630-6
  • Frances H. Nichols, "The Anarchists in America," New Outlook (August 10, 1901): 859-863
  • Patrizia Sione, "Industrial Work, Militancy, and Migration of Northern Italian Workers in Europe and Paterson, New Jersey, 1880-1913" (PhD dissertation, State University of New York, Binghamton, 1992)
  • Gruppo Diritto all'Esistenza

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jennifer Guglielmo, Living the Revolution: Italian Women's Resistance and Radicalism in New York City, 1880-1945 (Chapel Hill: The University of North Carolina Press, 2010), p. 157
  2. ^ d'Axa, Zo (1895). "Little Girls". Marxists.org. Mitch Abidor (trans.).
  3. ^ Jennifer Guglielmo, Living the Revolution: Italian Women's Resistance and Radicalism in New York City, 1880-1945 (Chapel Hill: The University of North Carolina Press, 2010), pp. 139, 162-72; Salvatore Salerno, "'No God, No Master': Italian Anarchists and the IWW" in Cannistraro and Meyer, eds., The Lost World of Italian American Radicalism (Prager, 2003).
  4. ^ Emma Goldman, Living My Life: Volume 1 (Unabridged) (ReadaClassic.com, 2010), p. 150.
  5. ^ Carolyn P. Boyd, "The Anarchists and Education in Spain, 1868-1909", The Journal of Modern History, Vol. 48, No. 4, (Dec., 1976), pp. 125-170; Chris Ealham, Class, Culture and Conflict in Barcelona, 1898-1937 (Routledge, 2005)
  6. ^ Jennifer Guglielmo, Living the Revolution: Italian Women's Resistance and Radicalism in New York City, 1880-1945 (Chapel Hill: The University of North Carolina Press, 2010), 159.
  7. ^ Paul Avrich, Anarchist Voices: An Oral History of Anarchism in America, pp. 210-12, 143, 393