מרגריטה צרפתי
 | |
| לידה |
8 באפריל 1880 ונציה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
30 באוקטובר 1961 (בגיל 81) Cavallasca, איטליה |
| שם לידה |
Margherita Grassini |
| מדינה |
איטליה, ממלכת איטליה |
| מפלגה |
המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית |
| בן או בת זוג |
|
  | |
מרגריטה צרפתי (סרפָטי) (באיטלקית: Margherita Sarfatti; 8 באפריל 1880 – 30 באוקטובר 1961) הייתה פטרונית מבקרת אמנות, עיתונאית, סופרת ואספנית יהודייה-איטלקייה. צרפתי הייתה מאהבת של בניטו מוסוליני, כתבה את הביוגרפיה שלו, והייתה פעילה בניסוח התעמולה של המפלגה הפשיסטית הלאומית[1].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צרפתי נולדה למשפחת גראסיני (Grassini) בגטו היהודי בוונציה, הוריה היו אמדאו גראסיני ואמה לוי (דודה היה ג'וזפה לוי, אביה של הסופרת נטליה גינצבורג וסבו של קרלו גינצבורג). היא הייתה בת זקונים למשפחה אמידה. אביה היה עורך דין ואיש עסקים. הוא שימש כעורך דין של הממשלה הוונציאנית והיה ידידו הקרוב של ג'וזפה מלכיור סארטו, לימים האפיפיור פיוס העשירי. אביה וגם סבה קיבלו תואר אביר מסדר הכתר של איטליה (אנ')[2].
צרפתי גדלה בבית מפואר על גדות התעלה הגדולה בוונציה ולמדה אצל מורים פרטיים. עם זאת, עד מהרה נמשכה לרעיונות סוציאליסטיים ובגיל 18, חרף התנגדות הוריה, היא התחתנה עם צ'זארה צרפתי ("סרפתי" בהגייה איטלקית), עורך דין יהודי, סוציאליסט, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנים. לזוג צרפתי נולדו שלושה ילדים: רוברטו, אמדיאו ופיאמטה[3].
ב-1902 עברו בני הזוג למילנו, המרכז הכלכלי והתרבתי של איטליה. צרפתי הפכה את ביתה לסלון ספרותי ואמנותי, בייחוד לאנשי האוונגרד והפוטוריזם. ניתן לומר שזרם הנובצ'נטו (Novecento), שבין מבשריו היה ג'ובאני מוציו, התחיל בטרקלין ביתהּ. זהו זרם אמנותי המהווה פשרה בין הנאו קלאסיציזם לבין המודרניזם, ולכן התאים מאוחר יותר לתורה הפשיסטית שקידשה את העבר בכלים מודרניים[3]. עם מות אביה ב-1908, צרפתי קיבלה ירושה גדולה, שאפשרה למשפחה לעבור לדירה גדולה במילאנו, לרכוש בית קיץ ליד אגם קומו ולתמוך באמנים ובפעילות המפלגה הסוציאליסטית של איטליה[2].
ב-1911 פגשה את מוסוליני, לאחר שמונה כעורך ראשי בעיתון הסוציאליסטי "אוואנטי!", בו כתבה צרפתי ביקורת אמנות. הוא היה בן 29, צעיר ממנה בשלוש שנים, ויחדיו עברו מסלול מסוציאליזם לפאשיזם. נתיב אידאולוגי שאליו פנו יהודים-איטלקים רבים, ושהחל עם השוואת זכויות יהודי איטליה באמנסיפציה ב-1848. שהמהפך החיובי והמהיר במעמדם התקדם, במקביל לתהליך שחרורה ואיחודה של איטליה, הפך אותם לפטריוטים איטלקים נלהבים[4]. בשנה בה פגשה את מוסוליני הוא פרסם ספרון בשם "מחוז טרינטינו בעיני סוציאליסט" (Il Trentino veduto da un socialista). ספר שהתנגד לתעמולה פאן־גרמניות שהחלה להופיע באזור, אשר אחת ממטרותיה הייתה סיפוח מחוז טרנטינו-אלטו אדיג'ה לגרמניה והפצת האנטישמיות באיטליה[5]. בספר התקיף בעוז ובאירוניה את תורת־הגזע ומוכיח את נאמנותם של היהודים לערכי התרבות באירופה ואת אהבתם למולדתה[5]. צרפתי עצמה כתבה באותה עת מאמרים בשמו של מוסוליני, וייתכן שהייתה מעורבת גם בכתיבת ספרון זה.
בנה הבכור, רוברטו, התגייס לצבא האיטלקי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונהרג בפעולה במונטה באלדו בינואר 1918, בגיל 18. בנאום מיוחד על גבורתם של צעירי איטליה בזמן המלחמה הזכיר מוסוליני ושיבח את רוברטו צרפתי, "הצעיר היהודי שקבל אות הצטיינות גבוה ביותר בצבא האיטלקי"[5]. בתום המלחמה, צרפתי סולקה מהמפלגה הסוציאליסטית בגלל עמדותיה. לאחר מכן היא החלה לעבוד ולשתף פעולה עם איל פופולו ד'איטליה, העיתון הרשמי של התנועה הפשיסטית שהקים מוסוליני ב-1914 (אז סולק מהמפלגה הסוציאליסטית בעצמו). אך גם כתבה מאמרים לעיתונים אחרים, ובכתב עת לתיאוריה פוליטית. בינתיים היא חיזקה את הקשר שלה עם מוסוליני וסייע לו בארגון המצעד על רומא באוקטובר 1922[3].
ב-1924 לאחר מות בעלה עברה צרפתי עם ילדיה לרומא, ובתקופה זו הגיעה גם השפעתה הפוליטית לשיאה. היא שימשה כסופרת צללים של הדוצ'ה, כתבה בשמו מאמרים, ערכה את ביטאון המפלגה הפאשיסטית וכתבה את הביוגרפיה הרשמית הראשונה שלו (The Life of Benito Mussolini), שראתה אור תחילה באנגלית, בבריטניה ב-1925. תורגמה אחר כך ל–18 שפות והייתה לרב-מכר. בנוסף באותה שנה הייתה מבין האינטלקטואלים שחתמו על מניפסט האינטלקטואלים הפשיסטים והאישה היחידה שחתמה על המכתב. היא גם קיבלה תפקידים רשמיים בניהול אירועי תרבות ואמנות[6].
ב-1930 התנצרה[7] צרפתי, החל מתחילת שנות השלושים גילתה שמוסוליני מתרחק ממנה ולוטש עיניים אל נשים אחרות, צעירות ממנה. היא הפכה לשתלטנית ויומרנית מדי לטעמו, והשמינה. והוא הרחיק אותה מכל השפעה[8]. עם החלת חוקי הגזע באיטליה בשנת 1938[9], הבינה שלמרות התנצרותה, עליה לעזוב[10], ונמלטה לשווייץ. היא לקחה אתה שתי מזוודות בהם 1,272 מכתבים שכתב לה מוסוליני, מעין "תעודת ביטוח". בתה פיאמטה ובעלה נשלחו מטעם מוסוליני לשכנע אותה לחזור[3], אך היא עברה לבדה לארגנטינה, חילקה את זמנה בינה לאורוגוואי, ועבדה, בין השאר, כעיתונאית[11]. ילדיה שנותרו באיטליה שרדו את המלחמה, אך אחותה וגיסה הוסגרו למשטר הפשיסטי, ונספו בדרכם לאושוויץ[12].
ב-1947 חזרה צרפתי לאיטליה, הפכה בשנית לבעלת השפעה באמנות האיטלקית ואף ביקרה מספר פעמים בישראל. בריאיון נדיר לעיתון "חרות" ב-1951 אמרה שראתה בברית החדשה "פירוש לתנ"ך" ובנצרות פירוש הולם לבעיות החברה[13]. צרפתי לא תמכה בציונות אך גילתה יחס חיובי לגורמים בתנועה הרוויזיוניסטית שלהם היו קשרים עם משטרו של מוסוליני. מספר צעירים רוויזיוניסטים אף למדו באוניברסיטאות איטלקיות[14]. אחד מהם, צבי קוליץ, אף פרסם בתום לימודיו את ספרו "מוסוליני: אישיותו ותורתו", שלצד ביוגרפיה מחמיאה כלל גם מבחר מכתביו. בוגר נוסף של אוניברסיטה באיטליה באותו עשור, אברהם שטרן[14], טען שמוסוליני לא היה אנטישמי אך אולץ, מסיבות שסירב לפרסם, להחיל את חוקי הגזע באיטליה[13].
צרפתי נמנעה לדבר על העבר או לפרסם מסמכים ומסמכים שהיו ברשותה [15], אך הוציאה ב-1955 ספר זיכרונות בשם "Acqua passata" (מים שעברו). צרפתי נפטרה בשנת 1961.
לאחר מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1988 עלה במסגרת המרכז לתיאטרון ניסויי, מחזה שכתב וביים מיכאל כהנא, על חייהם של צרפתי ומוסוליני. השחקנית דליה פרידלנד גילמה את צרפתי[16].
ב-1993 יצאה לאור ביוגרפיה של צרפתי שכתבו ההיסטוריונים פיליפ קניסטרארו ובריאן ר. סאליבן[8].
ב-1999 גילמה את צרפתי השחקנית סוזן סרנדון, בסרטו של טים רובינס "העריסה תתנועע". הסרט מתרחש בניו יורק בשנות ה-30, שאליה הגיעה צרפתי לקדם אמנות איטלקית וכדי לגייס תמיכה במשטרו הפאשיסטי של מוסוליני[17].
ב-2006 יצאה לאור בספרדית הביוגרפיה "אהובתו היהודייה של מוסוליני: ההשראה הגדולה של מנהיג הפשיזם", שכתב דניאל גוטמן. היא יצאה לאור בעברית ב-2009 בתרגומו של ארז וולק[18].
ב-2014 יצא לאור באנגלית הספר "My Fault: Mussolini As I Knew Him" (אשמתי, מוסוליני כפי שהכרתי), בעריכתו של ההיסטוריון בריאן סליוואן. הספר מבוסס על מאמרים שפרסמה צרפתי בעיתון "קריטיקה" הארגנטיני, שבהן חשפה טפח מיחסיה עם הדוצ’ה. ועל מחקר שערך המחבר במשך כ–30 שנה באיטליה, צרפת, שווייץ, בריטניה וארצות הברית[12].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרגריטה צרפתי, באתר "Find a Grave" (באנגלית) - 
מרגריטה צרפתי (1880-1961), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בית התפוצות, שלושה יהודים שנפלו בצד הלא נכון של ההיסטוריה, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2019
- ^ 1 2 Acobas, Patrizia (2010). "Margherita Sarfatti 1880-1961". Jewish women: A comprehensive historical encyclopedia. נבדק ב-16 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 סביונה מאנה, רומא, האמא היהודייה של הפאשיזם, באתר הארץ, 5 ביולי 2006
- ^ יוסף כהן, האיטלקים הם אנשים טובים? כך סייעו היהודים להלבין את הפשיזם, באתר "שיחה מקומית", 4 באוקטובר 2022
- ^ 1 2 3 באיטליה הפשיסטית לפני חוקי הגזע, הד-המזרח, 1 ביוני 1945
- ^ ילקוט קריאה - איך נתנוונה האמנות באיטליה הפאשיסטית, משמר, 8 באוקטובר 1943
- ^ מרגריטה צרפתי, תלמידתו של מוסוליני ממירה את דתה, דואר היום, 16 בספטמבר 1930
- ^ 1 2 אלאונורה לב, הפילגש היהודיה של הדוצ'ה, חדשות, 13 במאי 1993
- ^ על השגעון הגזעי שתקף את איטליה - הגורמים: רעב ללחם ומלחמה באנגליה, דבר, 2 באוגוסט 1938
- ^ התנועה האנטישמית באיטליה, הארץ, 30 באוגוסט 1938
- ^ La amante judía de Mussolini que vivió en Montevideo (ביקורת בספרדית על ספרו של גוטמן)
- ^ 1 2 סביונה מאנה, המאהבת היהודייה של הדוצ'ה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2014
- ^ 1 2 י. בן עמי, מרגריטה צרפתי - יועצתו היהודית של מוסוליני, חרות, 4 במאי 1951
- ^ 1 2 דן תמיר, סיפורם של הפשיסטים הראשונים של ארץ ישראל, באתר הארץ, 18 ביולי 2019
- ^ הארץ, איפה המכתבים - נכדתה של מרגריטה צרפתי משוכנעת שמכתבי מוסוליני לאהובתו מצויים בידי קרוביה ברומא, באתר הארץ, 5 ביולי 2006
- ^ שוש אביגל, ביקורת - יורים ובוכים - "בניטו" מחזה ובמימוי מיכאל כהנא, תיאטרון הסימטה, חדשות, 12 ביוני 1988
הדיקטטור הגדול - "בניטו", מיום ד' בהבימרתף, מעריב, 14 במרץ 1988 - ^ עכבר העיר, לנענע את העריסה, ערוץ 4, שישי 22:00, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2001
- ^ נעמה שפי, לימינו של הדוצ'ה | "אהובתו היהודייה של מוסוליני", באתר הארץ, 9 בספטמבר 2009