מרגוט הוימן
מרגוט הוימן (בגרמנית: Margot Heuman; 17 בפברואר 1928 – 11 במאי 2022) היא ניצולת שואה אמריקאית שנולדה בגרמניה. הוימן היא הלהט"בית היהודייה הראשונה שידוע כי שרדה את מחנות הריכוז הנאציים.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ילדותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרגוט הוימן נולדה בהלנטל שבגרמניה, סמוך לגבול בלגיה. ביתה היה מעל חנות הכלבו בבעלותם ובניהולם של הוריה קרל ויוהנה. להוימן הייתה אחות צעירה, לורה. כשהייתה בת ארבע עברה משפחתה לליפשטאט וכעבור מספר שנים, בגיל תשע, עברה משפחתה לבילפלד, שם למדה הוימן בבית ספר ציבורי[1]. אביה עבד באגודה לסיוע ליהודי גרמניה[2]. ב-1939 גורשו היא ואחותה באופן פתאומי מבית הספר. הוריהן רשמו אותן לבית ספר יהודי, בו לימדו מורים שפוטרו מעבודתם על ידי הנאצים[1].
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1942 נשלחו רוב יהודי בילפלד למחנות השמדה, אבל משפחת הוימן נשלחה לגטו טרזיינשטט, ביוני אותה שנה, מפני שאביה עבד בארגון יהודי. הילדים בטרזיינשטט שוכנו בבתי נוער, ושם זכו לתנאים ואוכל טוב יותר משאר תושבי הגטו. הוימן ואחותה נשלחו לבתי נוער נפרדים. בבית הנוער פגשה מרגוט צעירה אוסטרית, דיטה נוימן, והשתיים ישנו יחד והיו בקשר אינטימי אך לא קיימו יחסי מין. הן שמרו על הקשר בסוד.
במאי 1943[3] או 1944[2] נשלחה המשפחה לאושוויץ[3]. נוימן ודודתה הגיעו לאושוויץ ימים מספר לאחר מכן. הוריה של מרגוט ויתרו על התור לסלקציה לעבודת כפייה מאחר שידעו שאחותה הצעירה לא תשרוד את הסלקציה. אבל נוימן ודודתה לא ויתרו, וגם הוימן בחרה לעמוד בתור לסלקציה לעבודת כפייה מתוך רצון להישאר עם חברתה[2]. כ-200 נשים שעברו את הסלקציה נשלחו ברכבת מאושוויץ למחנה הריכוז נוינגמה בגרמניה. משפחה של הוימן נרצחה באושוויץ.
קבוצת הנשים היהודיות ובכללן נוימן והוימן, שהיו בנות 16 באותה עת, היו הנשים האסירות הראשונות בנוינגמה, שם אולצו לבנות מקלטים לאזרחים ולפנות הריסות של מבנים שהופצצו[2]. הקבוצה הועברה בין שלושה מחנות משנה של נוינגמה, לרבות דסאוור אופר (אנ'), מיולי עד ספטמבר 1944, נויגראבן (אנ'), מספטמבר 1944 עד פברואר 1945, וטיפסטאק, מפברואר עד אפריל[1]1945. נוימן והוימן ישנו יחד בסוף הבלוק, וגרמו לאי-נוחות לחלק מהנשים, אולם דודתה של נוימן הגנה על הזוג בטענה שהן עדיין ילדות[2]. בזמן שהותן בנוינגמה, עסקו השתיים בסחר חליפין מיני עם גברים תמורת אוכל, אותו חלקו ביניהן[2]. בתחילת אפריל 1945 סגר חיל ההגנה הגרמני את נוינגמה, והנשים היהודיות נשלחו למחנה הריכוז בברגן-בלזן[2]. הוימן צעדה יחפה 100 ק"מ במשך יומיים מנוינגמה לברגן-בלזן. ממחנה הריכוז ברגן-בלזן היא שוחררה ב-15 באפריל 1945 בידי חיילים בריטיים. מצבה הרפואי היה רע, היא חלתה בטיפוס ושקלה 35 ק"ג. הוימן אושפזה בבית חולים למשך חודשיים[2], משם העביר אותה הצלב האדום לשוודיה להחלים, ודיטה נשארה בגרמניה[2].
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוימן נשארה שנתיים בשוודיה, והמשיכה שם את לימודיה בבית ספר, ומשם היגרה לניו-יורק. היא תכננה לשהות בארצות הברית שנה אחת בלבד, אבל בחרה להישאר משום שיכלה לחיות שם אורך חיים לסבי[1][2]. ערב המעבר לארצות הברית היא שינתה את איות שם משפחתה מ-Heumann ל-Heuman, כדי להיפטר מההקשר הגרמני שלו.
בניו-יורק עבדה הוימן בסוכנות פרסום. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים ניהלה מערכת יחסים עם עורכת מהעיתון הניו-יורקר. בשנת 1953 נפרדה ממנה והתחתנה עם עמית לעבודה מסוכנות פרסום אחרת, משום שרצתה ילדים. היא ילדה שני ילדים. מאוחר יותר היא חזרה לקריירה בפרסום, וניהלה רומן עם שכנתה הנשואה. בשנות ה-70 נפרדה מבעלה, שהתמכר להימורים והחל להתעלל בה. בגיל 88 עברה לדרום-מערב ארצות הברית ויצאה מהארון כלסבית בפני משפחתה, עובדה שלא הפתיעה אותם.
הוימן סבלה מדיכאון קשה בעקבות האירועים הטראומטים שחוותה במחנות הריכוז וטופלה על ידי פסיכיאטר במשך שנים. בשנותיה האחרונות חייתה במדבר אריזונה עם כלבה. היא נפטרה ב-11 במאי 2022 בגיל 94.
חשיבות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרגוט הוימן היא האישה הראשונה שידוע ששרדה במחנה ריכוז חרף היותה יהודייה ולהט"בית. אף שדיברה על כך באופן גלוי בכמה ראיונות עבור ארכיונים על השואה, היותה לסבית נשמר בסוד, ויחסיה עם נוימן הוגדרו חברות אמיצה. בכתבה על הוימן בעיתון הגרמני דר שפיגל כתבה ההיסטוריונית אנה הייקובה (אנ') כי "זה טראגי שדעות קדומות בנוגע להומופוביה מנעו מניצולות מחנות ריכוז יהודיות להט"ביות להשאיר עדויות על חייהן", ועובדה זו הקנתה לדעתה חשיבות גדולה אף יותר לסיפור חייה של הוימן[2].
