מקסימיליאן ליבנוויין
 | |
| לידה |
11 באפריל 1869 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
17 ביולי 1926 (בגיל 57) מינכן, רפובליקת ויימאר |
| מקום לימודים |
|
  | |
מקסימיליאן אלברט יוזף ליבנוויין (בגרמנית: Maximilian Albert Josef Liebenwein; 11 באפריל 1869 – 17 ביולי 1926) היה צייר, גרפיקאי ומאייר ספרים אוסטרי-גרמני, בסגנון האימפרסיוניסטי והאר נובו. הוא בילה זמן משמעותי בווינה, במינכן ובורגאוזן, ולקח חלק פעיל בקהילה האמנותית במקומות אלה. הוא היה חבר חשוב בתנועת "הזצסיון הווינאי", הפך לסגן נשיא שלה והציג עם הקבוצה פעמים רבות.[1]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליבנוויין נולד בווינה, בנם השני של יוזף קלזנץ ליבנוויין (1835–1906) ומגדלנה (לבית קונדראט). אביו היה סוחר, ניהל מכבסה ומכר בגדים בווינה ולילינפלד. כילד, ליבנוויין בילה בשתי הערים. אמו הייתה בתו של יוזף קונדראט, המשרת האישי ושומר והיערות של הקיסר פרנץ יוזף, ודודו היה הפתולוג הנס קונדרט. סבו החזיק בספריה גדולה ובאוסף מדעי הטבע, ועזר להגביר את התעניינותו של ליבנוויין הצעיר בשירה, אגדות וטבע.[2]
בהתחלה אביו של ליבנוויין לא תמך בשאיפותיו האמנותיות, אך דודו עזר לו לפלס את דרכו. בשנת 1887 נכנס לאקדמיה לאמנויות יפות בווינה, אך הוא לא נהנה מלימודיו שם. הוא פנה לחקר חיות בטירגארטן שנברון ובחקר גופות בפיקוחו של דודו. יוליוס ויקטור ברגר, המורה של ליבנוויין, גילה כלפיו חמלה, אך הוא עזב את האקדמיה בשנת 1891.
בסתיו 1892 השתתף בבית ספר מיוחד לציור היסטורי, בהדרכת מתיאס פון טרנקוואלד.[3] אביו של ליבנוויין שבר את רגלו ונזקק לעזרה בעסק המשפחתי, ולכן ליבנוויין לא יכול היה להשתתף בשיעורים באופן קבוע. זו הייתה נקודת מחלוקת בין פון טרנקוואלד וליבנוויין, והוא עזב את בית הספר המיוחד במרץ 1893, ובילה כמה חודשים כ"רוכב וצייד "באחוזת לילינפלד.
בשנת 1894 הוא נסע בעקבות חברו פרדיננד אנדרי ונרשם לאקדמיה לאמנויות יפות בקרלסרוהה והשתתף בשיעורי הציור של קספר ריטר. הוא עדיין לא היה מרוצה מלימודיו, אבל פגש את היינריך פון ציגל בתחילת 1895 והחל להשתתף בשיעורים שלו בנושא ציור בעלי חיים. ליבנוויין לקח את ציגל כמורה, ועימו עבר למינכן. ליבנוויין בילה ארבעה סמסטרים באקדמיה לאמנויות יפות במינכן, ונשאר שם עד 1897.
צייר במינכן ובבורגאוזן[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 1897, חי ליבנוויין כצייר עצמאי במינכן, וכן ניהל שיעורי ציור.[4] במהלך ביקור אצל חברו הצייר, ולטר זיגלר, הם ראו את בורגהאוזן ואת טירת בורגהאוזן מימי הביניים.[5] העיירה בורגאוזן מימי הביניים וטירתה הרשימו אותם, והפכו למסגרת רעיונית מתאימה לנושאים הרומנטיים-אבירים של רבים מיצירותיו של ליבנוויין.
במהלך הקיץ 1897 ו-1898 שהה ליבנוויין בטירה. בשנת 1899 הקים ליבנוויין את מגוריו ואת הסטודיו שלו במגדל הגדול ביותר של הטירה, שאותו ארגן מחדש. בתוך שלושה ימים בשנת 1899 ציירו ליבנוויין וחברו אפריז בתוך המגדל,[6] כדי שהכלה לעתיד של ליבנוויין תראה אותו בביקורה הראשון. היצירה מכסה שלושה צדדים של חדר ומשקפת נושאים מימי הביניים.
בתקופה זו גילה ליבנוויין את זיקתו לארט נובו. בשנת 1896, כמה מהאיורים שלו הופיעו במגזין "אר נובו"
בשנת 1900 הוא זכה בתחרות שערך לודוויג סטולוורק על עיצובים לאלבום מסחרי של חברת סטולוורק.
עם הזצסיון בווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליבנוויין הציג עם קבוצת הזצסיון בווינה באביב 1900. עבודותיו שהוצגו כללו את פרסיבל (1899) וכמה ציורי בעלי חיים. בעקבות התערוכה הוא הפך לחבר מלא בקבוצה, והיה לסגן נשיא שלה עד 1912. הוא היה חבר פעיל עד מותו. ליבנוויין המשיך לחיות במגדל של טירת בורגאוזן, והתחתן עם אנה אסיגמן מווינה, במאי 1901. שם נולד בנו הראשון הנס גיאורג בשנת 1902 (נפטר 1977). המשפחה התיידדה עם קולומן מוזר, שהיה בוועדה שהזמינה את ליבנוויין להציג עם הזצסיון בווינה.[7] תמציות מיומני המסע שלו מטיולו בשנת 1900 לבוסניה, יחד עם איורים שלו, פורסמו במגזין וור סקרום בשנת 1902. ליבנוויין לא הצטרף לגוסטב קלימט כשזה התנתק מהזצסיון ב-1905, אף שהוזמן להצטרף.
ליבנוויין הצטרף לאגודת האמנים הגרמנים בויימאר בשנת 1904. לאחר מות אביו בשנת 1906, בילה זמן מה בווינה, ובאותה שנה ערך נסיעות לבריסל ולונדון.
מלחמת העולם הראשונה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליבנוויין חזר לווינה בשנים 09–1908, וניהל בית ספר לציור עד 1913, אם כי הוא עדיין בילה בקיץ בבורגאוזן. בשנת 1910 עיטר אולם של תערוכת הצייד הבינלאומית הראשונה בווינה בציורים מונומנטליים, והוצג לקיסר פרנץ יוזף הראשון בתערוכה.
בנו השני, וולפגנג פרדיננד, נולד בשנת 1911. ליבנוויין התנדב לשירות צבאי בשנת 1914 והוא גויס ביוני 1915. אשתו אנה נפטרה מסרטן השד באותה שנה, בבית מרפא בגומדן, בזמן שהיה בחזית המזרחית. ליבנוויין שימש כקצין חימוש בגייס השמיני. הוא היה עם הצבא בפולין, רוסיה, ובוקובינה, והפיק ציורים רבים ב עשרות ספרי שרטוטים.[8] הוא לקה בשבץ מוחי בדצמבר 1917, ועזב את הצבא בדצמבר 1918.
וינה שלאחר המלחמה לא הציעה הזדמנויות רבות לאמנים, וליבנוויין חזר לבורגאוזן. בשנים 1919–1925 יצר מחזור ארוך המתאר את חייה של מריה הבתולה במנזר האחיות הפרנציסקניות בוקלברוק. בשנת 1924 קיבל ליבנוויין את מדליית הכסף של העיר זלצבורג על ציוריו.
בפברואר 1926 לקה ליבנוויין בשבץ נוסף בבורגאוזן, ונפטר ביולי 1926 במינכן. הוא נקבר בבורגאוזן.
סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליבנוויין עבד בעיקר בצבעי שמן ובטמפרה. הוא צייר מחזורי אגדות, במיוחד מהמיתולוגיה היוונית וסיפורי ימי הביניים של רומנטיקה אבירית, כמו גם תמונות דתיות, כולל תמונות מריה וחיי הקדושים.
מורו ציגל התפרסם במוטיבים החייתיים ובאימפרסיוניזם שלו. ליבנוויין קיבל את השפעתו אבל התעלה עליה, ועבר מציורי שמן אימפרסיוניסטיים בעיקר לטמפוה לאחר שהציג עם הזצסיון בווינה. כן שמר על התעניינותו באמנות גרפית. למרות זאת הוא צייר בעלי חיים רבים והפגין חיבה מיוחדת לחתולים ולסוסים. ליבנוויין יצר מספר עיצובים של איורים לספרים. הוא שמר על הומור בעבודתו, כמו גם יכולת טכנית מצוינת וידע מעמיק בנושאים שלו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Sonja Menches, Nähere Betrachtungen zu Leben und Werk von Maximilian Liebenwein (1869-1926) im Zeitraum 1895 - 1914, 2007
- ^ Gesellschaft für Christliche Kunst, Die Christliche Kunst; Monatsschrift für alle Gebiete der christlichen Kunst und Kunstwissenschaft, München Gesellschaft für Christliche Kunst
- ^ Gesellschaft Für Vervielfältigende Kunst, 25, Die Graphischen Künste, 1902 doi: 10.11588/DIGLIT.4252
- ^ Beutin & Günther GbR, Stadtmuseum Burghausen (Burghausen) Ausstellung: Maximilian Liebenwein - Ein Jugendstilmaler zwischen München und Wien, www.kunst-und-kultur.de (ב־)
- ^ Bavarian Palace Administration | Palaces | Burghausen Castle, www.schloesser.bayern.de
- ^ "Maximilian Liebenwein (1869-1926): Ein Maler zwischen Impressionismus und Jugendstil"
- ^ "Maximilian Liebenwein, Ein Maler zwischen Impressionismus und Jugendstil"
- ^ Gesellschaft Für Vervielfältigende Kunst, 39, Die Graphischen Künste, 1916 doi: 10.11588/DIGLIT.3627