מצעד הגאווה במוסקבה
מצעד הגאווה במוסקבה (ברוסית: Московский Гей-Прайд; הידוע גם כ-"Moscow Pride") הוא מצעד גאווה והפגנת להט"ב למען שיפור מעמד זכויות להט"ב ברוסיה אשר התרחש במוסקבה, בירת רוסיה מדי שנה בין השנים 2006–2011 בחודש מאי. קיום המצעד נאסר בקביעות על ידי עיריית מוסקבה, בראשות ראש העיר יורי לוז'קוב (עד 2010) אשר היה ידוע כמתנגד חריף להומוסקסואליות אותה כינה כ-"שטנית" ואת משתתפי המצעד כ-"מתרוממים" (כינוי גנאי להומוסקסואלים). ההפגנות ב-2006, 2007 ו-2008 לוו כולן בהתקפות הומופוביות, שנמנעו ב-2009 על ידי הזזת מיקום ההפגנה ברגע האחרון. מארגני ההפגנות לאורך השנים היו הפעיל ניקולאי אלכסייב וחברי ארגון זכויות הלהט"ב הרוסי, "Gayrussia.ru".
באוגוסט 2012, אישר בית המשפט במוסקבה פסק דין החוסם את בקשות מארגני ההפגנות בעיר לאישור לקיומן מדי שנה עד שנת 2112. בית הדין האירופי לזכויות אדם פסק לאורך השנים כי האיסורים על קיום המחאות מפרות את חופש ההתאגדות המובטח באמנה האירופית לזכויות אדם. במרץ 2021 סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה כי האיחוד האירופי הטיל סנקציות מיידיות הן על צ'צ'ניה והן על רוסיה – עקב אפליה ממומנת ונתמכת ממשלתית נגד אזרחי קהילת הלהט"ב הרוסית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצעד 2006[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיום מצעד הגאווה הראשון במוסקבה ב-27 במאי 2006 נאסר על ידי השלטונות. ראש הביטחון של ראש עיריית מוסקבה, ניקולאי קוליקוב, הצהיר בראיון בתחנת הרדיו "הד מוסקבה", כי כינוס ההפגנה תאסר בגלל הדעות השליליות של האוכלוסייה הרוסית כלפיה באומרו, "כל הביטויים הפומביים על ידי הומואים ולסביות חייבים להיות אסורים... הם מפרים את הזכויות שלנו. יש לנו את המסורות שלנו, המון קבוצות דתיות אמרו לנו שהם נגד התרת קיום המצעד הזה".[1] המופתי הראשי של הממשל הרוחני המרכזי של רוסיה למוסלמים, טלגת תדז'ודין, דגל באלימות כלפי פעילי זכויות להט"ב: "אסור לאפשר את המצעד, ואם הם בכל זאת יוצאים לרחובות, אז צריך להרביץ להם. למיעוטים מיניים אין זכויות, הם חצו את הגבול. מיניות חלופית היא פשע נגד אלוהים". מנהיגים רוסים נוצרים אורתודוקסים הדהדו את דעותיו, והכריזו שהומוסקסואליות היא "חטא המשמיד בני אדם ודן אותם למוות רוחני".
ב-27 במאי, עשרות מפגיני להט"ב רוסים מלווים בתומכים וזרים, כולל חבר האיחוד האירופי, פולקר בק, חבר הפרלמנט הגרמני, ביקשו לקיים שתי עצרות מחאה עוקבות לאחר שבית משפט קיבל את אישור איסורו של ראש העיר, יורי לוז'קוב, על קיום המצעד אותו תכננו לציון יום השנה ה-13 להעברת אי-הפללה של הומוסקסואליות ברוסיה. המצעד התנהל כמתוכנן אך משתתפיו הותקפו על ידי מפגינים הומופובים ולבסוף התפרק על ידי המשטרה. במהלכו התרחשו שני עימותים עיקריים, הראשון שבהם התרחש כאשר פעילים התקרבו לקבר החייל האלמוני ליד הקרמלין, בניסיון להניח זר פרחים. לדברי ארגון זכויות האדם "Human Rights Watch", בשני האירועים הכו מאות מפגינים הומופובים בהם גלוחי ראש ולאומנים את המשתתפים תוך השלכת חפצים וקריאת אמירות הומופוביות. המשטרה התערבה באיחור, ולא הצליחה להגן על המפגינים, ובכך החמירה את האלימות. לדברי הפעיל פיטר טאצ'ל אשר השתתף במצעד, "היו עלינו מיד כ-100 בריונים פשיסטים ופנאטים דתיים שהחלו לדחוף, להכות ולבעוט בנו".[2] בין המשתתפים הפצועים היה חבר הפרלמנט הגרמני פולקר בק ומרלין הולנד, נכדו של אוסקר ויילד.[3] פרויקט זכויות האדם הרוסי, "Gayrussia.ru", נתן חסות לסרט התיעודי המציג את האירועים שהתרחשו סביב המצעד אשר הופק על ידי מארגן המצעד ניקולאי אלכסייב כעדות חיה למאבק למען חופש ההתאגדות ברוסיה תחת הכותרת, "Moscow Pride '06".
מצעד 2007[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצעד הגאווה של מוסקבה שנה לאחר מכן נערך גם כן ב-27 במאי 2007. במסיבת עיתונאים ומחאה מול בניין העירייה השתתפו מספר מפגינים ידועים בציבור בהם: חבר הפרלמנט האירופי, מרקו קפאטו, פעיל זכויות האדם הבריטי פיטר טאצ'ל, חברת הפרלמנט האיטלקי ולדימיר לוקסוריה, חבר הפרלמנט הגרמני פולקר בק, צמד הפופ הרוסי ט.א.ט.ו. והזמר האמריקאי ריצ'רד פיירבראס מלהקת הפופ "Right Said Fred". המחאה הידרדרה לאחר מכן לעימותים אלימים עם מפגינים הומופובים בעוד כי בפעם השנייה המשטרה לא הצליחה להגן על משתתפי המחאה מפני אלימות. טאצ'ל ובק נצפו בעודם מותקפים באגרופים בפניהם על ידי מפגינים וחבר הפרלמנט האיטלקי מרקו קאפטו נבעט על ידי מפגין לאומני ולאחר מכן נעצר כשדרש הגנה מצד המשטרה.[4][5] טאצ'ל ומארגן המצעד ניקולאי אלכסייב נעצרו גם כן.[6] לדברי טאצ'ל: "המשטרה עמדה בקרבת המקום ולא עשתה דבר. בסופו של דבר כאשר נכנסה לעימותים נעצרתי בזמן שהתוקפים שלי הורשו לצאת לחופשי".[5] בין שמונה לעשרה משתתפים נעצרו בגין השתתפות במחאה.[5]
גינוי יחס הרשויות למשתתפי המצעד הגיע מכל רחבי אירופה והעולם המערבי. ראש עיריית רומא, וולטר ולטרוני, אמר כי "מה שקרה במוסקבה משאיר אותך פעור פה. להשתמש באלימות כלפי מי שמוחה באופן שליו להכרה בזכויות האדם והאזרח שלו הוא סימן עצוב". בדומה לברטראן דלאנו, ראש עיריית פריז, ברטרנד דלאנו, גינה אותן גם כן.
המצעד היה האירוע המרכזי בסרטו התיעודי של המפיק הגרמני יוכן היק משנת 2008, East/West - Sex & Politics, העוקב אחר ארגונו ודיכויו על ידי הרשויות.[7]
מצעד 2008[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך תקופת קיום המצעד בשנת 2008 המארגנים ביקשו היתר לארגון חמש הפגנות במקומות שונים בחודש מאי, אם כי ראש עיריית מוסקבה אסר על כל 155 האירועים אשר תוכננו באומרו כי "הם יסכנו את הסדר הציבורי ויגרמו לתגובה שלילית של רוב האוכלוסייה". עם זאת, נשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב, התקשר למחוז המרכזי של מוסקבה בבקשה לאשר את היתר ההפגנות. עם זאת, ההיתר נדחה.[8]
המארגנים הציגו את האיסור על היתר ההפגנות בבית הדין האירופי לזכויות אדם לאחר שנדחו בבתי משפט ברוסיה. אם כי בסופו של דבר התקיים אירוע ללא היתר כגון בשנים קודמות ב-1 ביוני בשני מקומות: ראשית, מחאת פלאש מוב שאספה כשלושים פעילי זכויות להט"ב בראשות ניקולאי אלכסייב מול פסלו של מלחין המוזיקה הרוסי צ'ייקובסקי, ושנית חשפו כרזה המצטטת "זכויות להומואים ולסביות. יש להעמיד לדין את ההומופוביה של ראש העיר לוז'קוב מהקומה השלישית בבניין מול עיריית מוסקבה".[9][10] הפעולה המהירה של המשתתפים עבדה בעוד כי הצליחו לקיים את מחאתם מבלי התנגדות או מעצר במקום אחר כאשר קיימו את מחאתם באופן סמלי מול בניין העירייה ונמנעו מעימותים עם מפגינים אשר לא נכחו בשטח.
מצעד הגאווה הסלאבי 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהדורת 2009 של מצעד מוסקבה התקיימה ב-16 במאי 2009, באותו יום בו נערך גמר תחרות הזמר של האירוויזיון 2009 בהנחיית מוסקבה, ובערב היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה (17 במאי) אשר כונה בשם "מצעד הגאווה הסלאבי" עבור שיפור מעמד זכויות להט"ב מכל האזורים הסלאביים של אירופה. קבוצה של 15 פעילים בלארוסים בראשות סרגיי אנדרוזנקו, מנהיג ארגון הלהט"ב הבלארוסי, "GayBelarus". פיטר טאצ'ל ואנדי תאיר היו הזרים היחידים אשר השתתפו במהלכו בעוד כל שאר המשתתפים הגיעו מרוסיה ובלארוס.[11]
בסופו של דבר, אישור ארגון המצעד נדחה על ידי גורמים רשמיים במוסקבה, אם כי ניקולאי אלכסייב שיבח את ההחלטה בשל הגינויים אשר לווה כלפי רוסיה על איסורו בהתמקדות העולמית כלפי גמר האירוויזיון בעיר. גורמים רשמיים במוסקבה פרסמו הצהרות בעניין זה, וקבעו כי מפגינים אשק ישתתפו במצעד יזכו ליחס "קשוח" ויעמדו בפני "צעדים קשים" מצד מחלקת המשטרה.[12][13] מוקד המחאה הוכרז במקור באזור נובושקינסקי במרכז מוסקבה, אם כי המארגנים שינו את המיקום ברגע האחרון לנקודת התצפית "Vorobyovy Gory" ליד אוניברסיטת מוסקבה.
המצעד היה תחת הסיסמה "זכויות להט"ב - ללא פשרות" בדגש על הכרה באיחוד אזרחי בין זוגות חד מיניים. המפגינים נעצרו תוך דקות, בזמן שצולמו על ידי צוותי טלוויזיה, כולל חברת "Russia Today" בבעלות ומימון הממשלה, ביניהם אלכסייב ופעיל זכויות האדם פיטר טאצ'ל, שקרא את המשפט "זה מראה שהעם הרוסי אינו חופשי" בעודו נלקח על ידי המשטרה.[14] לדבריו, "שוטרי האומו"ן היו אלימים ללא צורך".[15] בניגוד לחוק הרוסי, פעילים נעצרו בן לילה בעוד פעילים בלארוסים שוחררו בסביבות השעה 2 בלילה וניקולאי אלכסייב הוחזק במשך יממה בכלא ונחקר במשך שעות.[16]
נציגת שוודיה בתחרות האירוויזון 2009, מאלנה ארנמן, תמכה בקיום המצעד והביעה את צערה מכך שהשלטון במוסקבה לא מאפשר את קיום אירוע "המחווה לאהבה" באומרה. הזוכה באותה שנה, אלכסנדר ריבאק, התייחס גם הוא למחלוקת בריאיון, ואמר כי האירוויזיון עצמו הוא "מצעד הגאווה הכי גדול".[17] ההרכב ההולנדי "De Toppers" חולל רעש תקשורתי כשחבר ההרכב גורדון איים להחרים את גמר התחרות אם המצעד ידוכא באלימות. עם זאת, ההרכב כשל להעפיל לגמר.
סמואל זובוגר, שר החוץ של סלובניה ויו"ר ועדת השרים של מועצת אירופה, הביע את דאגתו מהפעולה שננקטה נגד מארגני מצעד הגאווה הסלאבי במוסקבה באותו לילה באומרו:
"על פי הפסיקה הקבועה של בית הדין האירופי לזכויות אדם, לא ניתן לאסור הפגנות שלום רק בגלל קיומן של יחס עוין למפגינים או למטרות בהן הם דוגלים. העובדה שזו לא השנה הראשונה שבה נוצר מצב כזה מדאיגה את ועדת השרים של מועצת אירופה".
מוקדם יותר כתב אלכסייב מכתב לראש ממשלת סלובניה, בורוט פאחור, באפריל 2009 בבקשה לקחת את הנושאים לתשומת ליבו מול הרשויות הרוסיות.
מצעד 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
מהדורת המצעד במוסקבה לשנת 2010 התקיימה ב-29 במאי. באופן לא מפתיע, ארגונו נאסר בשנה החמישית ברציפות. ארגון הלהט"ב הרוסי,"Gayrussia.ru" ערער ללא הצלחה על ההחלטה בבית המשפט לפני חודש מרץ. המארגנים פנו לשגרירויות זרות לקבלת תמיכה פוליטית כפי שנעשה באותה שנה בקיום מצעדי הגאווה בווילנה (ליטא) ובוקרשט (רומניה), "פנינו לשגרירי מדינות האיחוד האירופי וקנדה, ארצות הברית ואוסטרליה במוסקבה בבקשה לקיום פעולה ציבורית בשטחיהם" הצהיר אלכסייב.[18][19]
מסיבת עיתונאים התקיימה ב-27 במאי, בה הדוברים היו ניקולאי אלכסייב, ניקולאי בייב, פולקר בק, פיטר טאצ'ל, לואי-ז'ורז' טין (נשיא ועדת "IDAHO"), מריה אפרמנקובה (יו"ר הוועדה המארגנת של מצעד הגאווה בסנקט פטרבורג) ואנדי תאיר (חבר רשת השחרור הגאה בשיקגו).
מצעד הגאווה הסלאבי 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעילים מרוסיה ובלארוס ארגנו באותה שנה את מצעד הגאווה הסלאבי השני במינסק, בירת בלארוס ב-15 במאי 2010.[20][21]
מצעד 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
פעילים ראו תקווה לארגון מוצלח של המצעד בשנת 2011 לאחר ששנה לפני כן, בית הדין האירופי לזכויות אדם קנס את רוסיה ב-40,000 דולר בגין הפרות ונזקים של זכויות אדם, בגין עתירת הפעילים ליחס הרשויות בעת ארגונו בין השנים 2006–2008. עם זאת, ראש העיר החדש של מוסקבה, סרגיי סוביאנין, סירב לבקשה היתר קיום המצעד בחודש פברואר, וחזר על עמדתו יומיים לפני קיומו ב-28 במאי 2011.
מארגן המצעד, ניקולאי אלכסייב, ערך את האירוע כמתוכנן. המצעד נמשך דקות ספורות בלבד לפני שקבוצת מפגינים אורתודוקסית תקפה את משתתפיו. במהלכו משטרת מוסקבה עצרה למעלה מ-30 משתתפים, כולל שלושה פעילים בולטים לזכויות להט"ב בהם: דן צ'וי, אנדי תאיר ולואי-ז'ורז' טין.[22] במצעד הפגינו בנוסף חברות הרכב הפאנק הרוסי, פוסי ריוט, אשר נעצרו מאוחר יותר על ידי המשטרה.
מצעד 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 2012, אישר בית המשפט במוסקבה פסק דין החוסם את בקשות מארגני עצרות הגאווה בעיר לאישור לקיומן מדי שנה עד שנת 2112, תוך ציון האפשרות לאי סדר ציבורי ולהיעדר תמיכה באירועים כאלה מצד תושבי מוסקבה.[23]
נקודת מבטם של הפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
זכויות הניתנות על ידי החוקה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעילי זכויות להט"ב רוסים אשר ארגנו והשתתפו במצעד טוענים לזכותם החוקתית/אזרחית לחופש הביטוי וחופש ההתאגדות בעוד כי שתי הזכויות מוענקות בחוקה הרוסית (פרק שני, סעיפים 29 ו-31), וגם באמנה האירופית לזכויות אדם (CETS 005, סעיף 10 ו-11), אשר אושררה על ידי הפדרציה הרוסית בשנת 1998. כמו כן, שתיהן מוכרזות כזכויות אדם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (סעיפים 19 ו-20).
פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – פסק דין אלכסייב נגד רוסיה |
מארגני מצעד הגאווה במוסקבה תבעו את הרשויות הרוסיות בשנת 2008 על איסורן להתיר לקיים הפגנות שלוות על רקע הפרה של חופש ההתאגדות בדומה למצעד הגאווה בבירת פולין, וורשה, אשר כונה במקום כ-"צעדת השוויון", אשר נאסרה על ידי ראש העיר, לך קצ'ינסקי בשנים 2004–2005. מארגניה הציגו תביעה בנוגע לאיסור בבית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. פולין, המיוצגת על ידי לך קצ'ינסקי, נמצאה כאשמה על ידי בית הדין בהפרת זכויות אדם בסיסיות הקשורות לחופש ההתאגדות במעשי איסורו (ראו: פסק דין בונצ'קובסקי ואחרים נגד פולין).
ב-17 בספטמבר, בית הדין האירופי לזכויות אדם נתן לרוסיה עד 20 בינואר 2010 לענות על סיבת האיסורים של ההפגנות ב-2006, 2007 ו-2008. מאוחר יותר, לבקשת השלטונות הרוסיים, הוארך מועד זה עד 20 בפברואר. מזכר השלטונות הרוסיים עומד על כך שכל הפעילויות הציבוריות של ההפגנות נאסרו תוך התאמה מלאה לדרישות האמנה האירופית לזכויות אדם וחירויות יסוד. התזכיר ציין כי "שלטונות מוסקבה לא היו מסוגלים להבטיח את שלומם של המשתתפים שהוכרזו על אירועים פומביים בקשר לעובדה שיש להם התנגדות של רוב האוכלוסייה".
בפנייתם לבית הדין האירופי לזכויות אדם עמדו התובעים על כך שהאיסור על ההפגנות ב-27 ביוני 2007, ואישורו הנוסף בבתי המשפט ברוסיה, הפרו מספר סעיפים של האמנה האירופית, לרבות סעיף 11 (הזכות לחירות האספה) סעיף 14 (איסור על אפליה) בצירוף סעיף 11 וסעיף 13 (זכות להגנת בית המשפט).
ב-21 באוקטובר 2010 פרסם בית הדין האירופי לזכויות אדם את פסק דינו. ההחלטה הוגדרה כפה אחד אשר קבעה כי התרחשה הפרה של סעיפים 11, 13 ו-14 של אמנת זכויות האדם האירופית מצד הרשויות הרוסיות. בית המשפט הדגיש כי אם מימוש הזכות לאספה והתאגדות בדרכי שלום על ידי קבוצת מיעוט היה מותנה בקבלתה על ידי הרוב, הדבר לא יעלה בקנה אחד עם ערכי האמנה. בית המשפט קבע כי על רוסיה לשלם לניקולאי אלכסייב כ-12,000 אירו בגין נזק לא ממוני ו-17,510 אירו עבור הוצאות משפט.[24]
נראות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצעד הגאווה במוסקבה העניק לפעילים גישה רחבה לתקשורת המונים או לסיקור תקשורתי מסיבי.[25] אנדי תאיר, מרשת השחרור הגאה בשיקגו, הצהיר לפני ואחרי אירוע הגאווה במוסקבה 2009 באומרו,[26]
"המטרה שלנו היא לגרום גינוי מרבי כלפי מדיניות הממשלה אם ינסו לעצור אותנו או לאפשר לניאו-פשיסטים לתקוף אותנו. לאחר משפט או שניים שהיללו את אומץ ליבם של פעילי להט"ב רוסים ובלארוסים, התחלתי לדבר על כך שהמתקפה המשטרתית על זכויות להט"ב צריכה להדאיג את כל הרוסים מכיוון שזו הייתה מתקפה על חירויותיהם הדמוקרטיות. בדיוק באותו שלב השוטרים של אומו"ן תפסו וגררו אותי משם, מה שהופך את הנקודה שלי להרבה יותר יעילה מכל מילה שיכולתי לבטא".
מהדורת המצעד הרביעית זכתה להצלחה בלתי מסויגת, כאשר הנקודות הפוליטיות של מארגניו שודרו ברחבי העולם. פיטר טאצ'ל דיבר כלפי מטרותיו בנראות התקשורתית,[27]
"התקשורת הרוסית הייתה מלאה בדיווחים על נושאים הומוסקסואלים בשבוע האחרון. זה הגביר מאוד את המודעות וההבנה הציבורית לגבי הומוסקסואלים וזכויות להט"ב. לאט לאט, אנחנו שוחקים גישות הומופוביות. אחרי ההפגנות למען זכויות הלהט"ב שקיימנו מאז 2006, אנשים פחות מזועזעים מההומוסקסואליות. יש לנו דרך ארוכה לעבור, אבל בהדרגה אנחנו כובשים לבבות במיוחד בקרב רוסים צעירים יותר. כך היה לאורך כל ההיסטוריה. פעולה ישירה של פעילים רדיקליים כגון מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג היא שהפכה את העוול בצורה דרמטית ויעילה ביותר. בסך הכל, זה היה אסון יחסי ציבור לשלטונות רוסיה ומוסקבה, שהבטיח שאירוויזיון 2009 יהיה קשור לנצח עם אכזריות משטרתית, הומופוביה ממשלתית ודיכוי מחאה שלווה".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Marching in Moscow, the Guardian, 24 במאי 2006 (באנגלית)
- ^ Russia: Investigate Attacks on Gay Pride March (Human Rights Watch, 2-6-2006), web.archive.org, 3 בנובמבר 2008
- ^ San Francisco Bay Times - LGBTQ News & Calendar for the Bay Area, San Francisco Bay Times
- ^ BBC NEWS | Europe | Arrests at Russian gay protests, web.archive.org, 30 באפריל 2009
- ^ 1 2 3 Aussie bashed at gay protest, The Sydney Morning Herald, 28 במאי 2007 (באנגלית)
- ^ "Eggs and punches at Russia gay march" (באנגלית בריטית). 2007-05-27. נבדק ב-2021-10-29.
- ^ East / West — Sex and Politics, www.frameline.org
- ^ Russian President intervenes over Moscow Pride - from Pink News - all the latest gay news from the gay community - Pink News, web.archive.org, 12 בדצמבר 2008
- ^ GayRussia.ru :: Нас объединяют не только желания, web.archive.org, 2 ביוני 2008
- ^ Гей-прайд Москва 2008г / Moscow Gay Pride 2008, נבדק ב-2021-10-29
- ^ ‘Slavic Gay Pride’ to be held in Moscow on Eurovision finals day / MosNews.com, web.archive.org, 18 במאי 2009
- ^ UK rights activists defends banned Moscow Gay Pride parade / MosNews.com, web.archive.org, 18 במאי 2008
- ^ Eurovision: is the world’s campest contest ready to get serious? | Lesbilicious - the web’s tastiest lesbian magazine, web.archive.org, 28 בנובמבר 2009
- ^ "Gay protest broken up in Moscow" (באנגלית בריטית). 2009-05-16. נבדק ב-2021-10-29.
- ^ K. Moroi, T. Sato, Comparison between procaine and isocarboxazid metabolism in vitro by a liver microsomal amidase-esterase, Biochemical Pharmacology 24, 1975-08-15, עמ' 1517–1521 doi: 10.1016/0006-2952(75)90029-5
- ^ Kamenev, Marina (2009-05-18). "Breaking News, Analysis, Politics, Blogs, News Photos, Video, Tech Reviews". Time (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2021-10-29.
- ^ – Verdas største homseparade (Norwegian), NRK, May 17, 2009
- ^ Moscow Bans Gay Pride Parade for Fifth Year in a Row : The Other Russia
- ^ Blogging from Moscow Gay Pride, web.archive.org, 1 ביוני 2010
- ^ Moscow. Gay Pride 2007, web.archive.org, 18 במאי 2010
- ^ Box Turtle Bulletin » Riot Police Break Up Pride Events in Minsk
- ^ Dozens arrested in Moscow gay rights parade clashes, www.cnn.com (באנגלית)
- ^ Steve Clemons, Not The Onion: Moscow Bans Gay Pride for Next 100 years, The Atlantic, 8 ביוני 2012 (באנגלית)
- ^ Wayback Machine, web.archive.org, 19 ביולי 2011
- ^ Gay, Behind the Scenes – Story Of 2009 Gay Pride in Moscow by Andy Thayer, Gays Without Borders, 18 במאי 2009 (באנגלית)
- ^ AFS, Gay Pride in Moscow: Report from Andy Thayer, a Chicago Activist, Gays Without Borders, 14 במאי 2009 (באנגלית)
- ^ Slavic Pride: Thank You Mayor Luzhkov by Peter Tatchell, Gays Without Borders, 19 במאי 2009 (באנגלית)
