מערת תיאופטרה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 יוון |
| מיקום | Meteora Municipality, יוון |
| קואורדינטות | 39°40′57″N 21°40′55″E / 39.682491°N 21.68191°E |
| גובה מעל פני הים | 280 מטר |
  | |
מערת תיאופטרה (באנגלית: Theopetra Cave, ביוונית: Σπήλαιο της Θεόπετρας) היא מערה פרהיסטורית הממוקמת בהר שולחן, בחבל תסליה, במרכז יוון, כ-6 ק"מ דרומית מזרחית למטאורה. שוכנת בגובה של כ-330 מ' מעל פני הים, 100 מ' מעל העמק. פתח המערה פונה צפונה ומשקיף על נחל ליתאוס שזורם למרגלותיה.[1][2][3]
המערה, כמעט מרובעת בצורתה עם גומחות קטנות (חללים קרסטים) בשולייה, משתרעת על שטח של כ-500 מ"ר, ולה כניסה מקושתת, עם פתח ברוחב של 17 מ' וגובה של 3 מ', המאפשרת כניסת שפע אור טבעי פנימה.[1][3]
המערה נוצרה לפני 65 עד 135 מיליון שנים, ונודעה בגלל חשיבותה הארכאולוגית הייחודית, שכן, היא אוכלסה על ידי בני אדם במשך כ-130,000 שנים, החל מהתקופה הפלאוליתית התיכונה ועד התקופה הנאוליתית. הממצאים מהמערה מספקים צוהר ייחודי להיסטוריה של מגורים אנושיים ביוון, וכן הניבה שפע של מידע על תרבויות אנושיות מוקדמות, כולל הכלים, התזונה והמנהגים החברתיים שלהם, מה שהופך אותה לאחד האתרים הארכאולוגיים החשובים ביותר ביוון.[2][4][5][6]
המערה ננטשה מיושביה בסביבות 4,000 לפני הספירה, בסוף התקופה הנאוליתית, מפאת שיטפונות עזים שחדרו דרך פתח המערה והסדקים הקרסטיים, בעתיים חלקים גדולים מהתקרה התנתקו והתמוטטו, דחקו את הדיירים החוצה, בחיפוש אחר מקום אחר למגורים, ולהסתגלות לאורח חיים שהם כבר הכירו מהיישובים שהיו באזור. בשנים האחרונות שימשה המערה מקלט לאוכלוסייה המקומית בעתות מלחמה, ובתקופות אחרות גם כמכלאות לבעלי חיים.[4][7]
מפאת חשיבותה לפרהיסטוריה של דרום מזרח אירופה, המערה הפכה לאתר ארכאולוגי הפתוח למבקרים, ואילו ממצאיה מוצגים במוזיאון התיעוד וההדרכה בעיירה תיאופטרה הסמוכה. האתר נפתח רשמית לציבור בשנת 2009, אך נסגר זמנית כעבור שנה. הוא נפתח מחדש שנה לאחר מכן, אך נסגר שוב ב-2016 מחשש למפולות.[4][7]
החפירות והממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החפירות במערה החלו בשנת 1987 על ידי ד"ר יקטריני קיפאריסי-אפוסטוליקה, ראש המחלקה לפלאואנתרופולוגיה וספלאולוגיה של משרד התרבות והספורט של יוון, ומאז היא נחקרת על ידי צוותים בינתחומיים ובינלאומיים.[1][2][3][4]
הסטרטיגרפיה של המערה הופרעה מאוד לאורך העיתים, בעיקר על ידי שיטפונות מים עצומים דרך חללי הקרסט והכניסה הרחבה וכן משום ששכבה ענקית מתקרת המערה התנתקה ונפלה. כך גם מפאת התערבויות אנושיות, כמו יישור המערה לביטחון החיות שאוכלסו שם ועקב השימוש במערה כמקלט על ידי האוכלוסייה המקומית בתקופות מלחמה. גורם נוסף שהפריע את הסטרטיגרפיה הוא פעילות בעלי חיים שחפרו מחילות וגררו חומר ארכאולוגי משכבה לשכה.[1]
החפירות במערה חשפו עדויות לכך שהיא שימשה כמחנה ציד ולמגורים של בני אדם עוד מהתקופה הפלאוליתית התיכונה (לפני כ-130,000-35,000 שנים), שהשאירו אחריהם מגוון כלי אבן, מהתקופות הפלאוליתית, המזוליתית והנאוליתית, וכן כלי חרס, עצם וקונכייה נאוליתיים. המחקר במערה אפשר לארכאולוגים להבין טוב יותר את המעבר מאורח החיים הפלאוליתי לנאוליתי ביוון היבשתית.[3][4]
החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2010 בפתח המערה נמצאה ערימת אבנים שכסתה את כל רוחב הכניסה. נראה שהאבנים היו שם בכוונה ופעם יצרו חומת אבן שסגרה חלקית את הכניסה למערה, כמחסום בטיחותי שהגן על יושביה מפני בעלי חיים ומפני תנאי מזג אוויר קיצוניים של קור.[1][3][4]
באמצעות שיטת תיארוך המכונה 'לוּמִינֶסֶנְצְיָה אופטית מומרצת (אנ' - OSL - Optically Stimulated Luminescence), הצליחו המדענים לתארך את הקיר הזה ל-22,000 עד 24,000 שנים לפני זמננו, ולמקם את בנייתו בעידן הקרח האחרון. על כן נטען, כי זהו המבנה העתיק ביותר מעשה ידי אדם הידוע ביוון, ואולי אף בעולם כולו.[3]
השינויים באקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצעות ניתוח מיקרו-מורפולוגי על דגימות משקעים שנאספו מכל שכבה ארכאולוגית, מדענים גילו שבמשך השנים בהם המערה הייתה בשימוש של בני אדם, האקלים השתנה לסירוגין עם שלושה עידני קרח ושתי תקופות חמות, שבמהלכן אוכלוסיית המערה גדלה או קטנה בהתאם. הראשונה מתוארכת לפני כ-60,000 שנה.[1][3][4][7]
שרידים אנתרופולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ד"ר קיפאריסי-אפוסטוליקה טוענת שהממצאים השונים במערה ועצם הימצאותם של קברים אנושיים, מעידים ללא ספק שהמערה שימשה מקלט לאנשים במשך אלפי שנים. אך כמו כן, סביר מאוד שהיו גם תקופות בהן הם עזבו אותה, בהתאם לתנאי מזג האוויר ושינויי האקלים.[1][4][7]
במערה נמצאו חמישה שלדים אנושיים, אחד מהתקופה הפלאוליתית העליונה שעצמותיו מתוארוכות ל-14,990-14,060 שנים לפני הספירה, כלומר לאחר עידן הקרח האחרון. שלד נוסף שנמצא, כנראה מאותה תקופה, היה צמוד אליו ובאותו עומק בערך, אך בשל מצב העצם הרע לא שרד קולגן כדי לחשוף את גילו. שלושה קברים נוספים שייכים לתקופה המזוליתית ותוארכו בערך ל-7000-7500 לפנה"ס. אחד מהם נמצא בתנוחה שפופה, והוא מוצג במערה במקום בו נמצא. נראה שכל השלדים שייכים למין האדם הנבון (Homo Sapiens sapiens).[1][4][7]
אמנם בחינת השלדים העלתה פגיעות שונות ונגעים, אך ככלל, נראה שמדובר באוכלוסייה בריאה, שהתקיימה על תזונה צמחונית בעיקר ומעט בשר. מפאת הריחוק של תיאופטרה מהים, הם צרכו מעט מאוד דגים.[1]
סביר מאוד שסוגי האדם שחיו במקום השתנו במהלך אלפי השנים שבהן הייתה המערה בשימוש אך ראוי גם לציין שניתוחי DNA שבוצעו הן בעצמות של השלד הפלאוליתי והן בעצמות מאוחרות יותר הראו קשר גנטי ברור ביניהן.[1]
ניתוח פלאו-פתולוגי (אנ') של עצמות האדם מהתקופה הנאוליתית, הביא את החוקרים לאמוד את אוכלוסיית המערה באותה תקופה לכ-43 אנשים (תינוקות, ילדים ומבוגרים).[1][4][7]
הממצאים מעידים שהקהילה ייצרה גם תכשיטים, קדחה חורים בשיני צבי ובקונכיות מהנהר הסמוך.[4][7]
אבגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד הממצאים החשובים ביותר במערת תיאופטרה היה שלד שהשתמר בשלמותו של אישה צעירה שחיה לפני כ-7,000 שנה, בתקופה המזוליתית, שכונתה בפי החוקרים "אבגי" (שחר, ביוונית).[3] אבגי נקברה בבור רדוד כשהגולגולת במפלס גבוה יותר מביטה לפנים, בעוד שאר השלד היה במצב שפוף למחצה, מופנה ימינה לעבר פתח המערה. היא הייתה מתבגרת, בגיל 17–19 במותה, וככל הנראה סבלה מאנמיה מחוסר ברזל ומסתימת שיניים. נמצאו גם נגעים שונים בשלד פחות משמעותיים ששיקפו פתולוגיות פוטנציאליות קלות.[8]
לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית, צוות רב-תחומי (שכלל, רופאים מתחומים שונים עם פלאו-פתולוגים והיסטוריונים רפואיים, ארכאולוגים, אנתרופולוגים ומהנדסים) הצליח לשחזר את פניה. בגדיה, ובמיוחד שיערה, היו קשים מאוד לשחזור לאור היעדר ראיות מהותיות. אך לבסוף, החוקרים הצליחו לשחזר את דמותה במלואה, והיא מוצגת במוזיאון האקרופוליס באתונה.[3]
העקבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד הממצאים הנדירים של החוקרים היו עקבות הומינידיים שהוטבעו על קרקעית עפר רכה במערה. משערים כי אלה נעשו על ידי ארבעה ילדים ניאנדרטליים, בני שנתיים עד ארבע, שחיו במערה במהלך התקופה הפלאוליתית התיכונה.[3]
תיארוך באמצעות זהירה תרמית העריך את גיל העקבות ל-110-135,000 שנים לפני זמננו, ולפי סוגי כלי האבן שנמצאו בשכבות אלה, העקבות מיוחסות לאדם הנאדרטלי. שתי עקבות רגליים היו מכוסות בכיסוי כף רגל כלשהו, כך שקשה לזהות מאפיינים אנטומיים מסוימים. השלישית הוטבעה על ידי כף רגל יחפה, והרביעית הופרעה וקשה לנתחה.[1][3][4][5][7]
תזונה וצייד[עריכת קוד מקור | עריכה]
תשבי המערה הנאוליתיים אכלו בין היתר חיטה ושעורה מבויתים, זיתים, עדשים ואגסי בר. הם אכלו מעט בשר, בעיקר של כבשים ועיזים מבויתות וגם גידלו בקר וחזירים.[4]
מבין העצמות שנמצאו במערה ניתן היה לזהות עצמות של בעלי חיים כמו דוב המערות, עיזים, איילים שונים, שועלים, גיריות, דובים, ארנבות, צבועים, זאבים, צבים, ברווזים, חוגלות ועופות כמו יונים, עורבים, נשרים ועוד, התואמים את התקופות הפלאוליתית והמזוליתית. יתרה מכך, מהממצאים על גדות נהר פיניוס הסמוך מסתבר כי בתקופות החמות של התקופה הפלאוליתית חיו בתסליה גם, פילים, קרנפים, היפופוטמים, סוסים וזנים שונים של מעלי גירה.[1]
מהשכבה הנאוליתית זוהו עצמות של בעלי חיים רבים, כמו כבשים שהן המין הדומיננטי (כ-60%), בקר, כלבים מבויתים וחזירים. גם של חיות הבר שניצודו (כ-11%) כמו מינים שונים של צבי, חזיר, דוב, ארנבת, חתול בר וגירית. על עצמות דוב מהתקופה הנאוליתית, לקראת סוף האלף החמישי נמצאו עקבות של פגיעות סכין המיוחסות לניסיון לבתר את החיה.[1]
ההופעה הראשונה של חרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין מוקדי המדורות בני כ-60,000 שנה נמצאו עשרות תצורות חרסית, בדרך כלל גליליות, ככל הנראה מיובשות מעט ולא שרופות. אורכן כמעט 10 ס"מ ועוביין 2.5-3 ס"מ. נוכחותן בשכבות כה מוקדמות בלבלה את החוקרים לגבי התקופה שבה החל השימוש בחרסית. אולם, לפי הבדיקות הסטרטיגרפיות שנערכו, תצורות אלו מגיעות מהרובד המזוליתי. הן הגיעו לשכבות עמוקות יותר דרך הסדקים הקרסטיים שנפערו בקרקע ונסחפו במי שיטפונות עזים. מלבד החפצים הללו נמצאו שאריות גדולות של חרסית לא שרופה בשכבות העמוקות יותר של התקופה הפלאוליתית שגם מקורם ברובד המזוליתי. תצורות חרסית אלה בוודאי מייצגות ניסיונות מוקדמים ליצור חומר גמיש כמו חרסית, שתכונותיו, כך נראה, היו ידועות כבר בתקופה המזוליתית והן הוכחה לכך שטכנולוגיית הקרמיקה החלה אז ובשרה את המהפכה הטכנולוגית בעידן הנאוליתי.[1]
עם זאת, ליד מוקד של מדורה מסוף התקופה הפלאוליתית נמצאו גם שאריות של חרסית לא מעוצבים. דגימה זו תוארכה לפי פחמן 14 כשייכת לשנים 13,480-12,320 לפני הספירה, על כן מתחייבת בחינה מחדש של טכנולוגיית הקרמיקה המקומית או המיובאת ביוון בתחילת הדרך של התקופה הנאוליתית.[1]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונות של אבגי - Avgi, the girl that lived 9,000 years ago: Greek and Swedish experts reconstruct her face
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 The Theopetra Cave in Thessaly: a 130,000 year old prehistory (Part 1), Archaeology Wiki, 2015-10-05 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 Panagiotis Karkanas, Site Formation Processes in Theopetra Cave: A Record of Climatic Change during the Late Pleistocene and Early Holocene in Site Formation Processes in Theopetra Cave, Geoarchaeology 16(4), 2001, עמ' 373–399
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Philip Chrysopoulos, Theopetra Cave: The Oldest Human Construction on Earth, GREEK REPORTER, 2022
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 ממצאים חדשים במערה ביוון שהיתה מיושבת כבר לפני 130,000 שנה, באתר Q-Israel, 2020-11-25
- ^ 1 2 Reading Prehistoric Human Tracks: Methods & Material, Springer Nature, 2021. (בenglish)
- ^ Helene Valladas, Norbert Mercier, Laurence Froget, Jean-Louis Joron, Jean-Louis Reyss, Panajotis Karkanas, Eleni Panagopoulou, Nina Kyparissi-Apostolika, TL age-estimates for the Middle Palaeolithic layers at Theopetra cave (Greece), Quaternary Geochronology, LED 2005 2, 2007-01-01, עמ' 303–308 doi: 10.1016/j.quageo.2006.03.014
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Philip Chrysopoulos, Findings in Theopetra Cave Shed Light on Neolithic Era in Greece, GREEK REPORTER, 2022
- ^ Manolis J. Papagrigorakis, Emmanuel Maravelakis, Nina Kyparissi-Apostolika, Eleni Stravopodi, Antonios Konstantaras, Orestis Apostolikas, Panagiotis Toulas, Constantin Potagas, Theodoros Papapolychroniou, Michael Mastoris, Philippos N. Synodinos, Antonis A. Kousoulis, Manolis G. Tsilivakos, Peny Tsakanikou, George P. Chrousos, An Integrated Study of the Mesolithic Skeleton in Theopetra Cave, Greece: From the Skeleton Analysis to 3D Face Reconstruction, Heritage 5, 2022-06, עמ' 881–895 doi: 10.3390/heritage5020049
