מעברת דימונה
מעברת דימונה הייתה מחנה צריפים ששימש למגורים זמניים של המשפחות הראשונות בדימונה עד הקמת מבני הקבע של העיירה. המעברה הוקמה החל ממאי 1955, אוישה בספטמבר 1955, התרוקנה בסוף ספטמבר 1957 ופורקה בתחילת 1960.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת הרצון ליישב את הנגב ולפזר את אוכלוסיית ישראל, הוחלט להקים עיר ליד ממשית, שתתבסס על תעסוקה במפעלי ים המלח ותעשיות נוספות לכריית מחצבים. כבר בשנת 1952 נקבע שם העיר כדימונה.[1] בניגוד לערי פיתוח אחרים בנגב, כמו נתיבות, מצפה רמון, ירוחם ושדרות, יועדה דימונה להיות עיר גדולה וחשובה, והיו שראו בה אף "ברזיליה" ישראלית.[2]
בתחילת 1954 ביוזמת שר הפיתוח דב יוסף,[3] הוחלט באגף השיכון של משרד העבודה על תחילת העבודות להקמת העיר,[4] אולם במאי 1954 הוקפאו העבודות, לבקשת דוד בן-גוריון, שטען שהעלות גבוהה מדי.[5]
המעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1955 הוחל בהקמת הצריפים[6] על ידי סולל בונה[7] וביולי 1955 הושלמו בדימונה כ-60 צריפים שנועדו לשמש מתיישבים ראשונים שיעבדו במקום בהקמת העיר.[8][9] כ-50 צריפים נועדו למגורים והשאר למבני ציבור. התושבים הראשונים, 35 משפחות בהם 123 נפשות, הגיעו למקום ב-19 בספטמבר 1955, הישר מהאונייה אגיון שהביאה אותם ממרוקו.[10] המתיישבים נבחרו כ"צעירים בעלי כושר עבודה ובעלי מקצוע בשטח הבניין", אולם לא נשאלו האם ברצונם להתיישב בדימונה. בסוף ספטמבר הובאו עוד 15 משפחות לדימונה ובכך נתמלאו צריפי המעברה.[11] באוקטובר 1955 הוחל בהקמת 40 צריפים נוספים,[12][13] אליהם הובאו משפחות נוספות בסוף 1955.[14]
הצריפים היו של 24 מ"ר והיו מסודרים בשלוש שורות[15] וצבועים בצבע ירוק שבלט היטב בנוף המדברי[16] וביניהן עמדו קוביות קטנות של בתי שימוש. מאחורי הצריפים נטעו התושבים גינות ירק.[17] הצריפים הראשונים הוצבו בצפיפות של 5 צריפים בדונם, דבר שגרר ביקורת של שרת העבודה, גולדה מאיר, והבטחה של האחראי שיותר לא יוצבו צריפים בצפיפות כזאת.[18]
לקראת סוף נובמבר 1955, חודשיים לאחר הגעת המתיישבים הראשונים, תיאר עזרא ריבליס בעל המשמר את המעברה[19]:
- "דימונה — ... עדיין זו שכונה דלה, כל־כולה אינה אלא צריפים מיספר ורחובות שניים וכביש אספלט מבהיק הגולש מן הגבעות. אך כבר יש בה וותיקים ועולים חדשים. ה"וותיקים" ראשונים שהגיעו לכאן בעוד חותם של בראשית טבוע על צריפי־העץ והנוף שמסביבם. גבעות קרחות קידמו אז את פניהם בזעם. ... ואף־על־פי־כן הם נשארו כאן בלבו של הנגב והם כבר "וותיקים!" וכבר צומח כאן שתיל רך ועלי כרוב ובצלצלים מציצים מהקרקע. ומים זורמים בערוץ הביוב וכלבים נובחים בפתחי הבתים וילדים משחקים במחבואים ... זכור לי אותו יום ראשון לבואם. הם סירבו לרדת מהמכוניות. הם נאחזו בדפנות הברזל בכל מאמצי כוחם ולא אבו להטות אוזן להפצרות עסקני הקליטה. שבוע לאחר מכן, רק שבוע אחד, וכבר היו הם הקולטים, המסבירים לחדשים כי יש שבר בארץ הזאת, אפילו 30 ק"מ דרומה לבאר שבע."
עד סוף 1955 כבר עמדו לצד הצריפים שלדים של מבני קבע שהיוו את התחלת העיר, והצריפים זכו לכינוי - המעברה.[20] בסוף פברואר 1956 נמסרו 15 בתי קבע ראשונים לתושבי המקום[21] עוד טרם השלמתם, כדי לפנות מקום בצריפים לקליטת עולים חדשים נוספים.[22] הצריפים נמסרו למשפחות עולים שהגיעו לדימונה.[23][24] במרץ 1956 הוחלט על בניית 50 צריפונים נוספים.[25]
בתחילת 1957 תוארה המעברה בעל המשמר: "במעברה מאות צריפים טובים ומרווחים. לכל צריף נוחיות. המקלחת לחוד (בניגוד לשאר המעברות, בהן חדרי הנוחיות משותפים למשפחות רבות). אין כאן כמובן זכר לא לבדונים ולא לפחונים. הם לא היו יכולים להחזיק מעמד בפני הרוחות וסופות־החול. אולם הביוב לקוי במחנה ונכון יותר לומר: אין ביוב כל־עיקר! ... כבר כיום מחנה השיכונים הוא גדול יותר מאשר המעברה".[26]
המעברה עצמה הוקמה במקביל להליך חיסולן של המעברות בישראל, כאשר כבר הובן שהן אינן פתרון מתאים ויעיל כמו שחשבו. על כן, לקחי העבר הופקו במעברה והתושבים הראשונים עברו כבר לבתים הקבועים הראשונים תוך פחות משנה, בפברואר 1956. למרות זאת עד ימיה האחרונים של המעברה היו צריפים בדימונה.[27]
ככל שעבר הזמן ויותר תושבים עברו למבני הקבע, המעברה הוזנחה, אולם עדיין בלטה בנוף. באפריל 1958 תוארה דימונה כ: "שורות צריפים ובנייני אבן".[28] בינואר 1959, לקראת בואם של עולים מרומניה, נסקרו צריפי המעברה במסגרת סקר ארצי לקראת שיפוצם והשמשתם מחדש למגורים.[29] אולם בדימונה נותרו דירות ריקות רבות[30] ולא היה צורך בצריפים. בספטמבר 1959 תוארה המעברה: "המעברה על צריפיה, שבה התגוררו ראשוני התושבים במקום, נתרוקנה כמעט כליל. צריפים אלה שופצו בשעתם לקליטת עולים חדשים, אך בהיפסק העלייה, נשתיירו הצריפים ריקים, ואך משפחות בודדות מתגוררות בהן. שומר משוטט בין הצריפים ונוטר את "הרכוש הנטוש" ...".[31] בתחילת 1960 הוחל בפירוק צריפי המעברה.[32] בסוף 1960, במענה לטענות על מחסור בדירות בדימונה דובר על הבאת 500 צריפים לעיר.[33]
למרות השמירה, חלונות ודלתות נלקחו מהצריפים על ידי תושבי המעברה למטרות שימוש פרטי בחומרי הגלם. בהמשך, בתהליך הפירוק עצמו, נתפסו חלק מהצריפים על ידי פולשים זרים (שאינם תושבי המעברה) או זוגות צעירים. המעברה פורקה סופית בשנת 1958.[34]
התושבים ופרנסתם[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובם המוחלט של ראשוני המעברה הגיעו מצפון אפריקה, אשר נשארו רוב האוכלוסייה במעברה, ולאחר מכן בעיר, במשך שנים ארוכות. בהמשך, הגיעו לעיר גם אוכלוסיות משמעותיות מרומניה והודו.
רבים מהתושבים הועסקו בהקמת מבני הקבע של דימונה, סלילת הכביש אליה והדרכים הפנימיות וכן בהקמת צריפים נוספים,[35] וזו הייתה תעסוקתם הראשית בימיה הראשונים.[2] לאחר שהושלמה הבנייה הראשונית ועם התרחבות דימונה יצאו התושבים לעבוד מחוץ לדימונה. רוב התושבים העובדים החלו לעבוד במפעלי ים המלח ובעבודות יזומות של המדינה כגון סלילת כבישים וייעור, אך למרות העבודות הרבות למראית עין, תעסוקה היוותה בעיה גדולה במעברה ובעיר במשך תקופה ארוכה.[2] עלו גם תלונות שהותנתה קבלת עבודה בהסכמה לעבוד בשבת.[36] מוקד התעסוקה החשוב ביותר בעיר הפך דווקא לכור, שהוקם בשנת 1957.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דימונה 1962, שרידי המעברה נראים בדקה 3:05-3:24
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שמות חדשים במפת ישראל, מעריב, 31 בדצמבר 1952
- ^ 1 2 3 גבריאל ברקאי ואלי שילר, ראשיתן של ערי הפיתוח מדרום לבאר שבע, עם הפנים לנגב - חלק ב, ירושלים: אריאל, 2002, עמ' 137-142
- ^ כן דימונה, לא דימונה, על המשמר, 2 באוגוסט 1954
- ^ יוחל בבנין העיר דימונה בנגב, הצופה, 11 בפברואר 1954
- ^ דימונה לא תוקם, זמנים, 6 במאי 1954
- ^ מתחילים בהקמת הצריפים בדימונה - עיר הנגב הדרומי, דבר, 19 במאי 1955
- ^ שלמה גבעון, הוא תקע יתד ראשונה בדימונה, מעריב, 8 בינואר 1963
- ^ הוחל בהקמת העיר דימונה בנגב, הצופה, 7 ביולי 1955
- ^ דוד טנה, מנהל אגף השיכון, דימונה, באתר ארכיון המדינה, תיק דימונה, משרד השיכון, עמ' 1, 13 במאי 1955
- ^ החלה ההתישבות בעיר הנגב דימונה, דבר, 20 בספטמבר 1955
- ^ 15 משפחות נוספות לדימונה, חרות, 28 בספטמבר 1955
- ^ עוד 40 יחידות דיור בדימונה, דבר, 20 באוקטובר 1955
- ^ א. גליקסון, מזכר, באתר ארכיון המדינה, תיק דימונה, משרד השיכון, עמ' 253, 4 באוקטובר 1955
- ^ מלואים לדימונה, על המשמר, 11 בדצמבר 1955
- ^ ב. שאולי, דמיונה של דימונה, שערים, 9 בפברואר 1956
- ^ או צבעים בהירים - דימונה נולדה בסערה, מעריב, 21 בספטמבר 1955
בהצופה כתוב "ירוק וכחול" ב. אדלר, אזורי פיתוח ־ צורת התישבות חדשה, הצופה, 2 בדצמבר 1955 - ^ ה. גרשון, דימונה, בואכה סדום, הַבֹּקֶר, 2 בדצמבר 1955
- ^ גולדה מאירסון, תכנון דימונה, באתר ארכיון המדינה, תיק דימונה, משרד השיכון, עמ' 259 (וראו עמ' 255), 2 באוקטובר 1955
- ^ עזרא ריבליס, אזרחי צבא הקבע, על המשמר, 25 בנובמבר 1955
- ^ שאול בן חיים, דימונה ואופקים עיירות בנגב, מעריב, 2 בדצמבר 1955
- ^ הוחל בהקמת בנייני ציבור בדימונה, הצופה, 29 בפברואר 1956
- ^ נ. דרורי, רכז אזורי, מכתב התלונה על הקליטה, באתר ארכיון המדינה, תיק דימונה, משרד השיכון, עמ' 182 (גם 206–211), 20 באפריל 1956
- ^ דימונה חונכת ראשוני בתיה, על המשמר, 29 בפברואר 1956
- ^ דיומנה קולטת עולים נוספים, על המשמר, 27 באפריל 1956
- ^ י. תמיר, עוזר ראשי למנהל האגף, בניית צריפונים בדימונה, באתר ארכיון המדינה, תיק דימונה, משרד השיכון, עמ' 220, 16 במרץ 1956
- ^ אברהם כהן, מארוקאנים בונים עיר, על המשמר, 17 בפברואר 1957
- ^ משרד הבינוי והשיכון, דימונה, באתר ארכיון המדינה, 1957
- ^ יישוב שסימנו סימונה, על המשמר, 4 באפריל 1958
- ^ שאול בן חיים, ושוב מקימים מעברות, מעריב, 16 בינואר 1959
- ^ יהושע שמש, דימונה - עיירה שאינה דוממת, הצופה, 25 בנובמבר 1959
- ^ משולם עד, דימונה חדלה להיות דמיונה, דבר, 4 בספטמבר 1959
- ^ ק. שבתאי, מה שלום הגויות שלי, דבר, 22 בינואר 1960
- ^ יהושע שמש, ביקור ד"ר דב יוסף בדימונה, הצופה, 25 בנובמבר 1960
- ^ רייך דניאלה, דימונה – העשור הראשון והשפעתו על התפתחות העיר., עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה, 2011
- ^ לפני שלוש שנים לא ידעתי מה זה פטיש, למרחב, 12 בינואר 1959
- ^ זעקת המקופחים, שערים, 10 במרץ 1957