מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק

**מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק**
**حملات التعريب البعثي في شمال العراق**
	מפת האזורים הכורדיים שהיו נתונים למסעות השיערוב בשנות ה-70
תאריכי הסכסוך	1968–2003 (כ־35 שנים)
מקום	צפון עיראק, כורדיסטן העיראקית
תוצאה	לפחות 10,000 הרוגים.; 200,000 כורדים שנעקרו מבתיהם ויושבו מחדש בחלקים אחרים של עיראק.; שיערוב וטיהור אתני של אוכלוסיות כורדיות ושל בני מיעוטים אתניים.;

מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק (בערבית: حملات التعريب البعثي في شمال العراق, תעתיק מדויק: חמלאת אלתעריבּ אלבּעת'י פי שמאל אלעראק) היו סדרה של מהלכים צבאיים ופוליטיים שניהל בשנות ה-70 משטר הבעת' העיראקי, בהובלת סגן הנשיא דאז, סדאם חוסיין, נגד הכורדים שחיו בצפון עיראק. המבצע שירת את האג'נדה הפוליטית והצבאית של סדאם, שמהותה ביסוס נוכחות ערבית ברחבי צפון המדינה באמצעות כפיית הלאומיות הערבית והזהות הערבית על הכורדים החיים באזור. משטר הבעת' השתמש בכוח צבאי רב כדי לבסס נוכחות ערבית בשטחים הכורדיים בצפון המדינה ולעקור את הכורדים למחוזות שונים בדרום המדינה, בתקווה לשלבם בחברה הערבית ולשרש את הלאומיות הכורדית. בנוסף למערכה הצבאית, ממשלת עיראק העבירה חוקים רבים נגד הכורדים שהפרו את הצהרת מרץ 1970. לבסוף, מפלגת הבעת' השתמשה בכוחות גדודי ההגנה הלאומית (אנ') כדי להילחם בכורדים ולעוקרם מאזורי מחייתם.

הרקע למסעות השיערוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקירת המיעוטים בעיראק החלה בשנות ה-30, אולם למעשה העקירה הכבדה החלה בשנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר מאות אלפי כורדים, טורקמנים ואשורים מצפון עיראק נעקרו מבתיהם והוחלפו בערבים, שיושבו במקומם אחרי שהועברו ממרכז ומצפון עיראק.^[1] בשנת 1970, עוד לפני שהחלו מסעות השיערוב (ער' - תַעְרִיבּ) האינטנסיביים של האזורים הכורדיים, חתמה מפלגת הבעת' על הסכם עם הנהגת התנועה הלאומית הכורדית, שהובילה מרד נגד המשטר העיראקי במשך שלושה עשורים. בהסכם, שכונה "הצהרת מרץ", הכיר השלטון העיראקי בלאומיות הכורדית והבטיח לכורדים אוטונומיה פוליטית ותרבותית בצפון המדינה, וכן השתתפות בממשלה המרכזית. מפלגת הבעת' הבינה שהדרך היחידה שבאמצעותה תוכל להשיג שליטה באזורים הכורדיים העשירים בנפט, תהיה בקבלת הכורדים כשווים בחברה העיראקית ובמדינה העיראקית. ההסכם כלל את הסעיפים הבאים: השפה הכורדית תהיה השפה הרשמית במחוזות הכורדיים, לצד השפה הערבית; במחוזות שאינם כורדיים תילמד הכורדית בבתי ספר כשפה הרשמית השנייה של עיראק; בנוסף לשפה הכורדית, גם התרבות הכורדית תילמד במערכת החינוך העיראקית. בנוסף, הכורדים יוכלו להחזיק בתפקידים בכירים בצבא עיראק ובממשלה, וכספים רבים יוקצו במטרה לסייע בפיתוח החבל הכורדי בצפון המדינה. לבסוף, ההסכם קבע כי בחוקה העיראקית יופיע הנוסח הבא: "העם העיראקי מורכב משני לאומים – הלאום הערבי והלאום הכורדי". סעיפי ההסכם היו אמורים להיכנס ליישום מיידי ונקבע כי בתוך חמש שנים מיום חתימתו, תוענק לכורדים אוטונומיה בצפון עיראק שתהיה חלק אינטגרלי מהמדינה העיראקית.^[2]

למרות הבנות אלה, בשנת 1974, בתקופה שנכללה בתוך מסגרת הזמן למימוש הצהרת מרץ 1970, פרסמה ממשלת עיראק הצהרה הסותרת את האמור בהסכם והצהירה שמטרתה היא לעקור את הכורדים בצפון עיראק מאזורי ארביל, סולימאניה ודהוכּ. הצהרה זו, שציינה את סיומן של הבנות הצהרת מרץ 1970, הייתה אקורד הפתיחה למסעות השיערוב שניהל משטר הבעת' לאורך המחצית השנייה של שנות ה-70, ובמידה רבה גם בעשורים שלאחר מכן. מפלגת הבעת' החלה בתוכנית השיערוב של אזורי הנפט באזור העיר ח'אנקין, כ-150 ק"מ מצפון-מזרח לבירה בגדאד. מאתיים וחמישים אלף כורדים נעקרו מכפריהם מאזורי מחייתם בקרבת העיר באמצע שנות ה-70 ונאלצו להתחיל את חייהם מחדש בדרום עיראק, בתנאי מדבר קשים.^[3] עד סוף שנות ה-70 נשרפו ונהרסו 600 כפרים כורדים וכ-200,000 כורדים נעקרו מבתיהם ויושבו מחדש באזורים אחרים של עיראק. ההחלטה לעקור את הכורדים הייתה מדיניות שאומצה על ידי ממשלת עיראק ושכונתה "שיערוב".^[4]

אירועים מקדימים לתוכנית השיערוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

15 בדצמבר 1975 – צו רפובליקני מס' 608 הורה על שינוי הרוב הכורדי במחוז כִּיפְרִי, שהשתייך עד אז למחוז כירכוכ, והעביר את התושבים הכורדים במחוזות צ'מצ'מאל וקאלאר, שבהם היו רוב, למחוז דיאלא. מחוזות הרוב הכורדי של צ'מצ'מאל וקאלאר מכירכוכ נעקרו לאזור סולימאניה.
19 בינואר 1976 – צו רפובליקני מס' 41 גרע את מחוז טוז ח'ורמאתו ממחוז כירכוכ והורה על עקירת הכורדים תושבי המחוז למחוז סלאח א-דין.
תיקון לאום: כל המיעוטים שנותרו בכירכוכ נאלצו לשנות את זהותם במסמכים הרשמיים מכורדית לערבית כדי להתקבל לעבודה, לקנות מכונית, לרשום על שמם רכוש ועוד. ממשלת הבעת' גם שינתה את שמם של כפרים ומחוזות כדי למחוק כל סממן לא-ערבי באזור.^[5]

שיערוב באמצעים פוליטיים ומשפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לפעולה צבאית ואלימה שננקטה כלפי הכורדים, ממשלת עיראק השתמשה באמצעים חוקיים כדי לקדם שיערוב של האזורים הכורדיים בצפון עיראק. עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון בשנת 1968 ביטלה הרפורמה האגררית החדשה של המפלגה את חוק הרפורמה האגררית שהעביר שלטון קאסם ב-1958. חוק הרפורמה האגררית של ממשלת הבעת' הגביל את הבעלות על קרקעות ל-1000 דונם לאדם ולא העניק פיצוי על קרקע שנלקחה, זאת בניגוד לחוק הרפורמה האגררית הקודם, שהגביל את הבעלות על קרקעות ל-2000 דונם לאדם והעניק פיצוי קטן על קרקע שנלקחה. החוק החדש השפיע באופן מיוחד על בעלי קרקעות כורדים, שאחזקת הקרקעות שלהם הוגבלה ל-300 דונם בלבד.^[3]

בעקבות הגירוש ההמוני של מיעוטים באמצע שנות ה-70 פרסמה מועצת הפיקוד המהפכנית צו המורה להפקיע אדמות שאין להן בעלים. כך למשל, צו מס' 369 משנת 1976 הורה על הפקעת אדמותיהם של מאות כפרים בשישים מחוזות צפוניים. הממשלה טענה כי היא שילמה לבעלי הקרקעות פיצוי על אדמתם, אולם אלה מהם שלא היו מוסלמים טענו שמעולם לא קיבלו תשלום ולא ידעו לאיזה משרד ממשלתי לפנות כדי לתבוע את כספם, וכי לאחר 15 שנה הכסף חזר לממשלה. חוקים וצווים דומים אִפשרו לממשלה לתפוס באופן חופשי אדמות בצפון ולהופכן לאדמות ממשלתיות. ברגע שהממשלה השתלטה על הקרקעות החדשות הללו, היא החלה להשכיר אותן לחקלאים ערבים שהובאו ממקומות אחרים מעיראק.^[5]

באמצע שנות ה-70 תכננה מפלגת הבעת' תוכנית לערער את האופוזיציה הכורדית, ולהחליש קבוצות מורדים קיימות ועתידיות, באמצעות ערבוב של קבוצות מיעוט אחרות בתוכן. בכירכוכ עודדה מפלגת הבעת' התיישבות של עיראקים, מצרים וסודאנים ויישבה אוכלוסיות מיעוטים בפאתי העיר. דוגמה נוספת הייתה בשנת 1978, כאשר מפלגת הבעת' הכריזה כי "הקהילות הנוצריות הן חלק בלתי נפרד וחיוני מהאומה [הערבית] שלנו. הדרך לגייס את הקהילות הללו דומה לאלו המשמשות לגיוס המפלגה, באמצעות עקרונות הלאומיות [קאומייה], דמוקרטיה וסוציאליזם. זכייה באמונם של הנוצרים והטורקמנים אמורה להיות מושגת על-ידי הוכחה שהמפלגה שלנו היא המפלגה שלהם."^[6]

הפרד ומשול של הבעת' בשורות הכורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת הבעת' השתמשה באופן נרחב בגדודי ההגנה הלאומית (שכונו "ג'וחוש" = חמוֹרים), שהורכבו בעיקר מבני שבטים כורדיים הכפופים לממשלה ולצבא, כדרך נוספת להילחם במורדים הכורדים הבדלנים. המגויסים לכוחות אלה לבשו מדים ונרשמו על ידי הרשויות המקומיות. הגיוס לגדודי ההגנה הלאומית העניק למגויסים פטור משירות בצבא עיראק או בצבא העממי העיראקי. מגמה זו המשיכה גם במהלך מלחמת איראן-עיראק, כאשר כוח האדם בשורות הצבא העיראקי הידלדל וחייב גיוס כוחות נוספים. יתרונותיהם של המתגייסים הכורדים היו ברורים למדי, הן כחיזוק לכוחות הקיימים והן כתקיעת טריז בתוך החברה הכורדית.

גיוסם של לוחמים יזידים לגדודי ההגנה הלאומית המחיש עוד יותר את הניסיונות לפצל את הקהילות המקומיות ואת המיעוטים. מכיוון שמשטר הבעת' ניסה בתחילה לערב את היזידים בלחימה, היה צפוי שאלו ישרתו בכוחות הסדירים או לכל הפחות בכוחות הצבא העממי (אנ'). לעומת זאת, הגיוס לגדודי ההגנה הלאומית היה פתוח רק בפני לא ערבים. גיוסם של היזידים לצבא הסדיר הוסבר במונחים של הצורך בכוח אדם במהלך מלחמת איראן-עיראק. עם זאת, גם רציונל תוכנית השיערוב היה חלק ממדיניות זו. השלטונות דנו במפורש בערך של גיוס היזידים לצבא במונחים של בידולם משאר הכורדים והפיכתם "לערבים". דוח מודיעיני שהופק על ידי הזרוע הצפונית של המודיעין הצבאי העיראקי קבע כי "גדודי ההגנה הלאומית נוצרו בצפון עיראק במטרה בלעדית לגייס כורדים. הקמת גדודים יזידיים הייתה במטרה להשפיע על תחושות השייכות שלהם לעם הערבי [אומה] ולבטל את הרגשות העדתיים והאתניים בשורותיהם." אף על פי כן, היזידים סירבו להצטרף לצבא עיראק.^[6]

תוצאות מסע השיערוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הערכות שונות כ-200,000 כורדים נעקרו מיישוביהם בכפייה במהלך מסעות הערביזציה בעיראק בשנות ה-70, וכי בין 10,000 ל-100,000 נהרגו במהלך העקירה.^[7] מאות כפרים כורדיים הוחרבו, תושביהם גורשו ובמקומם הובאו במקרים רבים בני שבטים ערביים שיושבו על הכפרים המפונים. במקרים רבים שונו שמותיהם של כפרים לשמות ערביים המאזכרים אירועים ומקומות מן ההיסטוריה הערבית והאסלאמית, במטרה להשכיח את השמות הכורדיים המקוריים ולטשטש את זהותם הכורדית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Emir Suljagic, Ethnic Cleansing: Politics, Policy, Violence, Nomos, 2010, ISBN 978-3-8452-2615-6
^ Ba'athis and Kurds, Human Rights Watch (באנגלית)
^ ¹ ² Human Rights Watch. Middle East., Iraq's crime of genocide : the Anfal campaign against the Kurds, Yale University Press, copyr. 1995, ISBN 0-300-06427-6
^ Marion Farouk-Sluglett, Peter Sluglett, Joe Stork, Not Quite Armageddon: Impact of the War on Iraq, MERIP Reports, 1984-07, עמ' 22 doi: 10.2307/3012200
^ ¹ ² Claims in Conflict: Reversing Ethnic Cleansing in Northern Iraq: III. Background, www.hrw.org
^ ¹ ² Yaniv Voller, Identity and the Ba'th Regime's Campaign against Kurdish Rebels in Northern Iraq, The Middle East Journal 71, 2017-08-01, עמ' 383-401 doi: 10.3751/71.3.13
^ Claims in Conflict: Reversing Ethnic Cleansing in Northern Iraq: III. Background, www.hrw.org

[1] Emir Suljagic, Ethnic Cleansing: Politics, Policy, Violence, Nomos, 2010, ISBN 978-3-8452-2615-6

[2] Ba'athis and Kurds, Human Rights Watch (באנגלית)

[:1-3] ¹ ² Human Rights Watch. Middle East., Iraq's crime of genocide : the Anfal campaign against the Kurds, Yale University Press, copyr. 1995, ISBN 0-300-06427-6

[4] Marion Farouk-Sluglett, Peter Sluglett, Joe Stork, Not Quite Armageddon: Impact of the War on Iraq, MERIP Reports, 1984-07, עמ' 22 doi: 10.2307/3012200

[:0-5] ¹ ² Claims in Conflict: Reversing Ethnic Cleansing in Northern Iraq: III. Background, www.hrw.org

[:2-6] ¹ ² Yaniv Voller, Identity and the Ba'th Regime's Campaign against Kurdish Rebels in Northern Iraq, The Middle East Journal 71, 2017-08-01, עמ' 383-401 doi: 10.3751/71.3.13

[7] Claims in Conflict: Reversing Ethnic Cleansing in Northern Iraq: III. Background, www.hrw.org

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]